אז איך הגעתי לאוניברסיטה חרדית מודרנית, כשגדלתי בכלל כרפורמית, עם אמא רבה רפורמית ואבא נוצרי אתאיסט?
לפני כמה שנים, כשהגשתי מועמדויות לבתי ספר שונים כולל קולומביה ו-N.Y.U הלכתי לתומי ברחוב, ופתאום אני רואה שלט שעליו כתוב "ישיבה". מיהרתי הביתה וגיליתי כי יש אוניברסיטה יהודית במרכזה של העיר הסואנת בה נולדתי, ניו יורק.
התקשרתי אליהם וביקשתי להגיע לחוות כמה שיעורים. התאהבתי במקום מהשיעור הראשון. השיחות היו קולחות ומאתגרות, האווירה הייתה חמה והכיתות היו קטנות.
והקאטץ' היה שכולן היו בנות. זמן רב חלמתי ללכת לבית ספר רק עם בנות, שכן מחקרים הוכיחו, שבחברת בנות ההישגים האקדמיים גדלים. אהבתי גם את השילוב של שיעורי יהדות עם שיעורי חול כמו ספרות אנגלית.
למעשה השילוב הזה הוא שהופך את התואר שם למאתגר, שכן צריך לעשות חצי תואר בלימודי יהדות (תלמוד/תנ"ך/פילוסופיה יהודית) ואת החצי השני במקצוע לבחירתך, בנוסף ללימודי ליברל ארטס כלליים. כמה מפתיע – אני בחרתי כתיבה יוצרת.
אז איך זה ללמוד בישיבה? במילה אחת: מדהים. נכון אני צריכה ללבוש כל יום חצאית עד הברך וחולצה עד המרפק, כי זה קוד הלבוש (לא שכל הבנות מכבדות את הקוד, חלקן לובשות מכנסיים קצרים, מה שמגוחך בעיני כי הן הרי ידעו שיש קוד לבוש כשבאו לבית ספר הזה, ויכלו ללכת למקום אחר).
אבל מעבר לקוד הלבוש אני מרגישה חופש טוטאלי להביע את דעותיי בכיתה, לבחור פרופסורים שאני אוהבת ולהשתתף בקלאבים שאני רוצה. אני במיוחד נהנית מלימודי היהדות ותלמוד זה אולי הדבר הכי קשה שעשיתי בחיים.
הלימודים בישיבה גרמו לי מאוד להעריך את תלמידי הישיבות ואת היכולת שלהם לשבת שעות על גבי שעות על משניות.
הקמפוס של הבנים נמצא הרחק אי שם במאה שמונים וחמש, הרחק מהקמפוס של הבנות. לא שהמרחק מרתיע את שני המינים, שנוהרים על שאטלים הנוסעים הלוך חזור בין שני הקאמפוסים.
הרבה צעירים מוצאים את השידך שלהם באופן זה. אני אישית מודה לאלוקים שהקמפוס שלי ב-33 ולקסינגטון, שכן אני במרכז העיר, איפה שהכל קורה וזה יחסית קרוב אליי הביתה.
מה שמדהים בישיבה זה הכוח של גוף התלמידים להרים פעילויות לטובת הקהילה (תרומות דם, תרומות לנזקקים, ביקור קשישים וחולים). אין יום שבו אני לא מקבלת עשרות אם לא מאות אימיילים על יוזמות שונות של תלמידים. שלא נדבר על איך התלמידים עוזרים אחד לשני עם שיעורי בית.
נכון שלא הכל מושלם ויש דברים לעבוד עליהם, הזילזול ביהדות ספרד, או התייחסות מזלזלת לחב"דניקים, ללובביצ'רים או לרפורמים (אני, למשל, מסתירה את זה שאני רפורמית, דוגמנית ושחקנית!), אבל על זה אספר בפוסט הבא.
מה שכן מדהים בבית הספר הוא המנעד הגדול של רוב סוגי היהודים, מרוב המגזרים והעדות, וכולם מסתדרים. נכון, חלק הולכות עם חצאיות יותר ארוכות, חלקן לובשות גרביונים, חלקן מתחתנות בגיל עשרים וחלקן שומרות על פליישג (שומרות על כשרות מחמירה מאוד).
אבל השורה התחתונה היא שלא משנה אורך החצאית, אלא רוחב הלב הגדול של הבנות של ישיבה.
סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון
בזמן שמספר האזרחים הישראלים החיים שנחטפו על ידי חמאס לעזה הולך ופוחת, נחטפה גם מדינת ישראל על ידי ממשלת יהודה. זה לא רק העימות הבלתי נתפס עם האמריקאים של ראש הממשלה שמקריב את הנכס המדיני החשוב ביותר שלנו כדי להחזיק בשלטונו, או המסמוס המכוון של עסקאות החטופים, זו גם הנכונות למלא כל גחמה של שותפיו הקיצוניים ולהחדיר את המשיחיות באופן עמוק אל תוך משרדי הממשלה.
* * *
ביולי האחרון הוצגו לראשונה באתר הארכאולוגי תל שילה שבגדה המערבית, הפרות האדומות שהוטסו לארץ מטקסס. תחקיר של "עיר עמים" דגל אדום חשף אז את מעורבות רשויות המדינה בהבאתן של הפרות האדומות לארץ.
אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים "עמק שווה".
זה לא פשוט להיות מיעוט. במיוחד מיעוט לאומי במדינה שנמצאת במלחמה עם העם שלך. למשל מי שנקראים "אזרחי ישראל הערבים". מצד אחד יש שאלה של זהות. האם הם "יותר ישראלים" או "יותר ערבים"? והאם השיוך הכללי ל"ערבים" הוא נכון בכלל, או שהם בעצם פלסטינים? מצד שני יש את שאלת הנאמנות. כשזה מגיע לכדי התנגשות, וזה מגיע, הם יותר נאמנים למדינה שהם חיים בה או לעם שהם שייכים אליו? אלה שאלות ששואלים עליהם, וגם שהם שואלים בעצמם.
המכון הישראלי לדמוקרטיה מקיים סקר שנתי שנקרא "מדד הדמוקרטיה הישראלית", שמסתכל בין היתר גם על סוגיות טעונות כמו אלה. הסקר הזה מתבצע בחודש יוני בכל שנה. אחת השאלות הבסיסיות ביותר היא השאלה "באיזו מידה אתה מרגיש את עצמך חלק ממדינת ישראל ובעיותיה?". השאלה נשאלת את כל משתתפי בסקר, יהודים וערבים, אבל ניתוח התשובות כולל גם פילוח לפי מגזר.
דרור פייטלסון הוא פרופסור למדעי המחשב באוניברסיטה העברית. אספן של כל מיני דברים, ובפרט של נתונים, מספרים, ופסלוני צבים. שואף להקשות על מי שמנסה לרדד ולהטות את השיח הציבורי על ידי טענות בלתי מבוססות והפצת פייק ניוז. מאמין גדול בכך שיכול להיות כאן הרבה יותר טוב.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני רוצה לדעת מי בא עם הרעיון המתועב של "מכסות" גיוס. הגיוס הוא חובה פרסונלית של האזרח, לא של אירגונים. או שיש או שאין הצדקה לגיוס של האזרח – מה פתאום להעביר את הסלקציה לישיבות או גופים סקטוריאליים אחרים שיחליטו על פי שיקוליהם את מי לשלוח לגיוס? האזרחים אינם ליטרת בשר שרב כלשהו יחליט האם ישלח אל הצבא. מכסות גיוס מנרמלות את היחס של מנהיגי הציבור החרדי אל הציבור שלהם כצאן חסר בינה שיעשה מה שיגידו לו – את זה בדיוק יש לפרק ולהפוך את הציבור החרדי מעדר לאנשים.
רוצים מכסות? בבקשה. 400 עילויים בתורה שיקבלו מעמד מקביל לספורטאי מצטיין. כל אחד יכול להגיש מועמדות, הרבנים יכולים להגיש המלצות, ומערכת הביטחון תאשר פרטנית את האנשים.
כל השאר – מלש"בים.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם