"כל העם במילואים- רק בישראל". הרבה השתנה מאז נכתבו המילים הללו ע"י אהוד מנור בסוף שנות השישים של המאה הקודמת. לעשות מילואים בישראל של 2021 זה משהו שלא כל העם עושה, גם לא רובו. שירות המילואים הפך להיות נחלתם של מעטים. מי שלא רוצה מוצא בקלות את הדרך לסיים את שירות המילואים.
"כל העם במילואים- רק בישראל". הרבה השתנה מאז נכתבו המילים הללו ע"י אהוד מנור בסוף שנות השישים של המאה הקודמת. לעשות מילואים בישראל של 2021 זה משהו שלא כל העם עושה, גם לא רובו
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
אלו שנשארים עושים את זה כי הם רוצים. זה לא החוק, הצו או העונש, זה גם לא הגמול (כי ביננו, לא באמת משתלם לעשות מילואים), וגם לא ההוקרה על כך שמשאירים אותם בשירות. זה משהו אחר, פנימי וחזק בהרבה, שמשאיר אותם ברשימות כח האדם, שגורם להם פעם אחר פעם, לעזוב הכל (עבודה, לימודים, בן\בת זוג, ילדים) ולהגיע למילואים.
ותמיד תמיד, כמו בחוק טבע, המילואים ייפלו לך באמצע החיים – בזמן הגרוע ביותר. רגע לפני מעבר דירה, שניה אחרי הלידה של הבת הקטנה, באמצע תקופת הבחינות או בול בשבוע שתכננת לטוס עם החברה לכרתים. ככה זה. ובכל זאת הם יעזבו הכל – ויגיעו. ופתאום תוך כמה שעות, רשימת השמות הופכת לקבוצת אנשים, והקבוצה ליחידה צבאית על ציודה – מוכנה למלחמה.
עברתי את החוויה הזו עשרות פעמים – ובכל פעם מחדש זה מדהים לראות את זה קורה. לחזות בפלא. כמו במטה קסם – הם מתקבצים מכל רחבי הארץ, בכל הגילאים, מכל המגזרים והעדות, מימין ומשמאל, מנכ"לים ועובדי כפיים והופכים לחבורה אחת נכונה, מלוכדת ומוכנה לכל משימה. בלי ציניות ובלי התחשבנות – פשוט מגיעים כי צריך.
בתוך מציאות שמודדת הכל בשורות של רווח והפסד, של "מה יוצא לי מזה?" והאם זה עוזר לי להשיג את שלושת ה-כפים (כוח, כבוד, כסף), האנשים האלה משדרים על תדר אחר. הם תמיד יהיו שם. פשוט כי הם יודעים שצריך. כי להיות מילואימניק זה לדעת שאתה החלק ממשהו אחר. זה לחיות את החיים, לבנות קריירה, ללמוד, לגדל ילדים, אבל לדעת כל הזמן שאם חס וחלילה יצטרכו אותך אתה תהיה שם, מוכן, ותיקח חלק. פשוט, כי אתה לא יכול לעמוד מהצד.
להיות מילואימניק זה לדעת שאתה חלק מחבורה מיוחדת של אנשים, אנשי "הלא יכולים לעמוד מהצד". להיות אנשי "הלא יכולים לעמוד מהצד" זה עניין של אופי. הם גם לא יכולים לעמוד מהצד כשחבר לפלוגה זקוק לעזרה, קטנה או גדולה. הם שם אם רק תבקש. הם שם בחיפוש עבודה, בעזרה בבית או כשנתקעת עם הרכב באמצע הלילה. והם שם גם בשביל לשבת לבירה, לארגן את העל האש עם הילדים בים או סתם בשביל להגיש לך את הקפה של סוף התרפ"ל באימון.
תמיד, כמו בחוק טבע, המילואים ייפלו לך באמצע החיים, בזמן הגרוע ביותר. רגע לפני מעבר דירה, שניה אחרי הלידה של הבת, באמצע תקופת הבחינות או בול בשבוע שתכננת לטוס ובכל זאת הם יעזבו הכל ויגיעו
אל תטעו בהם, הם לא פראיירים. הם פשוט לא יכולים אחרת. ושכמסתכלים עליהם מבינים, שלמרות האלימות הנוראית שסביבנו, השיח המפלג, השיסוי והמחלוקות, כל עוד החבר'ה האלה כאן, משרתי ומשרתות המילואים, אנחנו נהיה בסדר. ביחוד בשבוע זה, בו מתקיים יום ההוקרה השנתי למערך כוחות המילואים ובכל ימות השנה – אני מצדיע לכם.
אריאל בן גד הוא מ"פ במילואים ומנהל תכנית פק"ל בקרן מיראז' ישראל – תכנית משותפת לצה"ל ולקרן מיראז'. במסגרתה מלוות יחידות מילואים בתהליך בניית ופיתוח הקהילה בפלוגות
כשההרגשה הכללית פה במדינה היא של לחץ וחרדה – בין אם כאלה שהילדים שלנו חווים או שאנחנו ההורים משרים עליהם שלא במתכוון – טיפול וייעוץ מקצועי הם עניין חשוב. אבל איך נדע שהילד שלנו בידיים המקצועיות הנכונות?
* * *
הנוער שלנו לא הספיק להתאושש מהקורונה והנה פרצה מלחמת חרבות ברזל, מלחמה אינטנסיבית שהפכה לשגרת החיים שלנו כבר מעל לשנה. כשמדובר בילדים ונוער, אפשר רק לדמיין את עוצמת הסערה שהם חווים. קל וחומר כשמדובר בהורים; מעבר לתסכול, לפחד מפני העתיד ולחרדות, אפשר להניח שקיימת בהם גם תחושה קשה של אשמה וחוסר אונים.
זוהר גורן אהרון הוא עו"ס קליני, פסיכותרפיסט, קב"ן במילואים ומומחה לטיפול בטראומה. מנהל ברשת "עוצמות – פסיכותרפיה רב תחומית". http://www.otsmot-psy.co.il/
עולם הרפואה הצליח לשנות את אופי מחלת האיידס, שנתפסה כגזר דין מוות, לכזו שניתן לנהל כמו כל מחלה כרונית אחרת. לא פחות משמעותי הוא השינוי התודעתי – הפחדים, הסטיגמות והבידוד החברתי פינו את מקומם למודעות, אמפתיה ויכולת לקבל את המחלה כחלק מהחיים המודרניים.
* * *
בימים אלו שבהם אנו מציינים את יום האיידס העולמי, שחל החודש, אני זוכרת היטב את תחושות הפחד המצמית שנגיף האיידס עורר במהלך שנות ה-80. כמחלה שנחשבה לבעלת יחסי הציבור הגרועים בעולם – אנשים חששו מהדבקה, השמועות והמיתוסים חגגו והסטיגמות כלפי אוכלוסיות ספציפיות עבדו שעות נוספות.
דר' מרינה צדקין תמיר היא פרמקולוגית קלינית ומומחית לזיהומים בחוג לסיעוד במכללה האקדמית רמת גן.
לאחרונה פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את "דוח המדדים הלאומיים להזדקנות מיטבית, המתמקד באוכלוסיית בני ה-65 ומעלה בישראל". הדוח מופק ומפורסם אחת לשנתיים, וזאת בהמשך להחלטת ממשלת ישראל 127 מיולי 2021: "מפת מדדים לאומיים להזדקנות מיטבית". משרדי הממשלה אמורים לאמץ את המפה שגובשה.
החלטת הממשלה הזו נובעת מההכרה של מדינת ישראל באתגר העומד מולה של הזדקנות האוכלוסייה והמשמעויות שלה על כלכלת ישראל, מערכת הבריאות, חוסן האוכלוסייה ועוד. זהו פרסומו השני של הדוח והוא מתייחס לשנת 2022.
דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגו"ניט וקרן דליה ואלי הורוביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים, מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ואתה חושב שלאנשים החלולים האלה המתקראים אמריקנים כל זה אכפת? בדיוק כמו הביביסטים, רק הבטחות ריקות (make america great again), והכהניסטים (משילות) מעניין. הנה, תראו איזה יופי הצלחנו, ולא הצלחנו בגלל ה deep state . יש כאן פרדוקס? רק סמולנים רואים פה פרדוקס ולא מבינים שזו האמת. אין על ביבי. וטראמפ. ובן גביר. הם הצילו ויצילו אותנו.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני לא מתגעגע למילואים. זה מתאים לצעירים בלי מחוייבויות גדולות. מתישהו גם אני מצאתי דרכי החוצה בעיקר בגלל שתרומתי היתה שולית עד כדי לא רלוונטית. ובכלל, למה להתעצבן כשרואים שם את טונות סגני האלופים בקבע שלא עושים יותר מידי ומחכים לאט לאט לפנסיה. כן, הצבא הוא ארגון נורא גדול עם המון אנשים מיותרים. אבל לפחות הם מביאים משכורת הביתה. וזה לא פחות חושב.