אז איך הגעתי לאוניברסיטה חרדית מודרנית, כשגדלתי בכלל כרפורמית, עם אמא רבה רפורמית ואבא נוצרי אתאיסט?

לפני כמה שנים, כשהגשתי מועמדויות לבתי ספר שונים כולל קולומביה ו-N.Y.U הלכתי לתומי ברחוב, ופתאום אני רואה שלט שעליו כתוב "ישיבה". מיהרתי הביתה וגיליתי כי יש אוניברסיטה יהודית במרכזה של העיר הסואנת בה נולדתי, ניו יורק.

התקשרתי אליהם וביקשתי להגיע לחוות כמה שיעורים. התאהבתי במקום מהשיעור הראשון. השיחות היו קולחות ומאתגרות, האווירה הייתה חמה והכיתות היו קטנות.

והקאטץ' היה שכולן היו בנות. זמן רב חלמתי ללכת לבית ספר רק עם בנות, שכן מחקרים הוכיחו, שבחברת בנות ההישגים האקדמיים גדלים. אהבתי גם את השילוב של שיעורי יהדות עם שיעורי חול כמו ספרות אנגלית.

למעשה השילוב הזה הוא שהופך את התואר שם למאתגר, שכן צריך לעשות חצי תואר בלימודי יהדות (תלמוד/תנ"ך/פילוסופיה יהודית) ואת החצי השני במקצוע לבחירתך, בנוסף ללימודי ליברל ארטס כלליים. כמה מפתיע – אני בחרתי כתיבה יוצרת.

אז איך זה ללמוד בישיבה? במילה אחת: מדהים. נכון אני צריכה ללבוש כל יום חצאית עד הברך וחולצה עד המרפק, כי זה קוד הלבוש (לא שכל הבנות מכבדות את הקוד, חלקן לובשות מכנסיים קצרים, מה שמגוחך בעיני כי הן הרי ידעו שיש קוד לבוש כשבאו לבית ספר הזה, ויכלו ללכת למקום אחר).

אבל מעבר לקוד הלבוש אני מרגישה חופש טוטאלי להביע את דעותיי בכיתה, לבחור פרופסורים שאני אוהבת ולהשתתף בקלאבים שאני רוצה. אני במיוחד נהנית מלימודי היהדות ותלמוד זה אולי הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים.

הלימודים בישיבה גרמו לי מאוד להעריך את תלמידי הישיבות ואת היכולת שלהם לשבת שעות על גבי שעות על משניות.

הקמפוס של הבנים נמצא הרחק אי שם במאה שמונים וחמש, הרחק מהקמפוס של הבנות. לא שהמרחק מרתיע את שני המינים, שנוהרים על שאטלים הנוסעים הלוך חזור בין שני הקאמפוסים.

הרבה צעירים מוצאים את השידך שלהם באופן זה. אני אישית  מודה לאלוקים שהקמפוס שלי ב-33 ולקסינגטון, שכן אני במרכז העיר, איפה שהכל קורה וזה יחסית קרוב אליי הביתה.

מה שמדהים בישיבה זה הכוח של גוף התלמידים להרים פעילויות לטובת הקהילה (תרומות דם, תרומות לנזקקים, ביקור קשישים וחולים). אין יום שבו אני לא מקבלת עשרות אם לא מאות אימיילים על יוזמות שונות של תלמידים. שלא נדבר על איך התלמידים עוזרים אחד לשני עם שיעורי בית.

נכון שלא הכל מושלם ויש דברים לעבוד עליהם, הזילזול ביהדות ספרד, או התייחסות מזלזלת לחב"דניקים, ללובביצ'רים או לרפורמים (אני, למשל, מסתירה את זה שאני רפורמית, דוגמנית ושחקנית!), אבל על זה אספר בפוסט הבא.

מה שכן מדהים בבית הספר הוא המנעד הגדול של רוב סוגי היהודים, מרוב המגזרים והעדות, וכולם מסתדרים. נכון, חלק הולכות עם חצאיות יותר ארוכות, חלקן לובשות גרביונים, חלקן מתחתנות בגיל עשרים וחלקן שומרות על פליישג (שומרות על כשרות מחמירה מאוד).

אבל השורה התחתונה היא שלא משנה אורך החצאית, אלא רוחב הלב הגדול של הבנות של ישיבה.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

למה הדבר הראשון שאנשים שואלים כשהם שומעים על לידת תינוק חדש, הוא מה המשקל שלו?

מאז שאני זוכרת את עצמי, אמא שלי אמרה לי שאני חייבת לאכול כדי לגדול, אבל בשנים הראשונות פשוט סירבתי. ולא משנה אילו קסמים עשתה.

אז אמא המציאה סיפורים, עטתה תחפושות, הכינה פסטה בצורות חיות ושקדה על סידורי צלחת יצירתיים, שלא היו מביישים אף מאסטר שף. בשלב מסוים נשברתי, והתחלתי לאכול ולגדול, עד הגעתי לגיל ההתבגרות עם מותניים בצורה של שעון חול.

אמא שלי שמחה מאוד, וגם אני, אבל כשהתחלתי לדגמן קצת בתור נערה, קיבלתי תגובות אחרות לגמרי. נאמר לי שהתפקיד שלי להחמיא לבגד שאלבש ולא להפך, ושעליי לרדת במשקל – ובמיוחד באזור הירכיים שלי. "תיזהרי מותק, פחמימות וסוכרים מגיעים ישר לתחת", הוא משפט ששמעתי יותר מפעם אחת.

תעשיית האופנה נתנה לי מזון למחשבה, אבל המזון הזה היה חסר ערך תזונתי, וחסר ערך באופן כללי. פגשתי נשים וגברים שהתגאו בכך שהעבירו ימים שלמים בלי להכניס כלום לגופם, וכפרס פינקו את עצמם בעוד מכנסי ג'ינס במידה אפס.

אבל גם הפעם הייתי עקשנית. בכל פעם שחזרתי מאודישנים, הייתי יורדת מהעקבים שלי, נועלת זוג נעליים נוח ורצה לבוטיק השוקולד הקרוב. שם כבר דמיינתי לעצמי שאני ג'ולייט בינוש מהסרט "שוקולד", בדיוק ברגע שהיא קונה הפתעות מתוקות ג'וני דפ האהוב.

האם האנשים והנשים בתעשיית האופנה לא זוכרים איך הם היו מתרגשים כשאימם הייתה מפנקת אותם עם משהו מתוק? האם הם לא מתגעגעים לטעם של עוגיות שוקולד צ'יפס, בראוניס, פנקייקים ותותים מצופים שוקולד?

זה לא שאני אומרת שצריך להתייחס לגוף שלנו כמו לפח זבל, אבל אני בהחלט דואגת לפנק את עצמי מדי פעם (מה שבפועל קורה מדי יום).

ולא שאני לא אוכלת בריא. למעשה, התזונה שלי מאוד בריאה ואני עושה ספורט כמעט כל יום. האימון היומי הוא החלק שאני הכי מחכה לו ביום, אבל זה רק בגלל שאני יודעת שהשגרה הזאת כוללת שוקולד לפני או אחרי האימון – או גם וגם.

בשנים האחרונות חל בתעשיית האופנה שיפור, אבל זו עדיין תעשייה שמעודדת מבני גוף שמסכנים את בריאותם הנפשית של הדוגמנים והדוגמניות – וגם את בריאותם של כל מי שצופה בהם ומעריץ אותם. דוגמניות פלאס סייז אמנם הופיעו על כמה שלטים ומסלולים, אך הן עדיין נתפסות כגימיק ולא כעניין שבשגרה.

אני אמשיך לאכול, ואולי גם לגדול, כי לנשים אמיתיות יש קימורים, והגיע הזמן שהעולם יפסיק לפחד מהם.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

בשבוע שעבר ביקרתי ב"פסטיבל הקולנוע החברתי הראשון לנוער ערבי בישראל" באום אל-פחם. הפסטיבל נערך בסינמטק בעיר, והאווירה בו הייתה מאוד שונה מאשר בפסטיבלים דומים שביקרתי בהם בניו יורק, לוס אנג'לס או תל אביב. בהפסקות הוגשו פיתות עם זעתר, ובין ההקרנות של הסרטים, היוצרים והשחקנים הצעירים וחבריהם עודדו אחד את השני בשירה ובמחיאות כפיים.

הפסטיבל הוא יוזמה של המרכז הארצי לוידיאו-תרפיה ושל אגף החברה הערבית במינהל חברה ונוער במשרד החינוך. עשרת הסרטים הקצרים שהוקרנו בו עסקו באלימות, בגזענות, בקבלת האחר ובהשפעותיה ההרסניות של מדיה חברתית.

בין ההקרנות, התרגשתי לשמוע מהנערים ומבני משפחותיהם כיצד העבודה יד ביד גיבשה ביניהם. קבוצה של צעירים כבדי שמיעה מכפר קאסם יצרו סרט על אישה צעירה שנלחמת לקבל עבודה על אף היותה מוגבלת. עפאף טהה, אמו של אחד הנערים, סיפרה שבנה התחזק וכי היא עצמה קיבלה ביטחון בזכות הפרויקט (האירוע היה מונגש לכבדי שמיעה, דבר לא מובן מאליו בישראל, ובטח שלא באירועים במגזר).

קבוצת יוצרים מלוד הייתה מורכבת מצעירים יהודים וערבים. הם סיפרו לנוכחים כיצד לא רצו לשתף פעולה בהתחלה, אך בסוף התהליך הפכו לחברים טובים. בסרט העלילתי שיצרו, שיחקו יהודים ערבים וערבים שיחקו יהודים.

פסטיבל הקולנוע הערבי (צילום: עדי אלכסנדר)

דניס וליספו, מנהל הצוות הקולנועי במרכז הארצי לוידיאו-תרפיה, שליווה את היוצרים, סיפר שהאתגר שלו היה לשכנע את הנערים והנערות להביא למסך את הנושאים הכי אישיים והכי כואבים. לדבריו, החשיפה האישית הייתה קשה לרבים מהם, אך בעזרת תרפיה בפסיכודרמה הם קיבלו מוטיבציה "לשרוף את המסך".

שאדיה גמעה, אחראית קהילת הנוער בחוג הקולנוע והתרפיה במועצה האזורית גלבוע, סיפרה על נערות שפחדו להצטלם ובכך להיחשף לביקורות מצד המשפחה והחברה. לדבריה, הפחד הזה היה מוצדק, והיו הורים שסירבו בהתחלה לצפות בסרטים של בנותיהם, אך השתכנעו רק בתום מסע שכנועים מפרך.

נור, תלמידת תיכון מהמועצה האזורית גלבוע, סיפרה שהיה לה קשה לבחור רעיון אחד לעסוק בו, משום שיש כל כך הרבה בעיות בחברה הערבית.

ג'לאל ספאדי, מנהל אגף החברה הערבית במינהל חברה ונוער במשרד החינוך, כבר חושב קדימה. "מראש לא חששתי להביא מצלמות למגזר, למרות שהחברה הערבית יחסית סגורה", הוא אמר, "אני מבין את הכוח של הקולנוע. אני חולם שבשנים הקרובות הסרטים האלה ייצגו את ישראל בפסטיבלים בחו"ל".

עופר סלע, מנהל המרכז הארצי לווידיאו תרפיה, אמר כי הפסטיבל משמש מראה לחברה הערבית, והצגת תופעות שליליות בקולנוע – כמו דיכוי נשים או אלימות של בני נוער – מאפשרת להילחם בהם. "מבחינתנו, זה הישג מטורף לתת מצלמה לנשים בדואיות, למשל, שמצופות לשמור על שתיקה", אמר. "הנוער לא יצר את הסרטים רק לשם זכייה בפסטיבל, אלא לשם קידום שינוי חברתי".

סלע הביע תקווה שהסרטים הללו ייצאו מגבולות אום אל-פחם, ויוקרנו גם בפני בני נוער יהודיים, כי "הדבר יכול לגרום להם לראות שהם שונים אבל שווים לחבריהם הערבים, ומתמודדים עם אותם האתגרים שגיל ההתבגרות מציב".

פסטיבל הקולנוע הערבי (צילום: עדי אלכנסדר)

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

מי לא צפה במערבונים בשלב זה או אחר? כל כך כיף ללכת לאיבוד בעולם של שחור ולבן, שבו ברור מי הוא הבחור הרע ומי הוא הבחור הטוב. אך החיים מחוץ למסך הם באזור אפור כזה, שבו הדיכוטומיה בין טוב לרע קצת מטושטשת.

לפני 400 שנה, אברהם ווסברג, הסבא הרבא-רבא-רבא שלי, שנולד ב-1620 בהולנד, הגיע לחוף המזרחי של ארצות הברית באוניה יחד עם אשתו וחמשת ילדיו, כדי לברוח מרדיפה דתית.

סבא אברהם היה נגר ובונה גשרים, ואת הקולניה שבה התמקם, ניו-נדרלנד, הקימה "חברת הודו המערבית ההולנדית", והיא השתרעה בין קייפ קוד לניו יורק וניו ג'רסי.

השפה המדוברת בקולוניה הייתה הולנדית, ושרר שם חופש דתי מוחלט. גם העבדים השחורים שם יכלו להישאר עם משפחותיהם, לעבוד עבור שכר שווה ללבנים ולקחת לבנים לבית המשפט.

אך החברה התמקדה במסחר בפרוות, שהיה כרוך בקשר עם מגוון רחב של שבטים אינדיאניים, שלכל אחד מהן הייתה מדיניות אחרת כלפי הבאים החדשים. חלקם קיבלו את הבאים החדשים בידיים פתוחת, וחלקם כעסו עליהם מאוד. גם תנאי המחיה של המתיישבים היו קשים, ללא הרבה אוכל ועם חורפים ארוכים. ב-21 בספטמבר 1959, אברהם נרצח על ידי אינדיאני, ושותפיו נלקחו בשבי.

בכיתה ז', כששמעתי עליו לראשונה במסגרת הכנת עבודת השורשים שלי, התלהבתי מזה שהיה לי סבא רבא-רבא רבא-קאובוי, אבל כבר אז הבנתי את הבעייתיות של נוכחות לבנה על אדמה אינדיאנית, והתביישתי בו קצת.

לדעתי, הסיפור של סבא אברהם רלוונטי גם לחיים שלנו כאן ועכשיו. אני כמובן לא מצדדת באלימות או ברצח, אך מצד אחד ניתן לרחם על המהגר החדש שהגיע אל מקום מבטחים הרחק מהרדיפה הדתית, ומצד שני ניתן לצדד באינדיאני שכעס על כך שהפולש הלבן הגיע לקחת את אדמתו.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

אני שייכת לדור של מעורבים חברתיים, ואני מפחדת ממה שיקרה כאשר חבריי יגלו שמעולם לא הצבעתי. האמת היא שאני אפילו לא יודעת אם אצביע בבחירות.

למה? לא חסרות סיבות: בגלל שמרתיח אותי שלבדואים בדרום כמעט בלתי אפשרי להצביע (לא מציבים בקלפיות בכפרים הלא-מוכרים); בגלל שאני סולדת מהרמה הנמוכה של הקמפיינים; ובגלל שאני חוששת שכל עוד אין לי דוקטורט בפוליטיקה ישראלית, לא אוכל לעשות בחירה מושכלת.

ייתכן שאני מגזימה בנושא האחרון, אבל בכל זאת מדובר בחרשנית שכלתנית שאוהבת לבחון כל דבר.  זה לא שאני לא קוראת עיתונים או מנסה להבין מי נגד מי, וזה לא שאני לא מעורבת, אבל משהו בבחירות תמיד קשה לי מדי לעיכול.

אך יותר מפחיד מלא להצביע זה מה יחשבו עליי כי אני לא מצביעה. הרי ישנם ישראלים שחיים בחו"ל וקונים כרטיסי טיסה במיוחד כדי להצביע.

אפילו בארצות הברית ב-2016 לא בחרתי, ושם זה כמעט פשע כנגד האנושות. אז לא הצבעתי כי הכעיסה אותי חוסר היכולת של חלק מהשחורים וההיספניים להצביע.

אחת הבעיות המשותפות לשתי המדינות היא השיימינג נגד מי שלא מצביע, שלדעתי גורם דווקא לתוצאה ההפוכה, ולאנטי אצל מי שחושש לבחור.

באשר לפחד לבחור מתוך חוסר ידע, ייתכן שצריך ליצור יותר חוגי בית שיסבירו לאזרח מי הם המועמדים ומה הם מציעים. כדאי גם שהאתרים של המפלגות יהיו מתומצתים למשעי, והפוליטיקאים ידברו בצורה ברורה ונטולת ססמאות. חשוב לגרום למצביעים פוטנציאלי להביו שזה מרגיש טוב להצביע ולהשפיע.

מועמד ומפלגה מושלמים לא קיימים. אולי הדרך לגרום לנציגינו בממשלה לעזור לבדואים להצביע בכך שיציבו קלפיות בכפרים הלא מוכרים, היא דווקא כן להצביע – למועמדים שיטפלו בכך עד הבחירות הבאות.

ועדיין, אני מרגישה בת-מזל על כך שאני חיה במדינה שבה נשים יכולות להצביע, ויכולות לפעול כדי שגם אנשים מקבוצות מוחלשות אחרות יוכלו להצביע.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

לא קל אמנם להתעמת עם מחלות נפש ובטח שלא עם הפרעות אכילה, אך אני מקווה שזה לא ירתיע אתכם מלראות את הסרט החדש "אל תשכחי אותי", שעוסק בנושאים הללו ברגישות יתרה ואף בהומור.

הסרט מגולל את סיפורו של גבר צעיר בעל הפרעה נפשית הפוגש באופן מקרי אישה צעירה הסובלת מהפרעת אכילה ומאושפזת במחלקה סגורה. יחד הם מצליחים, ולו לזמן מה, להתעלות על מצוקותיהם האישיות ולצאת להרפתקה רומנטית יוצאת דופן, שטרם נראתה כמותה בנופי הקולנוע הישראלי.

את הסרט, פרי עטו של השחקן הראשי ניתאי גבירץ, ביים זוכה האקדמיה רם נהרי, שביים בעבר גם את "אמאלה" ואת "אהבה זה כואב". הכתיבה והבימוי מצוינים. הכתיבה של גבירץ שנונה ורגישה כאחד – מצחיקה ברגעים שמצפים שיכאבו, ומכאיבה ברגעים לא קלישאתיים.

ואילו בחירות הבימוי האמיצות של נהרי מעידות על שנות הניסיון הרבות שלו בלימוד והכשרת שחקנים, שללא ספק הפכו אותו לאחד הבמאים המצטיינים בארץ ביכולתם להוציא משחקניו הופעה במיטבה. בדיוק רב ובניואנסים חדים, מצליחים שחקני הסרט הראשיים והמשניים כאחד להתיק במשחקם את לבבות הצופים ממקומם.

את הדמות הראשית של תום מגלמת מון שביט. תום היא דמות שבקלות הייתה יכולה להפוך לקלישאה של נערה דיכאונית עם הפרעות אכילה ושאלות אקזסטנציאליסטיות על מהות הקיום.

במקום זאת, מצליחה שביט לקלף בעדינות את השכבות של תום ואף לתת ביטוי גם לצדדים הוורודים והחיוביים שבה. שביט מקרינה החוצה את חדוות החיים שיש לתום, זאת שאפילו תהומות המחלה לא הצליחו לשדוד ממנה.

גם גבירץ מתמסר לחלוטין לדמותו של ניל ומתעלה על עצמו כאן במה שמסתמן כתפקיד חייו. לא רק שהוא למד לדבר הולנדית שוצפת בשביל התפקיד, הוא אף למד לנגן טובה בצורה משכנעת ומקצועית.

אין ספק מצפייה בסרט שגבירץ חקר לעומק את הנדבכים השונים המתקיימים במקביל בקרב אדם החי בצל מחלת נפש. בקלות היה יכול לשחק דמות שרק מגבלותיה הן שמגדירות אותה, אך במקום זאת נמנע גבירץ כשחקן מלבקר או לשפוט את דמותו של ניל ומצא בלבו את שבאמת מניע אותו – התמימות והתשוקה העזה להתחלה חדשה ולמוזיקה, וחלומו להצטרף כנגן להקה לסיבוב הופעות באירופה החופשית והרחוקה. קצת כמו דון קישוט, ניל נלחם בתחנות רוח תוך התמודדות לא רק עם אתגרי החיים היומיומיים של כולנו, אלא גם עם אתגרים מנטליים.

תום יער בולטת בתור ההפתעה של הסרט, בתפקיד משנה דרמטי יוצא דופן. יער, המשחקת אנורקסית המאושפזת במחלקה יחד עם תום, מצליחה למגנט את הצופה בכל סצנה בה היא מופיעה. ייתכן וסרט זה יהווה נקודת מפנה בקריירת המשחק שלה ואף יסלול את דרכה לתפקידים דרמטיים איכותיים נוספים בעתיד.

נדיר שנותנים את הדעת על הנושא הסבוך של מחלות נפש והפרעות אכילה  בתרבות הישראלית ככלל ובקולנוע הישראלי בפרט, והגיע הזמן שיעשה סרט שעוסק בנושא, ועוד באופן כה רגיש. חייהם של ישראלים רבים בצל תופעות אלו הם קשים ומאתגרים מספיק גם ללא הסטיגמות הנלוות אליהן ומוסיפות לעומס הנפשי והרוחני.

אז לכו לראות את הסרט המקסים והמרגש הזה, וספרו עליו גם לחבריכם. כי רק אם נדבר על נושאים אלו ונמשיך ליצור ולעודד אומנות העוסקת בהם ומעלה את המודעות כלפיהם בחברה, נצליח אולי למגר את הסטיגמות, שהן לא יותר מתולדה של בורות והתנכרות.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון

ברגעים אלו אני נרשמת לקורסי הסתיו באוניברסיטת ישיבה בניו יורק ונזכרת כמה שמחה הייתי כשהגעתי לתיכון וסוף סוף יכולתי לבחור חלק ממה שלמדתי. אני בחרתי ערבית. לצערי, לא היו עוד הרבה תלמידים כמוני שבחרו ללמוד את השפה היפיפייה הזאת.

באופן מפתיע, כל התלמידים הערבים הישראלים לומדים עברית מכיתה ג' עד לתיכון, ומחויבים להיבחן בשפה על מנת לקבל תעודת בגרות מלאה. מדוע לא כך המקרה כשזה מגיע לתלמידים יהודיים והשפה הערבית? מדוע רק 2,936 תלמידים יהודיים נבחנו בבגרות בערבית בשנת 2018 וזאת בעוד לערבית ישנו סטטוס מיוחד במדינת ישראל?

אנגלית היא לא אחת מהשפות הרשמיות של מדינת ישראל, ומבלי לזלזל בחשיבות העצומה שבלימוד אנגלית בקרב כל התלמידים הישראלים, הרי שזאת תעלומה מדוע לכל התלמידים היהודים יש בחינות בגרות באנגלית בעוד שמעט תלמידים יהודים שנבחנים בערבית?

חשוב לציין כי בבתי ספר דתיים, בבתי ספר לחינוך מיוחד ובבתי ספר טכנולוגיים הם פטורים מללמוד ערבית. מדוע כך המקרה בעוד שהמיעוט הגדול ביותר בישראל שהינו כ-20% מהאוכלוסייה שמכילה נוצרים ערבים, דרוזים, בהאיים, מוסלמים ערביים ובדואים דוברי ערבית?

בנוסף, ערבית היא שפת שכנינו. ישנן דעות שונות באשר לתוצאות החיוביות שתצמחנה מכך שתלמידים יהודיים ילמדו ערבית ואת התרבות הערבית. אך לתוצאות הללו קיים מחנה משותף: ידע זה יכול לעזור להתגבר על חלק מהאתגרים הפנימיים והחיצוניים שהיא חשופה אליהם מפאת היותה מדינה שהיא רב תרבותית, רב אתנית ורב דתית.

חלק רואים את לימוד השפה הערבית כהשקעה בביטחון העתידי של ישראל כי תלמידים יודעי ערבית ישרתו בחיל המודיעין וידע השפה ישמש לטובת ביון. בעוד שיש דעות האומרים שלימוד הערבית הוא אמצעי לגשר על פערים בין ערבים ליהודים בכך שהילדים ילמדו את תרבותו של המיעוט הערבי במדינתנו מעבר לשיח הפוליטי-מדיני.

ערבית יכולה לשמש כאמצעי ללימוד על מדינות שונות ועל תרבויות שמהם באו יהודים מזרחיים. ערבית הינה השפה של הרבה סבים וסבתות של יהודים מזרחיים שבאו למדינת ישראל ממדינות דוברות ערבית כמו מצרים, סוריה ועיראק. ערבית יכולה לתת לילדים  מזרחיים הזדמנות להבין מאיפה האם באו ולהרגיש גאווה על מורשתם המפוארת. בנוסף, לימוד הערבית יכול לתת לתלמידים האשכנזים הזדמנות להכיר את שורשיהם של התלמידים המזרחיים ואולי אף להפחית את הגזענות.

יתר על כן, לצד כך שהתלמידים ילמדו ערבית ספרותית שמשתמשים בה לכתיבה וקריאה ובמדיה השונה וערבית קלאסית שמופיעה בקוראן. חשוב שהתלמידים ילמדו ערבית מדוברת בעגה הפלסטינית. הדבר יאפשר להם לבוא במגע עם האזרחים הערבים על בסיס יום יומי ולא רק להבין את החדשות ולקרוא ספרים. יתרה מזאת, צריך לשים דגש לא רק על לימוד ההיסטוריה והתרבות של עולם ערב, אלא גם על תרבות ערבית עכשווית כולל קולנוע, מוזיקה ואוכל. ערבית היא לא רק שפתה של הקוראן והתפילה האסלאמית.

אהרון דויד גורדון (1856-1922) שהיה אידאולוג ציוני והכוח הרוחני שמאחורי הציונות המעשית וציונות העבודה אמר: "החינוך הוא הדרך האדם המטרה".

התלמידים של ישראל כיום והחינוך שהם מקבלים יעצב את האופן שבו יהיו האזרחים הישראלים העתידיים. אכן, אמנם ישראל אינה יודעת מתי השלום יגיע אבל היא יכולה לעזור לתלמידיה היהודים, שביום מן הימים יהפכו לאזרחים מצביעים, לקבל עתיד יותר רגוע וטולרנטי בכך שהם יעודדו אותם להכיר יותר טוב את האזרחים הערבים.

כאשר האזרח הקטן משלם מסים הוא באופן עקיף משלם על מערכת החינוך. כך שאם יהיה מספר גדול של אזרחים שישים כמויות גדולות של לחץ על משרד החינוך והספורט לשנות את המדיניות שלה בנוגע לשפה הערבית, אז אולי נראה שינוי במצב הנוכחי ואולי אולי אף שינוי גדול יותר בעתיד של מדינת ישראל.

אינשאללה תהיה חברה הישראלית יותר מכבדת כלפי כל חלקיה השונים שהינם חלק מהמוזאיקה שהינה ישראל.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון