אז איך הגעתי לאוניברסיטה חרדית מודרנית, כשגדלתי בכלל כרפורמית, עם אמא רבה רפורמית ואבא נוצרי אתאיסט?

לפני כמה שנים, כשהגשתי מועמדויות לבתי ספר שונים כולל קולומביה ו-N.Y.U הלכתי לתומי ברחוב, ופתאום אני רואה שלט שעליו כתוב "ישיבה". מיהרתי הביתה וגיליתי כי יש אוניברסיטה יהודית במרכזה של העיר הסואנת בה נולדתי, ניו יורק.

התקשרתי אליהם וביקשתי להגיע לחוות כמה שיעורים. התאהבתי במקום מהשיעור הראשון. השיחות היו קולחות ומאתגרות, האווירה הייתה חמה והכיתות היו קטנות.

והקאטץ' היה שכולן היו בנות. זמן רב חלמתי ללכת לבית ספר רק עם בנות, שכן מחקרים הוכיחו, שבחברת בנות ההישגים האקדמיים גדלים. אהבתי גם את השילוב של שיעורי יהדות עם שיעורי חול כמו ספרות אנגלית.

למעשה השילוב הזה הוא שהופך את התואר שם למאתגר, שכן צריך לעשות חצי תואר בלימודי יהדות (תלמוד/תנ"ך/פילוסופיה יהודית) ואת החצי השני במקצוע לבחירתך, בנוסף ללימודי ליברל ארטס כלליים. כמה מפתיע – אני בחרתי כתיבה יוצרת.

אז איך זה ללמוד בישיבה? במילה אחת: מדהים. נכון אני צריכה ללבוש כל יום חצאית עד הברך וחולצה עד המרפק, כי זה קוד הלבוש (לא שכל הבנות מכבדות את הקוד, חלקן לובשות מכנסיים קצרים, מה שמגוחך בעיני כי הן הרי ידעו שיש קוד לבוש כשבאו לבית ספר הזה, ויכלו ללכת למקום אחר).

אבל מעבר לקוד הלבוש אני מרגישה חופש טוטאלי להביע את דעותיי בכיתה, לבחור פרופסורים שאני אוהבת ולהשתתף בקלאבים שאני רוצה. אני במיוחד נהנית מלימודי היהדות ותלמוד זה אולי הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים.

הלימודים בישיבה גרמו לי מאוד להעריך את תלמידי הישיבות ואת היכולת שלהם לשבת שעות על גבי שעות על משניות.

הקמפוס של הבנים נמצא הרחק אי שם במאה שמונים וחמש, הרחק מהקמפוס של הבנות. לא שהמרחק מרתיע את שני המינים, שנוהרים על שאטלים הנוסעים הלוך חזור בין שני הקאמפוסים.

הרבה צעירים מוצאים את השידך שלהם באופן זה. אני אישית  מודה לאלוקים שהקמפוס שלי ב-33 ולקסינגטון, שכן אני במרכז העיר, איפה שהכל קורה וזה יחסית קרוב אליי הביתה.

מה שמדהים בישיבה זה הכוח של גוף התלמידים להרים פעילויות לטובת הקהילה (תרומות דם, תרומות לנזקקים, ביקור קשישים וחולים). אין יום שבו אני לא מקבלת עשרות אם לא מאות אימיילים על יוזמות שונות של תלמידים. שלא נדבר על איך התלמידים עוזרים אחד לשני עם שיעורי בית.

נכון שלא הכל מושלם ויש דברים לעבוד עליהם, הזילזול ביהדות ספרד, או התייחסות מזלזלת לחב"דניקים, ללובביצ'רים או לרפורמים (אני, למשל, מסתירה את זה שאני רפורמית, דוגמנית ושחקנית!), אבל על זה אספר בפוסט הבא.

מה שכן מדהים בבית הספר הוא המנעד הגדול של רוב סוגי היהודים, מרוב המגזרים והעדות, וכולם מסתדרים. נכון, חלק הולכות עם חצאיות יותר ארוכות, חלקן לובשות גרביונים, חלקן מתחתנות בגיל עשרים וחלקן שומרות על פליישג (שומרות על כשרות מחמירה מאוד).

אבל השורה התחתונה היא שלא משנה אורך החצאית, אלא רוחב הלב הגדול של הבנות של ישיבה.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון