רפי רותם בבית המשפט בראשון לציון, 15 בדצמבר 2015 (צילום: פלאש90)
פלאש90

עקרונות המשפט המנהלי מחלחלים אל התחום הפלילי

בית המשפט העליון התכנס הבוקר כדי לדון בגלגול נוסף במשפטו של חושף השחיתויות רפי רותם ● אולם האישומים הפליליים נגד רותם משמשים בשלב זה תפאורה בלבד למה שהפך לסמינריון אקדמי בשאלה האם מוטל על בית המשפט לוודא שהפרקליטות נקטה את כל הצעדים האחרים שיכלה, בטרם הגישה כתב אישום פלילי ● פרשנות

שבעה שופטים של בית המשפט העליון ישבו הבוקר (שלישי) באולם הדיונים המרכזי, ובראשם נשיאת העליון אסתר חיות. על הפרק: גלגול רביעי במשפטו הבלתי נגמר של חושף השחיתויות רפי רותם.

מבחינת השופטים, העניין בפרשה הזו אינו נובע מהסטטוס של רותם כגיבור עממי של מפגיני כיכר גורן או בלפור, כמי שהיה מוכן להקריב הכול למען חשיפת שחיתויות – כך לטענתו – ברשות המיסים.

העניין שהשופטים מגלים בתיק הזה נובע משאלה משפטית ייחודית, שעניינה בלשון השיפוטית "הביקורת המנהלית בפלילים", או "שיוריות המשפט הפלילי".

ובלשון בני אדם: האם מוטלת על הפרקליטות החובה לעשות שימוש בכתבי אישום פליליים רק כמוצא אחרון, לאחר שמיצתה את השימוש בכלים המשפטיים האחרים העומדים לרשותה; והאם המקום לדון בשאלת סבירות עצם ההחלטה להעמיד לדין את הנאשם, הוא בית המשפט הפלילי שבו מתקיים המשפט.

תקציר הפרקים הקודמים

רותם עבד במשך שנים רבות כקצין חקירות ומודיעין ברשות המיסים. בשלב מסוים, לטענתו, חשף שורת מעשי שחיתות שאירעו ברשות. תלונתו נחקרה והועברה לטיפולה של פרקליטת מחוז תל אביב דאז רות דוד – העומדת כיום לדין בפרשה הנוגעת לעו"ד רונאל פישר. תיק החקירה בעניין השחיתות שאותה חשף לכאורה רותם נסגר, ושורת עררים שהגיש נדחו.

רות דוד (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)
רות דוד (צילום: יונתן סינדל/פלאש90)

הגורמים שדחו את טענותיו התלוננו בהמשך כי הוא מטריד, משמיץ ומכפיש אותם. בין אותם מוטרדים היו שוטרים, פקידים ברשות המיסים, פרקליטים מהפרקליטות ואחרים. הם טענו כי רותם מטיח בהם עלבונות במפגשים פנים אל פנים, בטלפון, במסרונים ובפקס. הוצאו לו צווי הרחקה, אך ההטרדות – כך טענו המתלוננים – לא פסקו.

בגין אותה הטרדה הועמד לימים רותם לדין פלילי בעבירות של איומים, הטרדה באמצעות מתקן בזק, העלבת עובד ציבור ועוד.

ב-2016 הרשיע אותו בית משפט השלום בתל אביב ב-15 עבירות העלבת עובד ציבור, 20 עבירות הטרדה באמצעות מתקן תקשורת וכן הפרת הוראה חוקית, וגזר עליו מאסר על-תנאי. ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי התקבל בחלקו, כך שהוא זוכה מעבירות של העלבת עובד ציבור, בהתאם להלכה המקילה שיצאה ב-2017 מבית המשפט העליון בנוגע לעבירה זו.

לצד זאת, שופטי המחוזי נחלקו בשאלה האם היה על הפרקליטות להימנע כלל מהגשת כתב האישום הפלילי כאן, ולוודא קודם שכל הצעדים המנהליים ננקטו – כמו הוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת נגד רותם, שהיה עשוי למנוע ממנו לעבור את העבירות לכאורה, שבהן הועמד לדין.

שופטי המחוזי נחלקו בשאלה האם היה על הפרקליטות להימנע כלל מהגשת כתב האישום הפלילי כאן, ולוודא קודם שכל הצעדים המנהליים ננקטו – כמו הוצאת צו למניעת הטרדה מאיימת נגד רותם

בדעת רוב הוחלט במחוזי להמליץ לפרקליטות לחזור בה מהאשמתו של רותם בעבירות הטרדה באמצעות מתקן תקשורת, אך הפרקליטות דחתה את המלצת השופטים. לפיכך החליט בית המשפט המחוזי כי הרשעתו של רותם בעבירות אלה "בטלה מכוח עקרון שיוריות המשפט הפלילי".

רפי רותם בעת הרשעתו בהעלבת עובד ציבור והטרדה טלפונית (צילום: צילום מסך, "כאן 11")
רפי רותם בעת הרשעתו בהעלבת עובד ציבור והטרדה טלפונית (צילום: צילום מסך, "כאן 11")

הצדדים נפגשו בגלגול שלישי של הפרשה בבית המשפט העליון. הפרקליטות טענה כי קבלת עמדתו של בית המשפט המחוזי, פירושה הכפפת המשפט הפלילי כולו לעקרונות המשפט המנהלי. רותם טען, לעומת זאת, באמצעות עורכי הדין איתן ענבר ורווית צמח, כי העיקרון הזה אינו חדש, וממילא התביעה הכללית צריכה לשקול גם שיקולים מנהליים, החלים על הרשויות הציבוריות, במסגרת הפעלת הדין הפלילי.

שלושת שופטי העליון שדנו בבקשת הערעור – נעם סולברג, יוסף אלרון ואלכס שטיין – החליטו לקבל את ערעור המדינה ולשוב ולהרשיע את רותם בעבירות הטרדה. השופטים שאלו את עצמם מהו המקום לבחינה מנהלית של קבלת ההחלטות של התביעה.

כאשר ההחלטה היא לסגור תיק של חשוד ללא העמדתו לדין – בחינה אפשרית כזו יכולה להיעשות בבג"ץ; כאשר ההחלטה היא להגיש כתב אישום – הבחינה, קבע השופט סולברג, צריכה להיעשות במסגרת ההליך הפלילי עצמו. בדרך כלל תחת כנפי עקרונות ה"הגנה מן הצדק".

כאשר ההחלטה היא להגיש כתב אישום – הבחינה, קבע השופט סולברג, צריכה להיעשות במסגרת ההליך הפלילי עצמו. בדרך כלל תחת כנפי עקרונות ה"הגנה מן הצדק"

מצד שני, העליון קבע כי בית משפט פלילי, הדן באשמתו של אדם, אינו יכול לבחון שאלת הסבירות והמידתיות של ההחלטה להגיש נגד הנאשם כתב אישום. המבחנים להעמדה לדין אינם מבחנים כאלה, אלא שני מבחנים אחרים – האחד ראייתי, והשני מבחן האינטרס הציבורי.

משכך, בית המשפט הפלילי חייב לבחון את הראיות, והמועד המוקדם ביותר שבו הוא יכול לזכות נאשם הוא בסוף פרשת התביעה – בקביעה כי הראיות אינן מגלות עבירה ולכן "אין להשיב לאשמה".

אילוסטרציה, פלילים (צילום: iStock / vladans)
אילוסטרציה, פלילים (צילום: iStock / vladans)

רותם שב והורשע, לפיכך, גם בעבירות הטרדה באמצעות מתקן תקשורת. לעונשו נוספו עוד חודשיים של מאסר על-תנאי. השופט אלרון הצטרף לשורה התחתונה המרשיעה של חבריו להרכב, אך טען בדעת יחיד שבית המשפט הפלילי בהחלט מוסמך, במסגרת ה"הגנה מן הצדק", לבחון האם עצם העמדתו לדין של הנאשם לוקה באי-סבירות קיצונית. אבל גם זה לא היה סוף פסוק, כמובן.

סמינריון אקדמי

לעתירה לדיון נוסף שהגיש רותם, הצטרפו גם הסנגוריה הציבורית ולשכת עורכי הדין כ"ידידות בית המשפט", מה שהופך למעשה את הדיון בעליון הבוקר לדיון משפטי הדומה במהותו לסמינריון אקדמי, כאשר רותם והאישומים הפליליים נגדו משמשים בו תפאורה בלבד.

השאלה המשפטית המרכזית מבחינת רותם היא האם – משהוחלט כי המקום המתאים לדון בטענותיו של נאשם נגד ההחלטה להעמידו לדין, הוא ההליך בבית המשפט הפלילי עצמו – יש צורך לוודא שבית המשפט יהיה נכון לשמוע כל טענה מכל סוג שהוא, לרבות טענות מנהליות באופיין, ולא כאלה המדברות במישור הפלילי או הראייתי.

בשאלה הזו מקופלת סמכותו של בית המשפט הפלילי לדון בנושא סבירות ההעמדה לדין ובשאלת השיוריות – דהיינו, האם מוטל על בית המשפט לוודא שהפרקליטות נקטה את כל הצעדים האחרים שיכלה, בטרם הוציאה מארגז הכלים את הכלי הפלילי.

קיימים נימוקים כבדי משקל לכאן או לכאן, אך נראה שמעל כולם ניצב עיקרון-על אחד, והוא עקרון ההרמוניה של כללי המשפט. בשנות ה-90 של המאה הקודמת, ימי "המהפכה החוקתית" של חוקי היסוד בתחום זכויות האדם, חלחלו העקרונות החוקתיים גם אל המשפט הפלילי והמשפט האזרחי.

משרד המשפטים בירושלים (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)
משרד המשפטים בירושלים (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)

באותו אופן בדיוק, מחלחלים עקרונות המשפט המנהלי אל התחום הפלילי, מכוח העובדה שהמשפט הפלילי גם הוא ענף של המשפט הציבורי – הוא מופעל על ידי המדינה, וקבלת החלטות במסגרתו נעשית על ידי רשויות ציבוריות.

המשפט הפלילי והמשפט המנהלי, אם כך, אינם שתי ממלכות המתקיימות בנפרד זו מזו. אין מנוס מלבחון את החלטתה של התביעה להעמיד נאשם לדין, בכלים שהמשפט המנהלי מעמיד, לצד השיקולים הפליליים הקלאסיים.

לפי הדיון הבוקר, גם שופטי העליון מבינים זאת, והדילמה מתמקדת בהיקף הביקורת שיוכלו בתי משפט פליליים לערוך על החלטת התביעה בנוגע להגשת כתבי אישום.

תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך

comments icon-01
1
למה לא מפתיע ששלושת הפחדנים: נעם סולברג, יוסף אלרון ואלכס שטיין הלכו עם הלך הרוח הקיים בפרקליטות? מרחיקים עצמם מכל התמודדות שצריך להפעיל בה קצת שכל ישר ומעוף. בויקיפדיה ניתן ללמוד את הל... המשך קריאה

למה לא מפתיע ששלושת הפחדנים: נעם סולברג, יוסף אלרון ואלכס שטיין הלכו עם הלך הרוח הקיים בפרקליטות? מרחיקים עצמם מכל התמודדות שצריך להפעיל בה קצת שכל ישר ומעוף. בויקיפדיה ניתן ללמוד את הלך הרוח של השופטים הנ"ל "שב ואל תעשה":

"במקומות בהם יש ספק אם לעשות פעולה כלשהי שייתכן שתביא לתוצאה חיובית אך מאידך ייתכן שתגרום לתוצאה שלילית, משתמשים לעיתים במדיניות של "שב ואל תעשה – עדיף". כך למשל כותב רבי אליעזר פאפו בספרו "פלא יועץ": "יש דברים שהמניעה היא טובה עד מאד, כגון בכל דבר שיש לחוש אחד מני אלף שיש צד נדנוד עברה ולא יש [=אין] מצווה ברורה – שב ואל תעשה עדיף". על גישה כזו הנמנעת מליטול החלטה כאשר זו נדרשת נמתחת לעיתים ביקורת, כעין משפטו המפורסם של רבי יוחנן: "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס (ההחלטה שלא להקריב את קורבן הקיסר לאחר שהוטל בו מום על ידי השליח) החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%91_%D7%95%D7%90%D7%9C_%D7%AA%D7%A2%D7%A9%D7%94

עוד 939 מילים ו-1 תגובות
סגירה