עמית סגל עורר דיון ציבורי לפני שבועיים, כאשר התייחס להטיה השמאלית של תוכנית הסאטירה הוותיקה של קשת 12, "ארץ נהדרת". על הדרך הוא גם ציין, כעובדה, שהתוכנית גזענית כלפי מזרחים.

השתיקה של יוצרי התוכנית מול הביקורת על גזענות כלפי מזרחים (המופנית כלפיהם לא בפעם הראשונה) היתה צורמת במיוחד נוכח הדוגמה הבוטה שהביא סגל, מעשור קודם של התוכנית, שבה הוצג סגן ראש עיריית רעננה לשעבר המנוח, עוזי כהן, כקוף אוכל בננה.

ציוץ של עמית סגל על גזענות כלפי מזרחים בארץ נהדרת

בכך מתח סגל קו היסטורי המשרטט את העמדה הגזענית המתמשכת של תכנית הסאטירה המרכזית של ישראל, המשודרת מזה 18 שנים ברצף. בניגוד לטענות על שימוש ציני של סגל במזרחיות, מי שמנצלת באופן ציני את המזרחיות כבר שנים היא ארץ נהדרת, שכמו רבות מתוכניות הבידור בישראל, מייצרת נורמליזציה של הגזענות נגד מזרחים.

עמית סגל פחות אהב את החיקוי שלו ב"ארץ נהדרת": "עוד לא נולד המזרחי שייצא טוב בתכנית"https://t.co/VxHF4j1ooU pic.twitter.com/apCDthRxk5

— וואלה (@WallaNews) June 16, 2021

שתיקת היוצרים בלטה גם בכתבת סיום העונה ששודרה כמה ימים אחרי כן בקשת 12, בה הדגישו הכותבים (לאורך השנים, ברובם הגדול אשכנזים) את נאמנותם לפן המקצועי בכתיבתם ואת הנייטרליות הפוליטית שלהם. זאת, על אף שארץ נהדרת היא תוכנית סאטירה, המתגאה במערכונים עם ביקורת פוליטית חברתית נוקבת.

באותה כתבה בקשת 12 העידו יוצרי התוכנית והשחקנים שמירי רגב היא ללא ספק הדמות שהכי תחסר להם. מובן גם למה. בדמות של רגב, בגילומו של יובל סמו, יש את כל המרכיבים לקומדיה ישראלית מוכרת בסגנון סרטי הבורקס. אותם סרטים התחבבו במיוחד על מזרחים, אבל גם היו מלווים בדיסוננס הנובע מהמטען הגזעני שהביאו איתם היוצרים האשכנזים אל דמויותיהם.

סגל מתח קו היסטורי המשרטט את העמדה הגזענית המתמשכת של תכנית הסאטירה המרכזית של ישראל, המשודרת מזה 18 שנים ברצף. בניגוד לטענות על שימוש ציני של סגל במזרחיות, זו ארץ נהדרת שעושה זאת

דמות המזרחי אכן עברה שינויים בתוך הקומדיה הישראלית מאז ימי סאלח שבתי הסרט ועד ימי סאלח שבתי המחזמר. דמויות פופולריות שנוצרו על ידי ארץ נהדרת כמו דדי דדון או הטורטלים כבר פורקו מחומר הנפץ העדתי של סאלח שבתי והפכו לדמויות כל-ישראליות.

הטורטלים, לדוגמה, הם גיבורים נובורושים של סדרת מערכונים, המבקרים את התרבות שבה הכסף שולט – סוגיה אוניברסלית לכל דבר ועניין. לשיטתם של יוצרי ארץ נהדרת, הטורטלים הם כל מי שכסף הוא התרבות שלו, שצריך את השופוני, שהוא כוכב סרטוני הישראלי המכוער, לאו דווקא מזרחי. ועם זאת, אוסף המאפיינים הסטריאוטיפים שעל בסיסן בנויות הדמויות הוא מזרחי באופן מובהק.

לאורך השנים, עשו האליטות התקשורתיות-תרבותיות מאמץ ליצור נתק תודעתי בין האופן שבו הם מציגים מזרחים ובין גזענות. הכינוי של מירי רגב "בהמה" אינו נתפס כגזענות שיש לדון בה, אלא עובר נורמליזציה כתכונת אופי נטולת הקשר. כך גם עם אמסלם, ביתן, מארק, זוהר ועוד. הגזענות כלפי מזרחים בארץ נהדרת לא נתפסה מעולם כנושא שראוי להיבחן על ידי יוצריה.

בראיון עם הכותבים הדפו כמעט כולם את הרמיזות של המראיין לגבי הומוגניות פוליטית בצוות, בעוד ששאלת ההומוגניות של מוצאם כלל לא הועלתה בפניהם. הם גם לא עומתו עם ההצגה הסדרתית של דמויות המזרחים כבורים, לא מפותחים, קולניים, בכיינים או מושחתים, והיא נותרה סטטוס קוו שהיוצרים לא ממקמים על הרצף של גזענות.

לשיטת יוצרי התכנית, הטורטלים הם מי שכסף הוא התרבות שלו, שצריך שופוני, כוכב סרטוני הישראלי המכוער, לאו דווקא מזרחי. עם זאת, אוסף המאפיינים הסטריאוטיפים שעל בסיסן בנויות הדמויות הוא מזרחי במובהק

השימוש התדיר של תוכניות הסאטירה והבידור בסטריאוטיפים של מזרחים מייצר סטיגמה שדבקה באנשים שמאחורי הדמויות. הסוציולוג ארווין גופמן הגדיר סטיגמה כמעוררת "עמדות שליליות ובסופו של דבר גם התנהגות שלילית כלפי נושא הסטיגמה" וכפוגעת באופן חריף בערכו כאדם בעיני החברה.

הסטיגמה שמייצרת הסאטירה מלווה את הפוליטיקאים גם בחיי היומיום, והופכת להיות חלק מהאופן שבו הם נתפסים בציבור. הסיבה לכך היא הניתוק המכוון של היוצרים מהסיפור החברתי והאתני. כשדנה וייס נוזפת בטון דידקטי בדודי אמסלם באולפן על אופן הדיבור שלו, המלווה בתנועות ידיים, היא לא באמת מזכירה לנו מורה אשכנזייה הנוזפת בתלמיד מזרחי, זה רק נדמה לנו.

דודי אמסלם VS דנה וייס @dudiamsalem pic.twitter.com/W0e0WAVruK

— Drum (@dogly1900) June 14, 2021

ההתייחסות של ליאור שליין, יוצר סאטירה מוערך, לנאומה של מירי רגב בטקס חילופי שרת התחבורה, שבו נכחה גם בת זוגו מרב מיכאלי, השרה הנכנסת, היא אחת הדוגמאות לאופן שבו סאטירה נטולת הקשר מתערבבת במציאות, והסטיגמה שהיא נושאת עמה הופכת לאמת. רגב קראה בנאומה למיכאלי שלא לעצור את תכניתה לחיבור כל חלקי הארץ, מרכז ופריפריה, בקו רכבת, תכנית שרגב תופסת כתיקון של עוול היסטורי. אבל הדימוי הציבורי שלה שולל ממנה את הלגיטימציה לפעול כפוליטיקאית המקדמת סדר יום חברתי ומזרחי, בין השאר, ומונע מהסוגיות שהיא מעלה להתפתח לדיון ציבורי.

המשפט של רגב, "כי למדנו מההיסטוריה שבכל מקום שיש רכבות יש חיים, והחיים צריכים להגיע גם לדימונה וגם לקריית שמונה", נחתך באופן מניפולטיבי על ידי שליין למטרות של פרובוקציה זולה. במקום להתייחס לחזון שבכל זאת יש לרגב ביחס לפריפריה, ושאותו היא מבצעת בכל משרד שהיא מנהלת, שליין הציג רק את חלקו הראשון של המשפט: "בכל מקום שיש רכבות יש חיים", והמשפט הזה התקבע כאמת. עד כדי כך שבכתבת החדשות על ארץ נהדרת בערוץ 12, כותבי התוכנית נדרשו להגיב לאמירה של רגב, כפי שהוצגה על ידי שליין.

כשדנה וייס נוזפת בטון דידקטי בדודי אמסלם באולפן על אופן דיבורו, המלווה בתנועות ידיים, היא לא באמת מזכירה לנו מורה אשכנזייה הנוזפת בתלמיד מזרחי, זה רק נדמה לנו

השתיקה חוצת המגזרים לאורך השנים מול גזענות פומבית כלפי מזרחים אינה מקרית ויש לה שורשים ממסדיים עמוקים. במקרים רבים היא תוצר של מדיניות מכוונת, כפי שניתן לראות בהחלטות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. מבחינת הלמ"ס, מזרחים (ואשכנזים) שנולדו בישראל ושאביהם נולד בישראל הם לא קטגוריה סטטיסטית, והם מוגדרים כישראלים.

בכתבה שפרסמה בנושא נופר משה ב"כאן" באוגוסט 2017, היא תיארה יוזמה של חוקרים מהאקדמיה להחיל את הקטגוריה של המוצא, משום שלטענתם, "רק בעזרת הנתונים האלו אפשר לקבל תמונת מצב אמתית לגבי חלוקת ההון בישראל, המוביליות החברתית והשינויים הבין דוריים".

יוזמה זו נעצרה בשלב הפנייה ללמ"ס, שאנשיה הצדיקו את מחיקת הנתונים בצנעת הפרט, אך בעיקר ציינו בפני הכתבת את "הפחד שעיסוק במוצא בדור השלישי יעורר את 'השד העדתי'." נתוני הלמ"ס המוגבלים מצמצמים בצורה משמעותית את יכולת המחקר של ההיבטים השונים של גזענות והפרשנויות שלה בדמוקרטיה הישראלית, ולא מאפשרים ליצור תמונת מציאות חברתית אמינה והוגנת.

העדר הנתונים המכוון מותיר את הגזענות נגד מזרחים במשבצת הדעה. החוק בישראל אמנם מגדיר במפורש מהי גזענות, אבל הגזענות כלפי מזרחים ממשיכה להיות מצומצמת להזיה פרי מוחם הקודח של "עסקנים" פוליטיים, תרבותיים וחברתיים. כל דיבור על גזענות הוא מפלג ולא אמין, ואחדות העם טמונה בהכחשה. זוהי אותה מנטליות שרואים במדיניות הלמ"ס: אם נכחיש – זה ייעלם.

העדר הנתונים המכוון מותיר את הגזענות נגד מזרחים במשבצת הדעה. החוק בישראל אמנם מגדיר במפורש גזענות, אבל הגזענות כלפי מזרחים ממשיכה להיות מצומצמת להזיה של "עסקנים"

במובן הזה, עמית סגל עשה את תפקידו העיתונאי ומעורר דיון שראוי שיתקיים מכל צדי המפה הפוליטית. התנגדות לגזענות, ביזוי ואפליה של מזרחים צריכה להיות עמדת בסיס, המאחדת בין מפלגות וקבוצות, ממש כמו פמיניזם וזכויות אדם. כשם שלא נכחיש דיכוי של נשים, אין מקום להכחשה של הדיכוי המזרחי. הכחשה היא בורות.

אינס אליאס היא כותבת, עיתונאית וחוקרת. כותבת המדור "מזרחית מדוברת" בעיתון הארץ מאז 2016. סיפור קצר פרי עטה פורסם במגזין "גרנטה" הבינלאומי. מרצה בנושא מגדר ותרבות מזרחית בפלטפורמות שונות. בוגרת תואר שני בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת תל אביב בהצטיינות יתרה.