"אין ברירה אחרת", אומרים הערבים של האוניברסיטאות והמשכורות הדו-ספרתיות בערים הגדולות. "אין ברירה אלא לצאת להיאבק על הזכויות שלנו", הם אומרים, כאילו מדובר במוצא אחרון שמרמז כי מוצו כל יתר האפשרויות. אך אם היו מקדישים עוד רגע מחשבה, היו רואים שלא מוצתה האפשרות הראשונה ההגיונית והצפוייה ביותר: להצטרף לממשלה ולפתור בעיות בכלים פרלמנטריים. לשים בצד רגע את המאבק בציונות, ולהתמקד בעניינים פנימיים.

אם היו מקדישים עוד רגע מחשבה, היו רואים שלא מוצתה האפשרות הראשונה ההגיונית והצפוייה ביותר: להצטרף לממשלה ולפתור בעיות בכלים פרלמנטריים. לשים בצד רגע את המאבק בציונות, ולהתמקד בעניינים פנימיים

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הערבים האקדמאיים הציניים מבינים שהאפשרות קיימת, אבל מעדיפים להפנות את זעקות המגה-פון שלהם אל אוזניהם של אנשים קשיי יום שלא מתעסקים או מבינים בפוליטיקה, בתקווה להלהיט אותם ולהרים כאן מה שיכול להיראות, קוסמטית, כמו מהפכה. בזכות התפצלות המשותפת, שתי השכבות הנבדלות הללו, האליטה ויתר בני העם, מקבלות צורה ברורה.

השביתה האחרונה (18 למאי), שהוחלט עליה בוועדת המעקב של המגזר הערבי בישראל, היא דוגמה שממחישה טוב את הפער הזה. הרי מי יכול להרשות לעצמו לשבות למען "אלכראמה" (וריאציה של המילה כבוד)? בטח לא העובד הפשוט שעלול להיות מפוטר ומוחלף באחר בין רגע, בטח לא הפועל הפלסטיני שעבר את מחסום אייל ברגל כדי לעבוד בעבודת כפיים, בטח לא בעלי המשפחות שנאבקים על כל שקל של פרנסה ולא יכולים להרשות לעצמם יום מחלה או חופשה.

אך הפער בין שתי השכבות לא מסתכם ביכולת להשתתף בתחביב הזה. תופעות הלוואי של הסדק הזה באמון בין יהודים וערבים, שאותו מרחיבים הערבים הפריווילגים, הולכות לפגוע קודם בערבים עם קשיי השפה, שהעין הבוחנת של היהודי החשדן תופנה תחילה אליהם; בעלי העסקים הקטנים שמסתמכים על לקוחות יהודים משכבות אמידות, ומחפשי העבודה, שהשם מוחמד בראש קורות החיים שלהם יתקל בעוד מחסום של פחד והסתייגות. בחברה הערבית, אלה החלשים ביותר שירגישו את הדף הפיצוץ הזה ביחסים, שהערבים האקדמאים דאגו ברוב חוכמתם להכשיר.

מאחורי הדקויות הפוליטיות, בין סוציאליזם וקפיטליזם, שמרנות וליברליזם, כן אסלאם לא אסלאם, כאן שוכן ההבדל המהותי בין המשותפת לרע"ם. מנסור עבאס הוא נציג האדם הפשוט, שמחפש להתפרנס ולהבטיח עתיד מזהיר יותר לילדיו. האדם הפשוט שמבין שהחיים והפרנסה והאהבה והחלומות והשאיפות של כל פרט ופרט, יקרים מכדי להקריב אותם במשחקי דרמה על מהפכה בכאילו.

מי יכול להרשות לעצמו לשבות למען "אלכראמה" (וריאציה של "כבוד")? בטח לא העובד הפשוט שעלול להיות מפוטר ומוחלף באחר בין רגע, או הפלסטיני שעבר את מחסום אייל ברגל כדי לעבוד בעבודת כפיים

האדם הפשוט הוא פרגמטי, והוא מבין שהשותף היהודי לעסק, לעבודה, לספסל הלימודים – לא יעלם לשום מקום, כשם שאנחנו הערבים לא ניעלם לשום מקום; ולבסוף אהבת החיים והשלום והשקט תאיץ בנו להסתדר זה עם זה; לדבר, להפשיל שרוולים ולעבוד למען הילדים.

המשותפת, מאידך, תחפש את האידאה, הפילוסופיה, הפוליטיקה, ההגדרות הקוסמטיות וההצהרות. היכולת להתעסק בכל אלה היא פריווילגיה: לאנשים הנאבקים על הישרדות בעמל רב, למען פת לחם או השכלה או יותר מכך, אין זמן ומשאבים מנטליים לעסוק בפילוסופיה. מאז ומעולם פילוסופיה הייתה נחלתם של אריסטוקרטים, במובן המילולי או התרבותי, בהקשר של יוון העתיקה – פילוסופיה היא אחד התחביבים של אמנים, סופרים, מלכים ואנשי אצולה.

כאן פעיליה הנלהבים של המשותפת נכנסים לתמונה. אם מסתכלים על ההפגנות של חד"ש ובל"ד, מי שיכול להרשות לעצמו זמן פנוי וכוחות ללכת להפגנות, לצרוח "דיכוי", כששתי שוטרות לוקחות אותו לחקירה, אלה העיתונאים, הרופאים, עורכי הדין, המהנדסים. אותם משכילים, שהם משכילים מספיק כדי לדעת שישראל היא מדינת חוק, שהמעצר יגמר בחקירה קצרה ושחרור, שהייצוג בכנסת הוא פתוח ובלתי מסתייג, ושהזכויות האינדיווידואליות הן מוחלטות ושוות גם להם כאזרחים ערבים. את כל זה הם יודעים, אבל על הרווח הפוליטי שיכול לצאת ממראית עין של דיכוי, הם לא יוותרו כל כך מהר.

יותר מזה: אלה שזועקים הכי חזק "דיכוי", הם אלה שחווים אותו הכי פחות. הם אלה שיוצאים מהאוניברסיטאות כדי להפגין בכיכרות הסמוכות, כדי ללכת אח"כ לשבת בבית קפה או במסעדה ולשוחח על ענייני פוליטיקה אזורית, היסטוריה סובייטית, מרקיסזם, מעמדות; הם יתעדכנו בהתפתחויות בחברה האמריקאית ואולי ינסו להקביל בהתפלפלות כמעט רבנית בין המאבק של השחורים בארה"ב למאבק של "הפלסטינים" בישראל. הם יזכירו את מחמוד דרוויש וידברו על השיר החדש של ג'וליה בוטרוס שיצא בלבנון. אותם אנשים מייחלים לטעום את טעמו של המאבק נגד הדיכוי, דווקא כי לא חוו אותו.

אם מסתכלים על ההפגנות של חד"ש ובל"ד, מי שיכול להרשות לעצמו זמן פנוי וכוחות ללכת להפגנות, לצרוח "דיכוי", כששתי שוטרות לוקחות אותו לחקירה, אלה העיתונאים, הרופאים, עורכי הדין, המהנדסים

כי מי שחווה דיכוי באמת, לא חולם על התעכבות נוסטלגית סביב המאבק בו, אלא מחפש פיתרון והולך אליו בצעדים מהירים.

זה, כנראה, מה שיעשה ועושה המנהיג מנסור עבאס עם ברכת מצביעיו. הם יושבים בכנסת וחושבים על פתרונות. הקימו ועדה ודנו בה בבעיות. הם נחושים למצוא פיתרון, לסיים את מה שמקשה עליהם ומכאיב להם, במקום להתבוסס בו בהנאה חמוצה-מתוקה של אקדמאי מהפכן מדוכא, בעודו חולם על מלחמות שקרא עליהן בספרי ההיסטוריה.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"