מייד עם סיום מלחמת ששת הימים ב-1967, החליטה ממשלת ישראל לספח אליה את מזרח ירושלים. הממשלה פרסמה צו מכוח דבר החקיקה הראשון שנחקק במדינת ישראל עם הקמתה – פקודת סדרי השלטון והמשפט – ולפיו "מזרח ירושלים הינו שטח של ארץ ישראל שבו חלים המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה".
שנתיים לאחר מכן, החליטה הפרקליטות הצבאית להעמיד לדין שני תושבי ירושלים, שניהלו במשותף חנות למסחר בעתיקות במזרח העיר. הם הועמדו לדין באשמת הפרת החוק נגד ייצוא עתיקות לחו"ל – שהוא חוק ירדני החל בשטחי יהודה ושומרון.
בעתירתם לבג"ץ טענו השניים כי העברת עתיקות משטחי הגדה לירושלים אינה בגדר עבירה לפי החוק הירדני, וכי כך למעשה פעלו מימים ימימה. השופט אלפרד ויתקון דחה את הטענה הזו: "אם נקבל את סיפוח ירושלים המזרחית כעובדה קיימת – כי אז ברור שביישום המושג 'חוץ לארץ' שבחוק הירדני אי אפשר להתעלם מעובדה זו".
המעמד המשפטי של תושבי מזרח ירושלים הוא מעמד בעייתי מאז ועד היום.
מזרח ירושלים נחשבת מבחינת המשפט הישראלי לחלק ממדינת ישראל, אך תושבי מזרח העיר לא זכו לקבל אזרחות בישראל, ומבחינת מעמדם המשפטי הם במעין לימבו בין הסטטוס שלהם כפלסטינים לבין ההכרה מצד המדינה.
רשמית, הם מחזיקים בתושבות קבע, שאיננה אזרחות. לאורך השנים ניסה בג"ץ לצקת תוכן לתוך מושג זה, כאילו הוא מאפשר את מיצוי כלל הזכויות שהמדינה ועיריית ירושלים מעניקה – מלבד הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת.
חוק הסדרי משפט ומינהל משנת 1970 ניסה להסדיר שורה של נושאים פרקטיים, דוגמת מתן רישיונות, מעמדן של חברות, עיסוק במקצועות מסוימים המחייבים רישיון, וגם תחולתו של חוק נכסי נפקדים על מזרח העיר. ואולם, בחלוף השנים, ברור שתושבי מזרח ירושלים הם נטע זר בעיר.
אחוז מזערי בלבד מתקציב העירייה מופנה לטיפול בשכונותיהם, תשתיות בסיסיות אינן קיימות בתחום התברואה, החינוך והרווחה, וכל זאת כאשר מבחינה מספרית הם מונים למעלה מ-350 אלף איש, המהווים כ-40% מסך תושבי העיר.
אחוז מזערי בלבד מתקציב העירייה מופנה לטיפול בשכונותיהם, תשתיות בסיסיות אינן קיימות, וכל זאת כאשר מבחינה מספרית הם מונים למעלה מ-350 אלף איש, המהווים כ-40% מסך תושבי העיר
בשכונות המופרדות מיתר חלקי העיר על ידי גדר ההפרדה המצב חמור אף יותר.
המהומות שפרצו בימים האחרונים בירושלים לא באו, כמובן, על רקע קיפוח בזכויות ובשירותים עירוניים. מקורן דתי בחלקו ולאומי בחלקו, וההתנהלות האגרסיבית של משטרת ישראל אינה מסייעת להרגעת הרוחות.
ואולם, מצבם הקיומי של תושבי מזרח העיר אינו משתנה: מדובר עדיין באוכלוסייה המצויה באופן רשמי תחת ריבונותה של מדינה, שאינה מעניקה לה זכות הצבעה, ומאידך מונעת גם את השתתפותם של התושבים בהצבעה ברשות הפלסטינית. יש לתופעה הזו שם בקרב המדינות הדמוקרטיות.
מדובר עדיין באוכלוסייה המצויה באופן רשמי תחת ריבונותה של מדינה, שאינה מעניקה לה זכות הצבעה, ומאידך מונעת גם את השתתפותם של התושבים בהצבעה ברשות הפלסטינית. יש לתופעה הזו שם
הפקעת הקרקעות בשכונת שייח' ג'ראח במזרח ירושלים, בהתאם לחוק נכסי נפקדים, משקפת באופן חד-צדדי את החלתו של החוק הישראלי על מזרח העיר.
תושבי מזרח העיר כמעט שאינם מקבלים שירותים מדינתיים ועירוניים. גם מדיניות התכנון והבנייה מונעת מהם להרחיב באופן מסודר את שכונותיהם, והתוצאה היא הפרה שיטתית של דיני המקרקעין.
מדיניות ההגירה והתנועה מטילה הגבלות חמורות על תנועת אוכלוסייה ממזרח ירושלים לשטחים או ממנה לישראל, והתוצאה המצרפית הכללית מובילה להכרזה על תושבים כ"נפקדים", באופן המאפשר למדינה להפקיע את נכסי הנדל"ן, בלא כל הצדקה.
יחסן של הרשויות במדינת ישראל לתושבי מזרח ירושלים משקף את ההדחקה הלאומית וחוסר הרצון לקבל החלטות אסטרטגיות בשאלות הנוגעות לגבולותיה וגבולות אחריותה של המדינה על אוכלוסיות שונות. בהיעדר קבלת החלטות בדרג המדיני, נותר הדרג הביצועי בשטח ללא כל הכוונה.
את התוצאה ניתן לראות בהשתלטות פרקטיקות משטרתיות אגרסיביות על ההתנהלות בשטח. הריבון האמיתי באזור הר הבית בעיר העתיקה ובשכונות מזרח העיר איננו מדינת ישראל, אלא משטרת ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו