כאילו שמה שחסר בשיח הישראלי מאז פרוץ סבב הלחימה האחרון הן אמירות נפיצות ומופרכות, חש ועד עובדי חברת החשמל דחף בלתי נשלט לתרום אחת משלו.
לא נחבר מחדש את החשמל לעזה, הכריז אתמול ועד העובדים, עד שלא יושבו הישראלים שמוחזקים ברצועה.
קל להזדהות עם הסנטימנט שמובע באולטימטום הזה: הטרגדיות של אברה מנגיסטו והישאם א-סייד, הדר גולדין ואורון שאול, הן פצע פתוח בהוויה הישראלית. אבל כשאת הפגנת התמיכה מול המשרדים שלך מובילה שפי פז, כדאי שתחשב מסלול מחדש.
התגובה הראשונה להכרזה של ועד העובדים צריכה להיות: מי לעזאזל שואל אתכם?
למרות שבשבועיים האחרונים גברה התחושה שישראל התפרקה לכדי אוסף של מיליציות שעושות דין לעצמן, חברת החשמל היא עדיין חברה ממשלתית שהעובדים שלה מבצעים ולא מעצבים את המדיניות. לעובדי חברת החשמל אין שום מנדט לנהל מו"מ עם החמאס ולהציב לו תנאים. בשביל זה יש ממשלה.
ומה בשלב הבא? עובדי "מקורות" ינתקו את זרם המים לירושלים עד שיהודים יורשו להתפלל בהר הבית? דואר ישראל יפסיק לשנע חבילות לבת ים במחאה על הלינץ'?
מה בשלב הבא? עובדי "מקורות" ינתקו את זרם המים לירושלים עד שיהודים יורשו להתפלל בהר הבית? דואר ישראל יפסיק לשנע חבילות לבת ים במחאה על הלינץ'?
ההצהרה הנמהרת הזו לא באה בחלל ריק: מספרים שלעובדי חברת החשמל, בהובלת הוועד, יש מערכת יחסים מתמשכת ואותנטית עם משפחות החיילים הנעדרים. הכוונה אולי הייתה טובה, התוצאה בעייתית בלשון המעטה.
האירוניה היא שברשתות החברתיות עובדי חברת החשמל זכו לגלי אהדה חסרי תקדים. כמות האזכורים שלהם ברשת – חיוביים ברובם – נסקה אתמול באלפי אחוזים לעומת יום רגיל. מי שמתוארים ביומיום כפרזיטים שיושבים עם היד על השאלטר, הפכו פתאום לגיבורי האומה כשמדובר בשאלטר של רצועת עזה.
אלא שלכל שבת יש מוצאי שבת, ובקרוב מאוד – אולי כבר היום – העובדים יצטרכו לקפל בשקט את דגלי המחאה, לטפס על עמודי המתח הגבוה ולחדש את אספקת החשמל לרצועת עזה – שגם במלואה רחוקה מלספק את הצרכים הבסיסיים של שני מיליון תושבים.
מעבר לעובדה שבוועד העובדים שכחו לרגע את מקומם, ההצהרה חושפת את הכשל באופן שבו תופסים בישראל את סוגיית התשתיות בעזה בכלל והחשמל בפרט.
בעוד רבים מהישראלים סבורים שמדובר במשחק סכום אפס – כלומר, ככל שלעזתים יהיה פחות חשמל ויותר רע לנו יהיה יותר טוב – המציאות קצת יותר מורכבת, בהיבטים מסוימים אפילו הפוכה.
גם אם נשים בצד את ההיבטים ההומניטריים הקשים של ניתוק אוכלוסייה אזרחית מחשמל ונתרכז בהשפעות הישירות על ישראל, המשוואה פשוטה: ככל שיש יותר חשמל בעזה, ככה פוחת היקף הביוב המזוהם שמחלחל למי התהום וזורם לים.
מערכות השאיבה, הפינוי וטיהור השפכים בעזה נמצאות על סף קריסה מתמדת. המערכות האלה הן צרכניות כבדות של חשמל. בהיעדר חשמל, חלק ניכר מהביוב הגולמי של רצועת עזה – כולל מוצקים וכולל כל מה שניתן לדמיין – זורם היישר לים התיכון. אותו ים ואותה רצועת חוף אשר בהמשכה, מעט צפונה משם, שוכנים חוף זיקים, ניצנים, חופי אשקלון, אשדוד וכן הלאה. כיוון הזרימה, אגב, הוא מדרום לצפון.
בהיעדר חשמל, חלק ניכר מהביוב הגולמי של רצועת עזה – כולל מוצקים וכולל כל מה שניתן לדמיין – זורם היישר לים התיכון. כיוון הזרימה, אגב, הוא מדרום לצפון
מה שנפלט לים בעזה מגיע אחרי כמה דקות או שעות לחופי ישראל. מדובר באותם חופים שבהם אנחנו מתרחצים, אותם מים שאנחנו שותים באמצעות מתקני ההתפלה, אותם דגים שהישראלים אוכלים ואותה מערכת אקולוגית רגישה וחיונית שכבר ספגה לא מזמן פגיעה באירוע זיהום הזפת. ובכל פעם שמערכות טיהור השפכים בעזה יוצאות מכלל תפקוד, המערכת הזו חוטפת עוד מהלומה.
ובעוד שורות אלה נכתבות, הודיע משרד הבריאות היום (שישי) בצהריים, כי "עקב הזרמת ביוב מרצועת עזה, משרד הבריאות מזהיר את הציבור מרחצה בחוף זיקים". מש"ל.
מלבד זיהום הים כבר נרשמו בשנים האחרונות אירועים של זרימות עזות של ביוב על פני השטח, שהתחילו ברצועת עזה וגלשו דרך אפיקי נחלים אל הצד הישראלי של הגדר. למפגעי סביבה אין גבולות. "זה כמו שלשכן שגר בקיר הצמוד בדו-משפחתי יש נזילה", אמר לי פעם קצין בכיר, "אין סיכוי שזה לא יחלחל אליך".
הנהלת חברת החשמל, שהופתעה מהאמירה של הוועד ומעוצמת התגובות, ניסתה ללכת בין הטיפות. להיות המבוגרת האחראית. מצד אחד הבהירה שחברת החשמל היא חברה ממשלתית שכפופה לחוק ולממשלה ולא מנהלת סכסוכים צבאיים באופן עצמאי, ושחשמל הוא מוצר חיוני שצריך להישאר מחוץ לסכסוך. לצד זה ציינה הנהלת החברה שהיא מייחלת, בדיוק כמו העובדים, להחזרת הבנים הביתה.
אכן משאלה ראויה, אבל לא ככה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם