"היום זה אנחנו, מחר זה אתם", קונן רזי ברקאי לפני כמה ימים נגד הקולגות בכלי תקשורת אחרים שלא מדברים ולא עומדים לצד אנשי גל"ץ, מול מגמת הסגירה של התחנה.

"היום זה אנחנו, מחר זה אתם" הייתה סיסמת עובדי רשות השידור בשנים 2014-17 כאשר נאבקנו נגד סגירת הרשות.

ברקאי כמובן לא הזכיר את עובדי רשות השידור ולא את אימוץ הסיסמה וניכוסה, כשעשה בה כעת שימוש לצרכיו. ברקאי הרי תמך לדבריו בתאגיד השידור שהוקם במקומה של רשות השידור, והתנגד לסגירתו כאשר נתניהו איים בסגירת התאגיד. זה היה בסדר גמור כאשר המשפט של מירי רגב "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו" היה המוטו של הליכוד נגד השידור הציבורי. ובכל זאת משהו בעמדה הזו לא מסתדר ערכית ועיתונאית.

הבנתי ש @razibarcay השתמש הבוקר בסיסמה 'שלנו' "היום זה אנחנו, מחר זה אתם", וכמובן שכח מי היו ה"אנחנו" של לפני 4-5 שנים. זה יהיה מוגזם להזכיר לו את "לא השמעתי את קולי" של מרטין נימלר ? pic.twitter.com/y63u0ly868

— Ornaz (@OrnaZilka) June 21, 2021

אומר מראש – אני מתנגד לסגירת גל"ץ ומתנגד לאיום כלשהו על התאגיד, למרות שאני עצמי פוטרתי מרשות השידור באותו מהלך של ארדן ולפיד שסגר עלי ועל 1600 עובדי הרשות את מקום עבודתם והקים ארגון שידור אחר תחתם.

זה לא העניין כיום. העניין הוא שלטון שסוגר גוף שידור ציבורי. למהלך כזה צריך להתנגד כל עיתונאי דמוקרט.

"היום זה אנחנו מחר זה אתם", מקונן רזי ברקאי נגד קולגות בכלי התקשורת שלא עומדים לצד אנשי גל"ץ מול מגמת סגירת התחנה. זו הייתה סיסמת עובדי רשות השידור כשנאבקנו נגד סגירתה

שלטון שסותם את הפה לעיתונאים ולעיתונות באמצעות כוחו לסגור את הכלי שבו הם מתבטאים, פוגע ישירות בזכות הציבור לדעת. בחובת השלטון למסור מידע לציבור. ככה פשוט וחד.

זה לא משנה שגל"ץ היא יחידה בתוך צה"ל. זה לא משנה שסמכות שר הביטחון והרמטכ"ל היא גם הסמכות לסגור את היחידה הזו.

גל"ץ, עם השנים, הפכה לגוף שידור ציבורי, המשרת מאות אלפי מאזינים בשלל מידע, חדשות, תרבות, מוזיקה ותיעוד רדיופוני של מציאות חייה של החברה הישראלית. אלטרנטיבה נוספת לשידור ציבורי שאינו תלוי בטייקונים של השידור המסחרי.

בצה"ל ישנן יחידות רבות שאינן "מסתערות" ומשימותיהן אינן צבאיות גרידא. מורות חיילות, ארכיון צה"ל,  ענף היסטוריה, חיל החינוך, רב צבאי ראשי ועוד.

וכאן בא "אבל" גדול. זה מהכותרת לפוסט.

מדוע הציבור הגדול של מאזיני גל"ץ מקבל כמעט באדישות את האיום בסגירת גל"ץ? וגלגל"ץ? שתי תחנות רדיו פופולריות מואזנות.

רזי ברקאי יודע את התשובה.
גם עיתונאים אחרים שם.

סגירת גל"ץ הייתה איום ארוך שנים בשל בעיות תקציב ובשל סוגיית האנומליה שבה חיילים עוסקים בפוליטיקה בכלי תקשורת צבאי.

אבל כיום לא זה הצל ולא זו הסיבה לסגירת גל"ץ.

אומר מראש: אני מתנגד לסגירת גל"ץ ולאיום כלשהו על התאגיד, למרות שאני עצמי פוטרתי מרשות השידור במהלך סגירתה. העניין הוא שלטון שסוגר גוף שידור ציבורי. למהלך כזה צריך להתנגד כל עיתונאי דמוקרט

כיום הסיבה נשמעת יומיום בבוטות באותן תכניות תעמולה פוליטית שהתרחקו ממטרות השידור הציבורי וערכיו. תכניות בהן מכנים את הפרקליטות מפלגת סאלח א דין. תכניות בהן מבזים את שופטי בג"ץ, מזלזלים ביועמ"ש, תוקפים בלי חשבון יריבים פוליטיים של נתניהו, מפרסמים שקרים במהדורות חדשות הערב, נותנים פרשנות מוטה פוליטית לטובת צד אחד שלא לומר איש אחד.

רזי ברקאי יודע היטב מה קרה בשנים האחרונות בחדשות הערב, שהפכו למיקרופון הפרטי של ברדוגו. בשישי בבוקר, שם גם השתלט ברדוגו על אזנו של ציבור המאזינים. בתכניות הצהריים של עירית לינור וקובי אריאל בהן הושמעו דברים סרקסטיים וציניים נגד כל מי שאינו ימין ואינו תומך של מי שהיה עד לפני חודש ראש ממשלה בישראל. בעשרות ומאות שעות שידור שמאחוריהן עמדו עורכים וכתבים של גל"ץ הושמעו הדברים הללו ואנשי גל"ץ שתקו. הביטו עמוק בנעליים הצבאיות והאזרחיות שלהם ושתקו.

תוכניות שביקרו בחריפות כל ביטוי פוליטי של הפוליטיקאים, לא השכילו להביט על הבית שלהם ולבדוק אותו – הבית של החיילים, הבית של אנשי התקשורת שצמחו משם לכלי תקשורת אחרים. הבית של שידור ציבורי שנשא את השם גלי צה"ל.

גל"ץ תיסגר בגלל הפחדנות של אנשיה.

גם רשות השידור נסגרה בסופו של דבר בשל שתיקת בכיריה. רבים מהם לקחו את עצמם לערוצים המתחרים ולא עמדו מול הנהלות הרשות שניסו לרצות פוליטיקאים למען התפקיד. לא זעקו נגד כשלונות ניהול כדי להגן על מקור פרנסתם. לא זעקו את ערכי השידור הציבורי מול מי שהחריב אותם.

כיום הסיבה לסגירת גל"ץ נשמעת בבוטות בתכניות תעמולה פוליטית שהתרחקו ממטרות השידור הציבורי וערכיו, בהן מכונה הפרקליטות מפלגת סאלח א דין, מבוזים שופטי בג"ץ, מותקפים בלי חשבון יריבי נתניהו

באופן אישי הייתי בארבעה בתי משפט מול ארבעה מנכ"לים, במאבקים שונים על קיומו של שידור ציבורי ותכניות עצמאיות, שבהן לא תהיה השפעה פוליטית וערכים עיתונאיים ירמסו. אני זוכר היטב את שיחות המסדרון הללו. זוכר היטב מחמאות על מאמרים שכתבתי בנושא הזה, ושתיקה מקפיאה מצד קולגות שניסו להמשיך בשגרה תוך מחשבה שהכל יחלוף והרשות תישאר לנצח.

גל"ץ לא עמדה לצד מאבק עובדי הרשות. כולם הואשמו בכישלונות הניהול.  כאילו המזכירות והתחקירנים, הכתבים בשטח ועורכי התכניות הם שקובעים לאן יילך התקציב ומה יהיה לוח השידורים, מי ימונה ומי יפוטר, מי יענה ויתקן את דו"ח מבקר המדינה ומי ישא באחריות לקלקולים.

רזי ברקאי שמע היטב את סיסמת עובדי הרשות "היום זה אנחנו, מחר זה אתם" אך לא האמין. לא בדק. לא ניסה להעמיד במבחן העובדות את הרוח הפוליטית שעימה דהר גלעד ארדן למרכז הליכוד כדי להתרברב שסגר את רשוה"ש ולקבל את קולות חברי המרכז. גל"ץ לא חקרה והביאה את העובדות על הדוחות והאחראים האמיתיים לקריסת רשוה"ש. בכך אולי כרתה גם את הבור לעצמה.

זכור לי היטב ריאיון עם רזי ורינה מצליח כשבועיים לפני סגירת הרשות.
האווירה הייתה עוינת, חסרת סבלנות להקשיב לעובדות. יצאו ידי חובתם כדי לשמוע מדוע לא צריך לסגור את השידור הציבורי בגלל כישלונות מנהליו. מדוע לא העובדים צריכים לשאת באחריות אלא המנהלים.

גם עיתון הארץ שרוממות הדמוקרטיה בפיו, היה שותף למהלך בתמיכה ובסיקור. הנה היום השתיקה נושבת באותה מידה ממסדרונות "הארץ" כלפי גל"ץ. נועה לנדאו כתבה שהיא תומכת בסגירה. בוגרת גל"ץ תומכת בסגירת גל"ץ. "המתת חסד" היא דורשת (הארץ 29.6.21).

לא היה לי קל לכתוב את זה, אבל שמעתי באחרונה את רזי ברקאי מתלונן על שתיקת הקולגות – ובמיוחד אלה שגדלו בתחנה. אז כתבתי. כגל"צניקית, אני חושבת שהגיע הזמן להמתת חסד לגל"צ https://t.co/hdLxFIXCWs

— Noa Landau נעה לנדאו (@noa_landau) June 29, 2021

שום מאמר מערכת לא נכתב עד עתה לתמוך בגל"ץ כשידור ציבורי ולהדגיש את חשיבותו של פלורליזם, ריבוי דעות, חדשות ומידע ,  ביה"ס לעיתונות, תחרות ומגוון תרבותי לציבור המאזינים.

זכור לי היטב ריאיון עם רזי ורינה מצליח כשבועיים לפני הסגירה. האווירה הייתה עוינת, חסרת סבלנות להקשיב לעובדות. יצאו ידי חובה כששמעו מדוע אין לסגור את השידור הציבורי בגלל כישלונות מנהליו

ה"אבל" הוא אבל גדול. אסור לסגור את גל"ץ, אבל אם הייתם עומדים, חברים, על ערכי השידור הציבורי כאשר סגרו את רשוה"ש, קולכם היה נשמע אמין כיום.

אסור לסגור את גל"ץ, אבל אם הייתם נאבקים בתעמולה הביביסטית שמשודרת אצלכם יומיום, היו תומכים בכם ונעמדים לצידכם רבים.

אסור לסגור את גל"ץ, אבל אם בכיריה היו עומדים על ערכי השידור הציבורי מול מפקד גל"ץ, מול רה"מ, מול השקרים והשופרים שהושתלו בתחנה למען שטיפת מוחם של הבוחרים, כל הסגירה הזו הייתה נמנעת וההתנגדות לסגירה הייתה מקבלת גב ציבורי.

כן. למרות התסכול אני מצטרף לקריאה של רזי ברקאי – היום זה אנחנו מחר זה אתם.

וכדי שמחר לא ניאלץ להיאבק שוב על השרדותו של השידור הציבורי, צריך לצאת היום להגן על גל"ץ. לתקן אותה ולהגן עליה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.