שבוע לאחר פרסום הדוח החריף של משמר זכויות האדם ((Human Rights Watch על מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים (סף שנחצה: השלטונות הישראליים ופשעי האפרטהייד והרדיפה) עכשיו כבר ברור שלא ניתן פשוט להשליך אותו בביטול.
התגובות הרשמיות נעות מדחייה מוחלטת של מה שמתואר כעוד השתלחות אנטי-ישראלית ועד להאשמות ישירות באנטישמיות בוטה. אולם התגובות הללו ממעיטות הן בחוסן הראיות המוצגות בדוח והן בעומק המשפטי של הניתוח המופיע במסמך מפורט זה, המבוסס על מחקר קפדני.
אזרחי ישראל, גם אם בחוסר רצון מופגן, אינם יכולים להרשות לעצמם להתעלם לא מתוכנו ולא מהשלכותיו של הדוח. הנטייה להטיל ספק בתקפות ההקבלה לדרום אפריקה תחת שלטון לבן או בבעייתיות שיכולה לעלות מההתייחסות אל השטח שבין הים התיכון לנהר הירדן כאל מערכת משטרית מורחבת אחת של שליטה ישראלית (כפי שמיהרו לעשות לא מעט הפרשנים) עוקפת שאלות מפתח שמן הראוי להידרש אליהן לפני שיהיה מאוחר מדי.
הראשונה, ובבירור המרכזית ביותר, דורשת התמודדות עם גישתה ופעולותיה של ישראל כלפי הפלסטינים כיום. כדי להעריך את מדיניותה הנוכחית של ישראל, הדוח בוחן שלושה מרכיבים בהגדרה המשפטית של אפרטהייד המעוגנים בחוק הבינלאומי: כוונה של קבוצה גזעית או אתנית אחת להשיג שליטה על קבוצה אחרת; אמצעי השליטה שבהם משתמשת קבוצה זו בכדי לעגן את עליונותה בשטח; וצורות הדיכוי השיטתי שדרכן היא פועלת. .
החלק הארי של הדוח בן 213 העמודים שחובר על ידי הארגון הבינלאומי העצמאי המוביל הזה מוקדש לתיעוד מדוקדק של אותם מרכיבים הקשורים לאפרטהייד, החל באמצעים קולקטיביים (כגון שליטה צבאית בשטח, מפעל ההתנחלויות, התפתחותן של שתי מערכות משפט שונות ופיתוח לא שוויוני של תשתיות), וכלה בהשפעה על אנשים פרטיים (בכלל זאת הגבלות הולכות וגדלות על ניידות, אילוצים כלכליים ופוליטיים, גישה לא שוויונית למשאבים וצמצום עד כדי שלילת חירויות הפרט).
רוב הישראלים נמנעים מלהתעמת עם המציאות הזאת או מתרצים אותה בנימוקים ביטחוניים ואידיאולוגיים. לא קל כלל ועיקר לקרוא על פרטיה. אכן, עוצמת השליטה על חיי הפלסטינים שונה בתחום גבולותיה המוכרים רשמית של מדינת ישראל, בגדה המערבית, בעזה ובירושלים, כפי שמדגימים מחברי הדוח (ולפיכך מבחינים בין גבולות המדינה לבין המשטר שכופה ישראל על השטחים הפלסטינים שתחת שליטתה מאז 1967).
ברם, אבחנה זאת אינה הופכת אותה למפלה פחות או למוצדקת יותר מבחינה מוסרית (המבחן האולטימטיבי הוא השאלה אם יהודי ישראלי היה מוכן לחיות בתנאים כאלה). אי אפשר להתמודד עם המצב הזה על ידי האשמת השליח; דרושה נכונות להתבונן פנימה, לבחון מחדש את המניעים והמעשים של ממשלות ישראל לדורותיהן, וליישב אותם עם ההיסטוריה של העם היהודי לאורך שנים ועם ערכי היסוד המונחים בבסיסן של חברות דמוקרטיות.
דרושה נכונות להתבונן פנימה, לבחון מחדש את המניעים והמעשים של ממשלות ישראל לדורותיהן, וליישב אותם עם ההיסטוריה של העם היהודי לאורך שנים ועם ערכי היסוד המונחים בבסיסן של חברות דמוקרטיות
חקירה כזאת תתקשה להימנע משאלה נוספת: כיצד נוצרה מערכת השליטה הזאת? חזרה לשורשי הסכסוך הישראלי-פלסטיני, מפתה ככל שתהיה, אינה באמת יכולה להסביר את המעבר ממה שנתפס במשך שנים ככיבוש זמני למיסודה של מערכת שליטה – בין אם ישירה ובין אם עקיפה באמצעות הרשות הפלסטינית.
לחוסר היכולת לפתור את הסכסוך, בפרט לאחר קריסת תהליך אוסלו, יש תפקיד מכריע בכך, וכמוהו לתזוזה ימינה שהתרחשה בעקבות זאת בפוליטיקה הישראלית ואשר לוותה בשחיקת ההיבטים הליברליים של הדמוקרטיה הישראלית ובהיחלשותו של מחנה השלום הישראלי המכווץ ממילא.
המדיניות הניאו-ליברלית של השנים האחרונות הוסיפה עוד נדבך לתהליך זה, כמו גם ההבחנה המודעת בין אזרחיה הערבים והיהודים של המדינה, שאותה מקדמים באופן פעיל כוחות מהימין, הן בתוך גבולות הקו הירוק והן מעבר להם.
הדה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל גם היא תורמת להידוק השליטה על הפלסטינים החיים תחת שלטון ישראלי כבר למעלה מחמישים שנה. מעגלי האלימות הבלתי פוסקים (בייחוד בעזה וסביבתה) מגבים מצב זה.
הדה-לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל גם היא תורמת להידוק השליטה על הפלסטינים החיים תחת שלטון ישראלי כבר למעלה מחמישים שנה. מעגלי האלימות הבלתי פוסקים מגבים מצב זה.
כשמסתכלים על כל הגורמים האלה יחדיו, מתגלה קשר ברור שנוצר בעשור האחרון – וביתר שאת בשנים האחרונות – בין שימור העליונות הפוליטית בתוך ישראל לבין חיזוק השליטה בתושביה הפלסטינים של הארץ. מה שנתפס תחילה ככורח זמני הפך אפוא לשגרה חסרת מעצורים – בתמיכתו הפעילה של ממשל טראמפ.
אולם 2016 איננה 2021. גם התיעדוף של הנשיא ביידן, ששם דגש על זכויות אדם ועל שיתוף פעולה בינלאומי, רחוק מזה של קודמו. אזרחי ישראל צריכים להסתגל לשינוי הזה בסדר העדיפויות ולתנאים המשתנים בזירה העולמית בעקבות מגפת הקורונה, בפרט שיש לאלה השפעה על עמדתה של ישראל בעולם ועל יחסיה עם שכניה. המשך השלטון על עם אחר בניגוד לרצונו עלול לסתור את האינטרסים הבסיסיים ביותר של המדינה.
ההבנה הזאת מובילה היישר אל השאלה השלישית: מהן ההשלכות של ממצאי הדוח של משמר זכויות האדם (ושל הדוחות שנכתבו בשנה שעברה בנימה דומה על ידי ארגוני זכויות האדם הישראליים יש דין ובצלם)? אין ספק שפירוקו של משטר השליטה הבלתי שוויוני הוא הכרחי. אולם כיצד אפשר לעשות זאת?
ההמלצות המפורטות בדוח משמר זכויות האדם מכוונות ברובן לקהילה הבינלאומית. אולם הן אינן מציעות חלופות למבנה הכוח האסימטרי הנרקם בימים אלה בין יהודים לפלסטינים בשטח.
ההתקדמות לקראת מיסוד מצב זה מניחה, באופן אירוני למדי, שהמצב הבלתי שוויוני של משטר אחד בין הים לירדן מבטל את פרדיגמת שתי המדינות לטובת מציאות של מדינה אחת – אשר מקודמת מסיבות שונות מאוד על ידי מיליטנטים יהודים ופלסטינים כאחד (הראשונים כאמצעי להגשמת חלום ארץ ישראל השלמה, האחרונים ככלי לחיסולה של מדינת ישראל).
עם זאת, אין בסיס ממשי להניח כי התנאים דמויי האפרטהייד המבוססים על ההגדרות המשפטיות המעוגנות בחוק הבינלאומי, על כל הגינויים שהם גוררים, מובילים בהכרח לפתרון נוסח דרום אפריקה לאחר התמוטטות משטר האפרטהייד. הגרסה הדמוקרטית של פתרון כזה – מדינה דו-לאומית שוויונית – אינה יכולה להיות רחוקה יותר מהמציאות הנוכחית ומשאיפות הזרם המרכזי הן של החברה הפלסטינית והן של החברה היהודית.
ואמנם, קריסתה של אופציית שתי המדינות, שעליה התבסס המשא ומתן במשך כמה עשורים, אין פירושה שגרסאות אחרות של האפשרות הזאת נבחנו במלואן. בדיוק כשם שישנן אפשרויות שונות לקיומה של מדינה אחת בארץ הזאת, כך ישנם גם תרחישים שונים של שתי מדינות אשר מועלים כעת וחורגים מהרעיון של הפרדה פוליטית וטריטוריאלית פשוטה (כגון פיתוח מנגנוני שיתוף פעולה, קונפדרציה או פדרציה).
מימוש אופציות אלה ואחרות מותנה לא פחות – אם לא במידה רבה יותר – בכיול מחדש של היחסים השוטפים בין יהודים לפלסטינים מאשר שהן תלויות בהתערבות בינלאומית.
דרושה כמובן עוד עבודה רבה של כל הצדדים המעורבים כדי להתקדם באופן קונסטרוקטיבי. אולם עצם הדיון בנושא סבוך זה מונע דטרמיניזם משתק וגלישה לאנרכיה, ובד בבד משכך כמה מהפחדים ומההיסוסים בשני הצדדים.
דרושה עוד עבודה רבה של כל הצדדים כדי להתקדם באופן קונסטרוקטיבי. אולם עצם הדיון בנושא סבוך זה מונע דטרמיניזם משתק וגלישה לאנרכיה, ובד בבד משכך כמה מהפחדים ומההיסוסים בשני הצדדים
גישה מבוססת-זכויות אמיתית לאתגר זה צריכה להתחיל בערכים ובבני אדם – לא במבנה פוליטי זה או אחר. חשיבותם של השוויון והצדק היא מרכזית למשימה זו, ויחד עם הגינות ויושר הם יכולים להוות את יסודותיה של ארכיטקטורה פוליטית שונה.
הדוח של משמר זכויות האדם עורר אי-נוחות ניכרת בקרב חלקים רחבים של החברה הישראלית ושל העולם היהודי.
אולם במקום להסתכל על המסמך הזה, אשר מפרט הפרות התואמות יותר ויותר את ההגדרה המשפטית של אפרטהייד, כאיום מוחלט על עצם קיומה של ישראל, מוטב שאזרחים שאכפת להם מהמדינה, מהמסגרת המוסרית שלה, מהעקרונות המנחים אותה ומיכולת הקיום שלה בהמשך, יראו בפרסומו אות אזהרה המחייב אותם לבצע הערכה מחודשת ונחוצה של היסודות הנורמטיביים שלהם ושל דרכם העתידית.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהבעיה עם הדו"ח הזה היא שאחד ממחבריו, עומר שאקיר, אינו רק משקיף מהצד שמציין עובדות, אלא תומך במדינה דו-לאומית שתחליף את ישראל באופן מהותי.
In 2008-2010, Shakir was a Masters Student at Georgetown University. In 2010, he participated in UC Irvine's Muslim Student Union's Israel Apartheid Week, giving a presentation titled "Apartheid IsReal." In his talk, he called for abandoning the two-state model as a way to eliminate Israel as the Jewish state: "Ehud Olmert is telling us where we need to go….that 'If the day comes when the two-state solution collapses and we face a South African style struggle for equal voting rights, then as soon as that happens, the State of Israel is finished'" (emphasis added).
Shakir further called on the Palestinian Authority (PA) to end its goal of "self-determination," a euphemism for promoting the replacement of a Jewish State with a binational state. He also rejected the idea of a negotiated solution to the conflict, saying that negotiations "will do nothing but institutionalize injustice." Shakir also used the UC Irvine event as a platform for promoting BDS, extolling it as "a way that each of us in this room can exercise their own form of pressure to end that unjust system and to embrace a vision for a better future."
אם כך, נעמי חזן לא שותפה למטרתו וחשוב לציין זאת. על העובדות שמדווחות ע"י ארגונים ישראליים כמו בצלם ויש דין קשה לערער, ואסור להתעלם מהן. אבל הדרך הדיפלומטית היא בעיקר אינטרס שלנו כי פעילי ה-BDS מעדיפים שייכפה עלינו פתרון. באופן אבסורדי, הימין הישראלי הקיצוני משרת אותם.
alandforall.org
לאורך כל ההיסטוריה שלנו היהודים עסקו בהפרדה, בין אם מרצון או מכפייה, איכשהו תמיד נוצר מצב שהיהודים מתבדלים מסביבתם. לפיכך, לא צריך להיות מופתעים שהיהודים מנסים משתמשים בשיטות דומות, רק הפעם מהצד המדכא של המשוואה (כי במקרה כעת ידינו על העליונה), במקום מהצד המדוכא. באופן כללי, התחושה היא ש-5000 שנה ולא למדנו כלום, אנחנו מתעקשים לחזור על אותו טעויות ולהתעלם מהמציאות, הכל באצטלת שם שמיים. המטרה כבר מזמן אבדה (להיות עם חופשי בארצנו) והוחלפה בתאוות שררה, כח, כבוד וכסף. מה שהכי עצוב זה, שזה מה שתמיד קורה, כל פעם מחדש, ושאנחנו כבר יודעים גם כיצד זה תמיד מסתיים, ובכל זאת, תועים.