השבוע הסתיים המבצע של צה"ל לתפיסת ששת הנמלטים מכלא גלבוע. שני האחרונים נתפסו במחנה ג'נין. לקראת המבצע הצליחו להתאחד, בצעד חריג ויוצא דופן, שלושת הפלגים הפלסטינים – פתח, חמאס והג'יהאד האסלאמי. מה אנחנו יודעים על ג'נין? ומדוע האוטופיה של ג'נין כנראה אינה יכולה להתקיים בכל השטחים?

החברה הפלסטינית בשטחים סובלת ממחלה כרונית הנקראת בערבית "אִנְקִסַאם", הפילוג בין פתח השולט ברשות הפלסטינית ביהודה ושומרון, לבין חמאס השולט בעזה וכולל תחת חסותו את האופוזיציה של הג'יהאד האסלאמי.

החברה הפלסטינית בשטחים סובלת ממחלה כרונית הנקראת בערבית "אִנְקִסַאם", הפילוג בין פתח השולט ברשות הפלסטינית ביו"ש, לבין חמאס השולט בעזה, וכולל תחת חסותו את האופוזיציה של הג'יהאד האסלאמי

המצב הזה נמשך מאז הבחירות לרשות ב-2006, שהסתיימו בניצחון חמאס, לא התקבלו ע"י הראיס אבו מאזן והובילו להפיכה צבאית בעזה. מאז נעשו ניסיונות רבים לאחות את הקרע הפלסטיני אך ללא הצלחה.

מושג מפתח: אִנְקִסַאם

מצב האנקסאם מחליש את הצד הפלסטיני מול ישראל ותורם משמעותית לדחיקת הסוגיה הפלסטינית לשולי סדר היום הערבי. העייפות מהנושא ניכרת בתקשורת הערבית, הממעטת לעסוק בשנים האחרונות בסוגיה הפלסטינית, אלא אם כן מתקיים אירוע נפיץ ומשמעותי כמו מלחמה בעזה או בריחת אסירים.

ככלל, בעולם הערבי יש ייאוש רב מהנושא שאינו מתקדם. הפילוג הפנימי פוגע מאד בסיכוי למו"מ עם הצד הישראלי. בעיני ישראל וגם בעיני העולם הערבי, העם הפלסטיני אינו מיקשה אחת אלא מחולק לשלוש קבוצות נפרדות: ערביי הגדה, ערביי ישראל וערביי הרצועה.

הסיכוי להגיע ביניהם להסכמה הוא קלוש. עיקר הוויכוח הוא בשתי הסוגיות המרכזיות, המתחלקות בין הפלגים החילוניים והדתיים בשטחים: נושאי החוץ והפנים.

לגבי נושאי החוץ, רוב הוויכוח הוא בין גישת פתח/אש"ף לניהול המו"מ עם ישראל על גבולות 1967, מול גישת חמאס והג'יהאד האסלאמי (וגם הועדות העממיות ופלגים סוררים באש"ף), התומכים במלחמת הג'יהאד ל"שחרור כל פלסטין". בנושאי החוץ יש גם את הוויכוח ממי לקבל סיוע, החלטה שתשפיע במידה רבה על המדיניות בעתיד. הרשות הפלסטינית מעוניינת בסיוע מערבי (בעיקר אירופה) ומהליגה הערבית ואילו חמאס והג'יהאד מעדיפים תמיכה קטארית ואיראנית.

מצב האנקסאם מחליש את הצד הפלסטיני מול ישראל ותורם משמעותית לדחיקת הסוגיה הפלסטינית לשולי סדר היום הערבי. העייפות מהנושא ניכרת בתקשורת הערבית, הממעטת לעסוק בו בשנים האחרונות

סוגיית הפנים נוגעת לאופייה של המדינה הפלסטינית המתוכננת – האם תהיה מדינה אזרחית או מדינת הלכה/שריעה ומעל הכל – מי ישלוט בה וכיצד ומתי ייערכו הבחירות.

אחדות תחת אש

אחדות פלסטינית נדירה בין כל חלקי העם הפלסטיני נראתה לאחרונה בספטמבר 2020 כאשר נפגשו בוועידת וידאו – מצד אחד ברמאללה אבו מאזן וגם מחמד ברכה, חבר כנסת לשעבר, שייצג מבחינתו את ערביי ישראל, ומצד שני מביירות אסמאעיל הניה, ראש הלשכה המדינית של חמאס וזיאד נחאלה מזכ"ל הג'יהאד האסלאמי. המפגש היה ביטוי להתנגדות מאוחדת להסכם הנורמליזציה שנחתם בין האמירויות לישראל.

לאחרונה שוב התאחדו הפלגים כאשר נשקף איום משותף עליהם. הדבר אירע במחנה הפליטים ג'נין (הממוקם במרכז העיר ג'נין) שבצפון השומרון/בצפון הגדה המערבית. שלושת הפלגים הפלסטינים הקימו יחד "חדר מבצעים משותף" לשלוש הזרועות הצבאיות של פתח – שֻהַדַאא אל-אקצא, הג'יהאד האסלאמי – סַרַאיַא אל-קודס וחמאס – גדודי עז א-דין אל-קסאם. מטרת החדר היתה להתמודד יחד עם כניסת צה"ל לאיתור שני הנמלטים הנותרים מהבריחה, אחרי תפיסת ארבעה מהם.

כתב עיתון "אנדול" הטורקי שהצליח להגיע לחדר המבצעים ראיין פעיל מחללי אל-אקצא שאמר, בעודו מראה את הרובה שלו:

"אין שום דרך לדבר עם ישראל מלבד עם כדורים. אנחנו מוכנים לקרב ולא ניסוג".

הכתב הטורקי התרשם כי רוב החמושים הם בני 20 עד 30 ומשתייכים ברובם למשפחות שאיבדו הורים או בני משפחה אחרים במאבק נגד ישראל.

לאחרונה שוב התאחדו הפלגים לנוכח איום משותף, בהקמת "חדר מבצעים משותף" במחנה הפליטים ג'נין ל-3 הזרועות הצבאיות שלהם, להתמודדות עם כניסת צה"ל לאיתור שני הנמלטים הנותרים מהבריחה

הרשות הפלסטינית אפשרה באופן חריג "הוצאת קיטור" והתירה לשלושת הפלגים לארגן במחנה ג'נין תהלוכות והפגנות תמיכה באסירים הנמלטים. בג'נין הרוחות התלהטו כבר באמצע אוגוסט, כאשר במבצע של צה"ל נהרגו 4 חמושים.

מלבד פעולות ללכידת מבוקשים, צה"ל נמנע מלהיכנס למחנה ג'נין. פעם אחרונה שצה"ל נכנס למחנה היה באפריל 2002 במבצע שנמשך עשרה ימים כחלק ממבצע חומת מגן. בקרב נהרגו 23 חיילים ישראלים ו-25 פלסטינים.

היסטוריה של מאבקים

ג'נין שוכנת רק 70 ק"מ מחיפה וכ-20 ק"מ מעפולה. אך רוב הישראלים לא יודעים עליה הרבה. ג'נין אינה רק מרכז של חמושים ומחבלים (המרוכזים בעיקר במחנה הפליטים), אלא גם עיר עם היסטוריה מעניינת ותרבות.

יש בה כארבעים אלף תושבים, רובם מוסלמים ומיעוט נוצרי. ג'נין היא הגדולה בערי המשולש (ג'נין, שכם וטול כרם). יש בה שווקים רבים ורוב הקליינטים הם ערביים ישראלים מהסביבה. רוב התושבים מתפרנסים מחקלאות, אך בשנות ה-90 נבנה בה גם מרכז תעשייה, בעיקר לייצור שמן זית ומוצרי בנייה. מאז 2008 מתקיים בעיר פעם בשנה "יריד התעשייה הלאומית הפלסטינית".

רמת החינוך בעיר גבוהה ביחס לרשות הפלסטינית ויש בה את האוניברסיטה הערבית-אמריקאית (האוניברסיטה הפרטית הראשונה ברש"פ מאז 2000) וסניף של אוניברסיטת אל-קודס הפתוחה (שמרכזה ברמאללה). בג'נין יש חיי תרבות: תזמורת, תיאטרון, קולנוע, ומוזאון המורשת הפלסטינית המתאר את ההיסטוריה של העם הפלסטיני.

ג'נין שוכנת רק 70 ק"מ מחיפה וכ-20 ק"מ מעפולה. אך רוב הישראלים לא יודעים עליה הרבה. ג'נין אינה רק מרכז של חמושים ומחבלים (המרוכזים בעיקר במחנה הפליטים), אלא גם עיר עם היסטוריה מעניינת ותרבות

המקומיים גאים בהיסטוריה המוסלמית שלה. בקרבת העיר נערך בשנת 1260 הקרב הגורלי בעין ג'אלות בו הדפו הממלוכים המוסלמים את המונגולים והצילו את עולם האסלאם מחורבן.

בעיר נמצא מסגד ג'נין הגדול שנבנה ע"י האימפריה העות'מנית בהוראת נכדתו של הסולטן ב-1566 ולידו השוק העתיק "א-סיבַּאט" (הקשתות). ההיסטוריה של העיר כוללת פרק קשה של שריפת העיר ע"י נפוליאון בגלל תמיכת התושבים בשליטים העות'מניים.

תושבי ג'נין גאים בעובדה שהיו הראשונים להילחם נגד המנדט הבריטי בהנהגתו של עז א-דין אל-קסאם (שעל שמו נקרא הזרוע הצבאית של חמאס). במלחמת השחרור (1948) נהדפו כוחות צה"ל מג'נין אחרי שנלחמו בצד הערבי הצבא הירדני בסיוע חיילים עיראקיים.

במלחמת ששת הימים (1967) נכבשה העיר יחד עם יהודה ושומרון ונמסרה לשליטה פלסטינית (1995) במסגרת הסכמי אוסלו לשטח A (שליטה פלסטינית מלאה).

בזמן האינתיפאדה השנייה (2001-2004) הייתה ג'נין מוקד של מחבלים מתאבדים, רובם חברי הג'יהאד האסלאמי. באותה תקופה היה שיתוף פעולה מלא בין הג'יהאד לגדודי חללי אל-אקצא של הפתח בראשותו של זכריא זביידי.

מאוחדים רק במלחמה

האחדות הזמנית בין הפלגים בג'נין, שנראתה בימים אלה, מייצגת את המצב בחברה הפלסטינית. היא מאפיינת את האחדות הרגעית בצל סכנה, שאינה אחדות אקטיבית לאורך זמן לשם השגת הישג דיפלומטי או אסטרטגי.

האחדות הזמנית בין הפלגים בג'נין, שנראתה בימים אלה, מייצגת את המצב בחברה הפלסטינית. היא מאפיינת את האחדות הרגעית בצל סכנה, שאינה אחדות אקטיבית עקבית להשגת הישג דיפלומטי או אסטרטגי

יש לשים לב כי חדר המבצעים הוקם בשיתוף הזרועות הצבאיים, בעוד שהגופים המדיניים וההנהגות ממשיכים להיות מפולגים. הדבר מלמד אולי על חילוקי הדעות בתוך פתח בין הזרוע המדינית והצבאית בנושא היחס לישראל וביחס לקשרים עם הפלגים בעזה.

בנוסף, הקשר בין הזרוע הצבאית של פתח לג'יהאד האסלאמי מדאיג את חמאס, המהווה יריב של שני הארגונים. אחרי בריחת חמשת האסירים מהג'יהאד וזביידי מהפתח, מיהר חמאס לקרוא לחידוש האינתיפאדה בשטחים ושיגר כמה טילים מעזה, כדי לא להשאיר את המאבק הפלסטיני בידי יריביו.

הפלגים הפלסטינים מתאחדים לרגע כאשר בורחים אסירים פלסטינים מהכלא הישראלי, או כשמדינה ערבית "בוגדת" בסוגיה הפלסטינית וחותמת על הסכם נורמליזציה עם ישראל. אולם ברוב ימות השנה האנקסאם רק מחמיר ולא נמצא פתרון לפילוג הפנים-פלסטיני.

הרשות הפלסטינית מעדיפה להמשיך את התיאום הביטחוני עם ישראל כדי למנוע השתלטות של חמאס על הגדה. ואילו חמאס מבקר את אבו מאזן "הבוגד" ו"המשת"פ" וגם עוקב בדאגה אחר התעצמות הג'יהאד האסלאמי בתחומי שליטתו.

ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאיסלאם באוניברסיטת חיפה. היה פרשן לענייני ערבים בויינט, ספריו "העלווים – היסטוריה, דת וזהות" (2010) ו"השיעים בארץ ישראל" (2019) יצאו לאור באנגלית בהוצאת בריל-ליידן. מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון", שאליו אפשר להצטרף כאן: https://did.li/CWtlC. לפודקאסט של ירון "השבוע במזרח התיכון": https://did.li/mAz5q

בתוכנית הרדיו של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן ברשת ב' התארח ביום שלישי לפני שבוע השר יועז הנדל. כאשר הוא נשאל על האפשרות של השתתפות ישראל בוועידת שלום, הוא הזכיר דברים שאמר בעבר על ועידת שלום: "מהעז הזו לא יצא חלב".

דברים אלה נכוחים. השר יודע שהוא וחבר שריו ומרעיו בימין לא מתכוונים להוציא חלב מהעז הזו – ועידת שלום. בשרשרת לשלום יש לפחות שתי חוליות, ועידת שלום וממשלת ישראל (ועוד חוליות). ידוע שהחוזק של השרשרת נקבע על-ידי חוזק חולייתה החלשה. וכשממשלת ישראל מגיעה כמו תיש לתהליך שלום לא נשיג חלב.

בשרשרת לשלום יש, בין היתר, שתי חוליות: ועידת שלום וממשלת ישראל. ידוע שהחוזק של השרשרת נקבע על-ידי חוזק חולייתה החלשה. וכשממשלת ישראל מגיעה כמו תיש לתהליך שלום – לא נשיג חלב

אנחנו יכולים להגיד על ממשלתנו ושרינו: "מהתיש הזה לא נקבל חלב". זו הבעיה.

באותו ראיון השר הנדל דיבר בשבח מעשיה של הממשלה. אכן אמר דברים נכונים. הממשלה הזו מתנהלת בנורמליות, ולעם משוגע כמו שלנו גם זה שידרוג. אבל נדמה, שבדבר אחד הממשלה ממשיכה את הקו של ממשלות בנימין נתניהו, והוא טענתה שבסביבתנו הקרובה אין לנו עם מי לדבר על שלום.

אז חברי הממשלה דעו לכם, שתפקידכם לייצר מציאות בה יש לנו עם מי לדבר על שלום. בשלום עתידנו, ועליכם להשיג אותו. אתם לא יודעים איך להתקדם לשלום עם שכנינו בארץ הזו, אז אל תהיו בממשלה.

בהזדמנות זו, בה אני מתייחס ליועז הנדל, הרשו לי, בבקשה, התייחסות אישית לגופו של אדם. יותר נכון שני אנשים – אישה ואיש. אני קושר כאן ביחד את השרה איילת שקד והשר יועז הנדל.

שניהם אנשים יפים, צעירים וחכמים. אולם בדעותיהם הם כל-כך זקנים, עם השמרנות שלהם וחוסר המעוף שלהם, והיעדר התשוקה לשנות עולם ולעשות אותו טוב יותר. אז נשארנו עם זה שהם רק יפים. גם זה משהו, ואולי אפילו הרבה.

יאיר טל הוא מהנדס מכונות שעבד במספר חברות. היום הוא גמלאי. חקר את ניהול המלחמה במלחמת יום הכיפורים והשלים את כתיבת הספר "ישראל טל: פרקים למלחמת יום הכיפורים" אשר יצא לאור בספטמבר 2019 בהוצאת "ידיעות ספרים".