"כל העם במילואים- רק בישראל".  הרבה השתנה מאז נכתבו המילים הללו ע"י אהוד מנור בסוף שנות השישים של המאה הקודמת. לעשות מילואים בישראל של 2021 זה משהו שלא כל העם עושה, גם לא רובו. שירות המילואים הפך להיות נחלתם של מעטים. מי שלא רוצה מוצא בקלות את הדרך לסיים את שירות המילואים.

"כל העם במילואים- רק בישראל".  הרבה השתנה מאז נכתבו המילים הללו ע"י אהוד מנור בסוף שנות השישים של המאה הקודמת. לעשות מילואים בישראל של 2021 זה משהו שלא כל העם עושה, גם לא רובו

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אלו שנשארים עושים את זה כי הם רוצים. זה לא החוק, הצו או העונש, זה גם לא הגמול (כי ביננו, לא באמת משתלם לעשות מילואים), וגם לא ההוקרה על כך שמשאירים אותם בשירות. זה משהו אחר, פנימי וחזק בהרבה, שמשאיר אותם ברשימות כח האדם, שגורם להם פעם אחר פעם, לעזוב הכל (עבודה, לימודים, בן\בת זוג, ילדים) ולהגיע למילואים.

ותמיד תמיד, כמו בחוק טבע, המילואים ייפלו לך באמצע החיים – בזמן הגרוע ביותר. רגע לפני מעבר דירה, שניה אחרי הלידה של הבת הקטנה, באמצע תקופת הבחינות או בול בשבוע שתכננת לטוס עם החברה לכרתים. ככה זה. ובכל זאת הם יעזבו הכל – ויגיעו. ופתאום תוך כמה שעות, רשימת השמות הופכת לקבוצת אנשים, והקבוצה ליחידה צבאית על ציודה – מוכנה למלחמה.

עברתי את החוויה הזו עשרות פעמים – ובכל פעם מחדש זה מדהים לראות את זה קורה. לחזות בפלא. כמו במטה קסם – הם מתקבצים מכל רחבי הארץ, בכל הגילאים, מכל המגזרים והעדות, מימין ומשמאל, מנכ"לים ועובדי כפיים והופכים לחבורה אחת נכונה, מלוכדת ומוכנה לכל משימה. בלי ציניות ובלי התחשבנות – פשוט מגיעים כי צריך.

בתוך מציאות שמודדת הכל בשורות של רווח והפסד, של "מה יוצא לי מזה?" והאם זה עוזר לי להשיג את שלושת ה-כפים (כוח, כבוד, כסף), האנשים האלה משדרים על תדר אחר. הם תמיד יהיו שם. פשוט כי הם יודעים שצריך. כי להיות מילואימניק זה לדעת שאתה החלק ממשהו אחר. זה לחיות את החיים, לבנות קריירה, ללמוד, לגדל ילדים, אבל לדעת כל הזמן שאם חס וחלילה יצטרכו אותך אתה תהיה שם, מוכן, ותיקח חלק. פשוט, כי אתה לא יכול לעמוד מהצד.

להיות מילואימניק זה לדעת שאתה חלק מחבורה מיוחדת של אנשים, אנשי "הלא יכולים לעמוד מהצד". להיות אנשי "הלא יכולים לעמוד מהצד" זה עניין של אופי. הם גם לא יכולים לעמוד מהצד כשחבר לפלוגה זקוק לעזרה, קטנה או גדולה. הם שם אם רק תבקש. הם שם בחיפוש עבודה, בעזרה בבית או כשנתקעת עם הרכב באמצע הלילה. והם שם גם בשביל לשבת לבירה, לארגן את העל האש עם הילדים בים או סתם בשביל להגיש לך את הקפה של סוף התרפ"ל באימון.

תמיד, כמו בחוק טבע, המילואים ייפלו לך באמצע החיים, בזמן הגרוע ביותר. רגע לפני מעבר דירה, שניה אחרי הלידה של הבת, באמצע תקופת הבחינות או בול בשבוע שתכננת לטוס ובכל זאת הם יעזבו הכל ויגיעו

אל תטעו בהם, הם לא פראיירים. הם פשוט לא יכולים אחרת. ושכמסתכלים עליהם מבינים, שלמרות האלימות הנוראית שסביבנו, השיח המפלג, השיסוי והמחלוקות, כל עוד החבר'ה האלה כאן, משרתי ומשרתות המילואים, אנחנו נהיה בסדר. ביחוד בשבוע זה, בו מתקיים יום ההוקרה השנתי למערך כוחות המילואים ובכל ימות השנה – אני מצדיע לכם.

אריאל בן גד הוא מ"פ במילואים ומנהל תכנית פק"ל בקרן מיראז' ישראל – תכנית משותפת לצה"ל ולקרן מיראז'. במסגרתה מלוות יחידות מילואים בתהליך בניית ופיתוח הקהילה בפלוגות