כשעמנואל (מנו) רוזן היה נער בשנות ה-60, הוא סיפר לאמו מרים את הבדיחה הבאה: "את יודעת שנפילה מבניין גבוה לא תהרוג אותך? זה רק המפגש עם המדרכה שיעשה את העבודה".
מרים לא צחקה. למעשה, הייתה לה הבעה מיוסרת על פניה. רק עשורים אחר כך הבין רוזן מדוע אמו, שלרוב הבינה את כל הבדיחות שלו, לא חשבה שהשנינות שלו מצחיקה.
מה שרוזן לא ידע בזמנו הוא שמרים מעורבת בקרב משפטי ממושך מול גרמניה כדי שמשפחתה תפוצה על התאבדות אביה, הוגו מנדל, בתל אביב בשנת 1957. מרים נדרשה להוכיח שמות אביה מהתאבדות בישראל, כמעט 20 שנה אחרי שהיגר מגרמניה, נגרם באופן ישיר מרדיפות הנאצים – ובאופן ספציפי, מכך שנלקחה ממנו הקריירה המשפטית המזהירה שלו וההשלכות של הדבר.
בפלשתינה, שתחת המנדט הבריטי, ומאוחר יותר בישראל, מנדל לא הצליח להסתגל תרבותית, ללמוד עברית או להמשיך לעבוד כעורך דין. ניסיונותיו העסקיים כשלו, והוא שקע למצב של חרדה עמוקה ודיכאון, עד שלבסוף קפץ אל מותו מגרם מדרגות גבוה בבניין ברחוב אלנבי בתל אביב.
מותו של מנדל והתביעה שהגיעה בעקבותיו ניצבים בלב ספר הזיכרונות החדש של רוזן, "If Anyone Calls, Tell Them I Died" ("אם מישהו מתקשר, תגידו לו שמתתי").
בפלשתינה, שתחת המנדט הבריטי, ומאוחר יותר בישראל, מנדל לא הצליח להסתגל תרבותית, ללמוד עברית או להמשיך לעבוד כעורך דין. ניסיונותיו העסקיים כשלו, והוא שקע למצב של חרדה עמוקה ודיכאון
הספר שואב את שמו ממשפט אלמותי שנהגה אמו של רוזן לומר להם מדי יום לפני שהלכה לישון את שנת הצהריים שלה. זה היה סוג של הומור שחור מצידה של אישה צעירה שאיבדה את בעלה, קצין צבא, להתקף לב פתאומי, ואז את אביה להתאבדות – הכול בתוך כמה שנים.
רוזן ואחותו הגדולה אווה, משוללי אב וסב מגיל צעיר, גודלו על ידי מרים, בעזרתה הרבה מאמה לוסי.
סיבת המוות של הוגו מעולם לא צוינה, וכנער, רוזן היה כל כך שקוע בחייו שלו, שלא הבחין במאמציה העיקשים של אמו לזכות בתביעה נגד גרמניה. הוא שמע וראה אותה מדפיסה בביתם על מכונת הכתיבה ששימשה אותה להשלמת הכנסה, בנוסף לעבודתה כמזכירה משפטית, אבל ביטל אותה בתור "העבודה של אמא שלי בגרמנית".
"כשהיא ניצחה בתביעה, היא פשוט אמרה לי שאומה (סבתא) קיבלה קצת כסף על נזקים רפואיים שנגרמו לאופה (סבא). אני זוכר שהיא הייתה כל כך גאה", אומר רוזן.
בריאיון מביתו במנלו פארק שבקליפורניה נזכר רוזן כמה הופתע לגלות אחרי שנים רבות כל כך שסבא שלו בכלל התאבד. "אמא שלי ביקרה אותנו כשגרנו בברקלי בסוף שנות ה-80, וכבדרך אגב היא הזכירה את ההתאבדות שלו, כאילו שכבר ידעתי על זה", אומר רוזן. "אולי היא חשבה שהיא סיפרה לנו, אבל גם אחותי הופתעה מזה".
הספר, "אם מישהו מתקשר, תגידו לו שמתתי", שואב את שמו ממשפט שנהגה האם לומר לילדיה לפני שהלכה לישון את שנת הצהריים. זה היה סוג של הומור שחור מצד אישה צעירה שאיבדה תוך כמה שנים את בעלה ואת אביה
אמו של רוזן הציעה לתת לו קלסר ובו כל המסמכים הקשורים לתביעה שלה נגד גרמניה, אבל רוזן – יזם, סופר ואיש משפחה עסוק – לא היה מעוניין בזמנו. כשמצא את הקלסר אחרי מות אמו ב-1992, ראה שהיא ציינה שיש למסור אותו למכטילד ברנד, אישה גרמנייה שכתבה ספר על יהודי האם, העיר שבה התגוררה משפחת מנדל.
בעזרת מסמכים וחפצים שמצא בקופסה שירש מאמו, כמו גם הקלסר המשפטי (שאת תכולתו תרגמה ברנד), הרכיב רוזן את הפאזל של התאבדות סבו.
רוזן, 68, לא היה מודע למאבק העיקש של אמו, במשך כמעט עשור, החל מהתקופה שמייד אחרי משפטו של אדולף אייכמן ב-1961, כדי להוכיח שהנאצים רצחו את אביה, "באותה מידה שבה היו רוצחים אותו במחנות".
בתחילה קיבלו בתי המשפט הגרמניים את עמדתו של הפסיכיאטר פרידריך פנס, שלפיה, אין קשר נסיבתי בין מאורעות 1933 – סילוקו של מנדל ממקצועו על ידי הנאצים ונסיעתם לארץ ישראל בעקבות זה – לבין מותו. (פנס שלח אנשים עם הפרעות נפשיות למותם במהלך התקופה הנאצית, אך אחרי המלחמה המשיך ללמד ולבחון מקרים של אנשים שהושפעו על ידי פשעי הנאצים).
מרים ערערה. לטובתה ניצב מקרה שהוכרע בבית הדין הגבוה ביותר בגרמניה בשנת 1965 ושימש תקדים. המשפט עסק ברוקח יהודי גרמני בשם וולפגנג פרוינד שברח לשנגחאי בסין, ומאוחר יותר היגר לאוסטרליה. הוא התאבד ב-1954, ומשפחתו דרשה פיצויים מגרמניה. בית המשפט קיבל את טענת המשפחה וציין ש"הרדיפות (מהן סבל במשטר הנאצי) החלישו את העמידות הפסיכולוגית של פרוינד".
בנוסף, החל מדצמבר 1967, זכתה מרים שד"ר ואלטר ריטר פון באייר יעמוד לצידה. פון באייר, פסיכיאטר ופרופסור באוניברסיטת היידלברג, מונה על ידי בית המשפט לתת את דעת המומחה שלו.
"פון באייר התמחה בפסיכולוגיה של הרדיפה ולפיכך, כשנתקל בכזה, יכול היה להצביע על מקרה של דיכאון שנגרם כתוצאה מעקירה", כותב רוזן.
כנער, רוזן היה כל כך שקוע בחייו שלו, שלא הבחין במאמציה של אמו לזכות בתביעה נגד גרמניה. הוא ראה אותה מדפיסה על מכונת הכתיבה ששימשה להשלמת הכנסה, אבל ביטל זאת בתור "העבודה של אמא שלי בגרמנית"
בית המשפט התחשב בתקדים ובחוות הדעת החדשה של המומחה, ביחד עם ראיות נוספות ועדויות. לבסוף, בנובמבר 1969, אחרי שבע שנים וחמישה חודשים, קבע בית המשפט שגרמניה אחראית למותו של הוגו מנדל.
(פנייה של זמן ישראל לוועידה בנוגע לתביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה, לבדוק האם נעשו תביעות דומות לאלה של מדל ופרוינד, לא נענתה).
למרות שרוזן הבין טוב יותר את המאבק המשפטי של אמו, חלק אחד של הסיפור נותר לוט בערפל. בשנת 1956 הגיעו הוגו ולוסי מנדל לביקור ממושך בגרמניה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלהם במולדתם מאז עזיבתם הכפויה ב-1933.
הנסיעה הזאת רק חיזקה אצל סבו של רוזן את התחושה ש"לא תוכל לחזור הביתה", כפי שמספר לו שמו של הרומן של תומאס וולף מ-1940. מנדל, שהיה כבר בשנות ה-60 לחייו, הבין שכל חלום על שיבה לגרמניה ועבודה כעורך דין – נגוז ומת.
"אני לא יודע בוודאות למה הם חזרו", אומר רוזן, שב-2003 הלך בעקבות סבו וסבתו, אחרי שובם מגרמניה, בניסיון להבין את המניעים שלהם.
"אולי סבא שלי תכנן את ההתאבדות שלו ורק רצה לראות את גרמניה פעם אחרונה. או שאולי הם סתם נסעו לחופשה ורצו לראות את האנשים שהכירו והצליחו לשקם את החיים והקריירה שלהם שם. מה שזה לא יהיה, סבא שלי ראה את התרחיש האלטרנטיבי, איך חייו היו יכולים להיות, וכנראה שזה היה יותר מדי בשבילו", אומר רוזן.
הנסיעה רק העצימה את תחושותיו של מנדל, שלא היה שייך עוד לארץ הולדתו וגם לא למולדת שאימצה אותו. כמה חודשים אחר כך הוא נטל את חייו בידו.
"כשהיא ניצחה בתביעה שהגישה, היא פשוט אמרה לי שאומה (סבתא) קיבלה קצת כסף על נזקים רפואיים שנגרמו לאופה (סבא). אני זוכר שהיא הייתה כל כך גאה", מספר רוזן על תגובתה של אמו בתום מאבקה הממושך
בדומה לסבא שלו, גם רוזן הגיע לגור במקום שונה מארץ הולדתו: הוא היגר לארצות הברית לפני 38 שנים. שלא כמו סבו, רוזן מרגיש שהוא שייך ליותר ממקום אחד, והטכנולוגיה מקלה עליו לשמור על קשר עם ישראל.
"מה שהרג את סבא שלי היה חוסר ההשתייכות שלו. הוא לא היה שייך לפה ולא לשם", אומר רוזן.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם