מול הכניסה למלון "לאונרדו ארט", הזיכרונות צפים מאליהם. פעם, למרגלות שכבות הבטון של כיכר אתרים, היו כאן הקופות ומבואת הכניסה של קולנוע "שחף". צפיתי פה בכמה מהסרטים הגרועים בחיי (פרקי ההמשך של סידרת "אסקימו לימון") וגם בכמה מהטובים ("שושנת קהיר הסגולה". כן, גם אצל וודי אלן ומיה פארו השתנו מאז אי אילו דברים).
קולנוע כבר אי אפשר למצוא כאן יותר, וגם לא לשם כך הגעתי. באתי לחפש את המקלט. מתברר שזו משימה כמעט בלשית.
מהכניסה למלון יורדות מדרגות לכיוון החניון הגדול שמתחת לכיכר. בתחתית גרם המדרגות, משני צדיו, יש פתחים. שניהם מכוסים ביריעות כחולות. כשמסיטים את היריעות מתגלה רשת ברזל. הכניסה חסומה. מאחורי סבכת הברזל שורר חושך מוחלט.
בהדרגה העיניים מתרגלות לעלטה ומפענחות את התמונה: מדרגות שיורדות לעבר דלתות פלדה גדולות, מוגפות – הכניסה למקלט. החלק המלבב בתפאורה הן ערימות האשפה שמכסות כל סנטימטר ברצפת הבטון. כשאני מדליק את הפנס של הטלפון הנייד, נשמעת אוושה. מישהו זז בעלטה. עושה רושם שהמזבלה המאולתרת הזו משמשת בית לבעל חיים כלשהו. נשאר רק לנחש לאיזו משפחה הוא משתייך.
"סוד המקלט הנעלם" היא כותרתו של פוסט זועם שעלה השבוע בדף הפייסבוק kikar atarim שמופעל על ידי קבוצת תושבי האזור שמנהלים מאבק ממושך מול עיריית תל אביב כמעט בכל נושא שנוגע לכיכר – אם אלה התוכניות לבניית מגדלים ואם ההזנחה הקיצונית בשנים הארוכות שחלפו ושעוד יחלפו עד שהתכנית תתממש.
מתברר שכשכיכר אתרים נבנתה, בשנות ה-70', התכנית כללה – כמו פרויקטים גדולים אחרים שנבנו באותם שנים, בראשם דיזנגוף סנטר והתחנה המרכזית החדשה – מקלט ציבורי ענק. גודלו של המקלט כ-1,000 מ"ר והוא נועד לשמש את באי חוף הים ובריכת גורדון, את המבלים בכיכר ובבתי הקפה הסמוכים ואת תושבי השכונה שרבים מבתיה ישנים ואין בהם מרחב מוגן.
בשנים הראשונות העירייה התלבטה מה לעשות עם המרחב העצום בימי שיגרה, וב-1978 אפילו הזמינה מהיועץ רוני דיסנצ'יק עבודה שתבחן את האפשרויות. ההמלצה של דיסנצ'יק הייתה להציב במקלט רחב הידיים משטח החלקה על פלסטיק, שבאותן שנים היה פופולרי כתחליף לקרח במדינות חמות. כך, חשב היועץ, אפשר יהיה למשוך לאזור הכיכר תיירים וילדים ולנצל את "המקלט רחב הידיים", כהגדרתו בדוח.
אלא שההמלצות נתחבו למגירה כלשהי, והמקלט – שעדיין מופיע ברשימת הנכסים של עיריית תל אביב כנכס מס' 8653 תחת השם "מקלט ציבורי, כיכר אתרים רח' הירקון 170" – כאילו נעלם מתחת לפני האדמה, ובפועל נקבר מאחורי רשתות ברזל והררי אשפה. אנשי הכיכר רואים בזה הפקרה צינית ומכוונת מצד העירייה, חלק מההתנכרות וההזנחה הכללית של הכיכר.
לפי התגובות הראשוניות של העירייה, נראה שבעלי התפקידים בה כיום פשוט לא היו מודעים לכך שהמקלט נמצא שם – קצת מוזר בהתחשב בגודלו ובמרכזיותו.
בתגובה לפוסט, כתב דובר העירייה איתן שוורץ, "לא היה ולא נברא" והבהיר שבעירייה לא מכירים מקלט כזה. זו גם התגובה הרשמית הראשונה שאני קיבלתי מהעירייה. רק שאחרי כמה בירורים ובדיקות, חזרו בעירייה עם תשבה קצת יותר מעודכנת, לפיה המקלט קיים אבל אינו מוגדר כמקלט ציבורי ולכן העירייה לא אחראית למצבו ולתפעול שלו.
התגובה הזו – שמטילה את האחריות על בעלי הנכסים בכיכר אתרים ועל הבית המשותף שמנהל את הכיכר – מאוד בעייתית, משתי סיבות: "על פי התקנון של הבית המשותף בכיכר אתרים, העירייה היא חברה קבועה בו", מציין דוד הברפלד, הרוח החיה מאחורי מאבק התושבים. "יש לה זכויות מיוחדות לרבות זכות וטו של ראש העיר במקרים מסוימים.
"כלומר, העירייה בכובעה כרשות מקומית אומרת שהעירייה בכובעה כחברה בבית המשותף לא טרחה לתחזק את המקלט. זה ניגוד עניינים מובהק. אני מניח שאם זה היה מרכז קניות רגיל שהעירייה לא בעלת עניין בו, מי שהזניח אותו כבר היה מקבל קנסות".
"העירייה בכובעה כרשות מקומית אומרת שהעירייה בכובעה כחברה בבית המשותף לא טרחה לתחזק את המקלט. זה ניגוד עניינים מובהק. אם זה היה מרכז קניות שהעירייה לא בעלת עניין בו, מזניח כבר היה מקבל קנסות"
הבעיה השנייה בעמדת העירייה היא שעל פי חוק ההתגוננות האזרחית, לרשות המקומית יש סמכות מלאה להורות לבעל מקלט – גם אם מדובר במקלט פרטי – להשאיר אותו פנוי ולוודא שהוא יהיה נקי ושמיש בשעת חירום. הפרה של ההנחיה הזו היא עבירה פלילית.
הדברים רלוונטיים במיוחד כשמדובר במקלט ענק שממוקם באתר שמשמש ציבור גדול – כפי שיעידו מאות ואפילו אלפי המכוניות שחונות בכל רגע נתון בחניון של כיכר אתרים.
מותר לקוות שאת הסיבוב הנוכחי התל אביבים יעברו בשלום גם בלי להשתמש בשירותיו של המקלט בכיכר אתרים. החניון, שממוקם מתחת לשכבת בטון נאה כשלעצמה, נראה כמו מחסה סביר מפני התחמושת שלחמאס יש להציע כרגע.
אבל במבט קדימה, אל העימות שמן הסתם יגיע יום אחד מול החזבאללה, על טיליו המדויקים והעוצמתיים פי כמה, מקלטים כאלה יוכלו להציל רבים. כדי שזה יקרה, צריך בתור התחלה לפנות את מצבור הטינופת הדוחה שחוסם את הכניסה ורצוי גם למצוא את הג'ינג'י עם המפתחות לדלתות הפלדה.
מעיריית תל אביב-יפו נמסר: "המקלט בכיכר אתרים אינו מקלט ציבורי אלא בבעלות בעלי הנכס והבית המשותף המנהל אותו. עם השנים הוא הוזנח ומצבו התדרדר והוא מהווה סכנה תברואתית ובטיחותית, כך שע"פ רישומי העירייה הוא אינו מוגדר כמקלט ציבורי פעיל ושמיש, והוא לא מאושר לשימוש על ידי פיקוד העורף.
"נזכיר כי לרשות הציבור בעיר עומד מכלול רחב של אמצע מיגון, כולל 234 מקלטים ציבוריים הפרוסים במרחב העיר, פתוחים וערוכים לקליטת תושבות ותושבים, זאת בנוסף לעשרות מקלטים במוסדות חינוך.
"במקום בו קיימים פערי מיגון או בעת שהייה במרחב הציבורי יש לפעול על פי עקרונות 'הכי מוגן שיש' של פיקוד העורף, כאשר לצורך כך הכשירה העירייה בשנים האחרונות מחסה לציבור בתוך כ-90 חניונים תת קרקעיים העומדים בסטנדרטים שקבע פיקוד העורף ונותנים מענה נוסף למיגון, בעת התרחשות אירוע בו נדרשת כניסה למרחב מוג".
"ניתן לאתר את המרחב המוגן הקרוב באמצעות אתר העירייה או בפניה למוקד העירוני".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
רוצים לראות איך העיריה טוענת פתאום "זה שלי" ?
נורא פשוט – בא יזם זריז, שוכר כמה הומלסים שמנקים את הטינופת (עניין של שבוע עבודה לצוות של 5 אנשים)
מחלק את המקלט לדירות ומתחיל להשכיר אותם לסודנים.
אני חותם לכם שבתוך יומיים העיריה תובעת בעלות על הנכס.
ובאשר לג'ינג'י עם המפתחות – חותכים את המנעול ושמים חדש
תשובה מביכה ומטרידה של העירייה.
אם היו נהרגים אנשים מפגיעה של טיל בככר, מבקר המחדל היה מודיע מי האחראי למחדל.
העניין הוא שכעת העירייה ממשיכה במגמת ההזנחה: ראשית היא מתנערת מהכרה במקלט ואח"כ מכירה אך מתנערת מאחריותה. בהמשך היא תודיע שהיא אחראית אבל אחריות אינה אשמה. בימים קשים אלו יש לה ממי לספוג השראה.