בשנת 1938 יצאה אסתר לוין בת ה-12 לבדה מפולין ועשתה את דרכה לנמל בהוואנה כדי להתאחד עם אברהם, אביה, אותו לא ראתה שלוש שנים. לאורך הדרך כתבה מכתבים לאחותה הקטנה, מלכה. אפילו מכתב אחד מכל אלה לא נשלח ליעדו.
מהרגע הראשון, יש משהו מסקרן בספר הנעורים Letters from Cuba (מכתבים מקובה). מדובר ברומן מכתבים בהשראת סבתה מצד אמה של רות בהר.
![כריכת הספר "מכתבים מקובה" מאת רות בהר (צילום: Nancy Paulsen Books)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/07/Cover-art-Letters-From-Cuba.jpg "כריכת הספר "מכתבים מקובה" מאת רות בהר (צילום: Nancy Paulsen Books)")
אסתר לוין האמיתית עשתה את המסע מגובורובו בפולין לקובה בשנים שבין המלחמות. אביה תכנן להרוויח מספיק כסף כדי לשלם על הנסיעה של שאר בני ובנות המשפחה. אסתר הנחושה הצליחה לשכנע את הוריה להרשות לה, בתור הבכורה – למרות שאינה בן – להיות הראשונה להצטרף לאביה.
בספר ממלאת בהר את החורים בסיפור המשפחתי כשאסתר כותבת למלכה על כל מה שקורה לה בביתה החדש באגרמונטה, עיירת ייצור סוכר באזור הכפרי, הטרופי של קובה, לשם עבר אביהן שלוש שנים קודם לכן בניסיון להתפרנס, אחרי שאיבד את עסקיו בפולין.
אסתר, שהייתה רגילה לחיות בקרב יהודים דוברי יידיש, מוצאת את עצמה עכשיו בקרב שכנים חדשים ממוצא ספרדי, אפריקאי וסיני. הם חושפים אותה למורשת שלהם, והיא מזמינה אותם להכיר את המנהגים היהודיים שלה.
אסתר לוין האמיתית עשתה את המסע מגובורובו בפולין לקובה בשנים שבין המלחמות. אסתר הנחושה הצליחה לשכנע את הוריה להרשות לה, בתור הבכורה – למרות שאינה בן – להיות הראשונה להצטרף לאביה
אסתר מספרת למלכה בהתרגשות על כישרון חדש שגילתה שיש לה. בתמיכת אביה, השכנים האדיבים באגרמונטה והסוחרים היהודים בהוואנה, היא מפתחת את הכישרון החדש הזה (בלי ספוילרים!) ועוזרת לאביה להרוויח יותר כסף – ויותר מהר – מאשר הרוויח כרוכל.
אסתר שומרת את מכתביה, כמו יומן, ומתכננת לתת אותם לאחותה כשתגיע. הם מסייעים לאסתר לעבד את החוויות החדשות שלה, ומעניקות לה תקווה שתתאחד עם מלכה ושאר המשפחה לפני שיאזל הזמן ליהודי אירופה שמנסים לברוח לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.
באופנים רבים, אסתר לוין הבדיונית עוקבת אחרי חייה של סבתה האמיתית של בהר. אך הסופרת סוטה בכוונה מהעובדות בנקודות בולטות בעלילה. למרות שאסתר האמיתית אכן נסעה לבדה כדי להצטרף לאביה בקובה, היא הייתה מבוגרת יותר – בת 16 או 17 – בזמן המסע. בספר, אסתר מגיעה בסוף 1938, כשהאיום של גרמניה הנאצית כבר מרחף מעל אירופה והאנטישמיות כנגד היהודים מתעצמת. אך סבתה של בהר הגיעה לקובה עשור קודם לכן, בסוף שנות ה-20.
בספר ממלאת בהר את החורים בסיפור המשפחתי כשאסתר כותבת לאחותה על כל מה שקורה לה בביתה החדש באגרמונטה, עיירת ייצור סוכר באזור הטרופי של קובה, לשם עבר אביהן, אחרי שאיבד את עסקיו בפולין
"היה חשוב לי למקם את "מכתבים מקובה" בסוף שנות ה-30, בגלל שאנשים מחברים באופן אוטומטי בין יהודים, קובה והספינה סנט לואיס. רציתי לשנות קצת הנחות מוטעות", אומרת בהר. סנט לואיס הייתה אונייה גרמנית שנשאה על סיפונה למעלה מ-900 פליטים יהודים שברחו מגרמניה הנאצית והגיעה לנמל הוואנה ב-27 במאי 1939. ממשלת קובה סירבה לאשר לפליטים לרדת לחוף. ארצות הברית וקנדה סירבו גם הן להעניק מקלט לפליטים היהודים, וכתוצאה מכך חזרה הספינה לאירופה, שם נרצחו רוב הנוסעים בשואה.
בספר, משפחתה הבדיונית של אסתר מגיעה להוואנה באחת משתי הספינות שהצליחו לעגון בנמל ב-1939. רבים מכירים את סיפורה של הסנט לואיס, שהונצחה בסרט "מסע הארורים" ב-1976, מעטים מודעים לעובדה שבאופן כללי קובה הייתה ידידותית ליהודים.
ב-1924 נחקק בארצות הברית חוק הגירה, שהגביל בצורה משמעותית את ההגירה מדרום אירופה וממזרחהּ, בנוסף לאזורים אחרים בעולם. כתוצאה מכך, יהודים רבים ממזרח אירופה מצאו דרכם לקובה בתקופה שבין מלחמות העולם. יהודים מארצות הברית, גרמניה, בלגיה והאימפריה העות'מאנית לשעבר (יהודים ספרדים מטורקיה ומסוריה) מצאו בית באי הקריבי בתחילת המאה ה-20. "עד סוף שנות ה-20 היו בקובה בין 5,000 ל-10,000 יהודים", אומרת בהר.
היא ביקשה לחדד את הנקודה שמספר גדול של מהגרים ופליטים יהודים התקבלו בזרועות פתוחות בקובה. כל המשפחה המורחבת של סבתה של בהר (למעט סבתה שלה, חנה, שבחרה להישאר מאחור ונרצחה בשואה) הגיעה לקובה עד אמצע שנות ה-30. יהודים, באופן כללי, מצאו בקובה הרב-תרבותית חוף מבטחים. אך בכר מבהירה בספר שהנאציזם והאנטישמיות מצאו דרכם גם לאיים הקריביים המרוחקים, כשהיא מציגה דמות שמאיימת על אסתר ועל אביה.
מחקר שטח ייעודי
בהר עסקה בנושא ההגירה בעבר, בספרה זוכה הפרסים מ-2018, Lucky Broken Girl. גם ספרה הקודם מיועד לקוראים צעירים בני 12-8, והוא מבוסס על חוויותיה כנערה צעירה שהיגרה לארצות הברית מקובה בשנות ה-60, אחרי עלייתו לשלטון של פידל קסטרו. "הסיפור של סבתא שלי הרגיש כמו המקום הטבעי להמשיך אליו", אומרת בהר.
בהר, אנתרופולוגית חברתית בהכשרתה, מספרת שתמיד רצתה לכתוב ספרות, אך היא דחתה זאת במשך השנים. הצלחת ספרה הקודם הוכיחה לה שיש לה כישרון לעניין, ועודדה אותה ליצור נרטיב נוסף לקוראים צעירים, עם דמות ראשית חזקה. בהר, שמתמחה בקובה, נסעה לאי אינספור פעמים בשלושים השנים האחרונות. אך בכל זאת יצאה למחקר שטח ייעודי לקראת "מכתבים מקובה". היא ביקרה שוב באגרמונטה ב-2018, בשאיפה להבין את המקום טוב יותר.
"גרתי עם משפחה מקומית לכמה ימים, בביתם הצנוע בכפר. נפגשתי עם היסטוריונים מקומיים, עם קשישים מקומיים, ביקרתי בחורבות של מטעי הסוכר. הקפדתי להיות שם באירועים מקומיים, טקסים של ריקודים אפריקאיים עם שורשים דתיים", היא אומרת.
בהר סוטה בכוונה מהעובדות במספר מקרים. אף שאסתר האמיתית אכן נסעה לבדה, היא הייתה מבוגרת יותר, בת 16 או 17, בזמן המסע. בספר, אסתר מגיעה בסוף 1938, אך סבתה של בהר הגיעה לקובה עשור קודם לכן
בהר עוסקת גם באופן שבו תושבים יהודיים של עיירות מרוחקות כאלה הצליחו להתאים את עצמם לסביבתם תוך שהם שומרים על היהדות שלהם – חוט מקשר שעובר לאורך כל מכתבים מקובה. בסוף הספר ברור שבתוך שנה אחת בלבד הצליחה אסתר, שמדברת כבר ספרדית שוטפת, לאמץ את קובה כביתה החדש, וכעת מסתכלת רק קדימה. אסתר, כמו מקבילתה במציאות, הגיעה לבסוף להוואנה, שם יכלה להיות חלק מקהילה יהודית גדולה יותר.
סבתה של בהר, אסתר, וסבה מקסימו עברו לבירה באמצע שנות ה-40, אחרי שזכו בלוטו. בני הזוג פתחו חנות לתחרה בהוואנה. שם גידלו את ילדיהם, ביניהם אמה של בהר. "הדור של הוריי הרגיש לגמרי קובני, אבל במקביל הם נהנו להיות חלק מקהילה יהודית עם כל המוסדות כמו בתי ספר יהודיים, בתי כנסת, מרכז קהילה יהודי ובית קברות", היא מוסיפה.
בהר אומרת שהיא בטוחה שאלמלא המהפכה, המשפחה שלה ורוב 15 אלף היהודים הנוספים שגרו בקובה, היו נשארים בה. כיום, על פי הערכות, חיים בקובה רק כמה מאות יהודים, כשרבים עזבו לישראל או לארצות הברית בחיפוש אחר הזדמנויות כלכליות. "הם ציפו להישאר. הם היו שמחים שם ומצאו שם חיים שלווים", אומרת בהר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו