פרשת NSO מזיקה לתדמית של ישראל במזרח התיכון

כשמדינות ערביות בעלות משטר אוטוריטרי משתמשות בכלי ריגול מתוחכמים כדי לעקוב אחר מתנגדי המשטר זה מקומם, אך לא מפתיע במיוחד.

כשהמדינות הללו מאמצות בחום טכנולוגיות המיוצרות במדינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון על מנת להזיק לעיתונאים, לפעילי זכויות אדם ולמתנגדים באשר הם – זה מרתיע, מחליא וגם מאוד מפחיד.

ישראל אוהבת לדבר ולשבח את תעשיית ההיי-טק שלה בהקשר של התפתחות, גדילה וצמיחה. ההצלחה המסחררת של "מדינת הסטארט-אפ" גם מרתק אלפי צעירים וצעירות ברחבי המזרח התיכון. רבים מהם מרגישים שישראל מתקדמת ומתפתחת בעוד שהממשלות הכושלות במדינות שלהן אינן מסוגלות לספק לאזרחיהן אפילו אוכל ומים.

ההסתבכות הנוספת של חברת NSO בהקשר של המעקב אחר אלפי עיתונאים ומתנגדי משטר מעיב על הדינמיקה החיובית שיצרו הסכמי אברהם ועל ההתקרבות בין ישראל למדינות ערביות ומוסלמיות.

משרדי חברת NSO בהרצליה (צילום: AP Photo/Daniella Cheslow, File))

בשלב הזה הסכמי אברהם שונים מהסכמי שלום האחרים שנחתמו בין ישראל למצרים וירדן כיוון שהם הולכים ומתמלאים בקשרים אזרחיים, שלא מוגבלים לצבא או לממשל בלבד.

המעורבות העמוקה של החברה הישראלית בתהליך הבילוש של המשטרים הללו אחר אזרחיהם מעמידה בסימן שאלה את ההתקרבות בין בני אדם משני הצדדים.

צעירים רבים במדינות ערב יודעים עתה שמחר גם הם יכולים למצוא את עצמם ברשימת החשודים שיעקבו אחריהם בעזרת טכנולוגיה ישראלית. NSO אולי הרוויחה הון עתק מעסקאות כאלה, ישראל כמדינה – הפסידה ובגדול.

ישראל חייבת להציב לעצמה קווים אדומים בכל מה שנוגע לייצוא הביטחוני, במיוחד למדינות במזרח התיכון, שם יש קונפליקט בין האוכלוסייה לבין המשטר ביחס לשאלת הנורמליזציה והסוגיה הפלסטינית.

מלך על הסוס

מלך ירדן עבדאללה דהר השבוע על סוס לבן מטאפורי אל תוך הבית הלבן והפך למנהיג ערבי ראשון שנפגש עם הנשיא ג'ו ביידן. הקולגות של עבדאללה באזור ייאלצו להתאזר בסובלנות, ויש לא מעטים שהיו רוצים לקיים מפגש דומה על מנת לקדם את ענייניהם.

מדוע הבכורה ניתנה למלך של מדינה ערבית קטנה יחסית, שלא משחקת תפקיד משמעותי בכלכלה העולמית או האזורית? בראש ובראשונה, לפגישה בבית הלבן קדמה ההחלטה האמריקאית להעביר בסיס אווירי שלה מקטאר לירדן, דבר שמצביע על מערכת יחסים קרובה שמושתתת על אמון בין שתי המדינות.

כמו כן, לארצות הברית יש פינה חמה בלב לירדנים עוד מתקופתו של הנשיא ג'ורג' בוש האב (על כך כותב בספר הזיכרונות שלו הדיפלומט האמריקאי הבכיר ויליאם ברנס).

ומה שחשוב עוד יותר, זה הניסיון השלילי מאוד של ירדן עם הנשיא דונלד טראמפ. בעוד שהאחרון זלזל בירדן וניסה להעניש אותה על אי הסכמתה ל"תוכנית המאה" שלו, הנשיא ביידן מקרב את הירדנים, רואה בממלכה ההאשמית מדינה אסטרטגית שהיא בת בריתה של ארצות הברית. היציבות של ירדן חשובה גם לישראל, גם לרשות הפלסטינית וגם למונרכיות המפרציות.

בעוד שטראמפ זלזל בירדן וניסה להעניש אותה על אי הסכמתה ל"תוכנית המאה" שלו, הנשיא ביידן מקרב את הירדנים, רואה בממלכה ההאשמית מדינה אסטרטגית שהיא בת בריתה של ארצות הברית

גם בישראל, מאז הקמתה של ממשלת השינוי, השתנתה המגמה ביחס לירדן ובכירים ישראלים סוף-סוף החלו לראות בה את מה שהיא – עוגן של יציבות בים סוער ומחסום נגד כל הרוחות הרעות שמנשבות ממזרח.

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ועבדאללה מלך ירדן בבית הלבן, 19 ביולי 2021 (צילום: AP Photo/Susan Walsh)

יש לקוות שהשינוי המבורך הזה שחל בתפיסה הבינלאומית והישראלית של ירדן יסייע בייצוב הביטחון בממלכה ובהתמודדות שלה עם האתגרים המורכבים של תקופת הקורונה.

משבר המים מוציא את האיראנים לרחובות

משבר המים ממשיך להכות במזרח התיכון ומוציא רבבות בני אדם לרחובות בעיראק, באיראן, בלבנון ובמדינות נוספות.

השבוע מחאה אדירה נגד האדישות של השלטונות אחזה במחוז חוזיסטאן העשיר בנפט. עשרות אלפי איראנים יצאו לכיכרות הערים, אך הפעם הם דרשו לא רק אספקה סדירה של מים, אלא את הפלתו של משטר האייתוללות.

בשלב זה המחאה לא מתפשטת למחוזות נוספים, אך התמונות שמגיעות מחוזיסטאן צריכות להדאיג את השלטונות באיראן מכמה סיבות.

מאז ומעולם חוזיסטאן שמרבית אוכלוסייתו ערבית – ולא פרסית – היה נחשב למחוז סורר ובעייתי. הבדלנים הערבים במחוז דרשו עצמאות וגם שליטה על מקורות הנפט הרבים הממוקמים על אדמת המחוז.

מרכז טהרן בשבוע שעבר (צילום: Vahid Salemi, AP)

חוזיסטאן אחראית לכ-16% מהתוצר הגולמי באיראן, אך תושביה מרגישים שהמדינה מקפחת אותם, בין היתר גם בכל מה הקשור לפיתוח התשתיות. כמו כן חוזיסטאן נפגעה הכי קשה ממגפת הקורונה לעומת המחוזות האחרים באיראן.

השלטונות האיראניים האשימו את המוחים בביצוע של "פעולות טרור" ובהפרת הסדר הציבורי. בטהרן מקווים שהמחאה לא תתפשט למחוזות נוספים ולא תגיע לערים הגדולות והמרכזיות באיראן, אך ייתכן שחוסר היציבות בחוזיסטאן תדחוף את הנשיא החדש אברהים ראיסי לכיוון של חתימה על עסקת הגרעין במטרה למנוע סנקציות חונקות על איראן ועל מנת לשפר את המצב הכלכלי.

בטהרן מקווים שהמחאה לא תתפשט למחוזות נוספים ולא תגיע לערים הגדולות והמרכזיות באיראן, אך ייתכן שחוסר היציבות בחוזיסטאן תדחוף את הנשיא החדש אברהים ראיסי לכיוון של חתימה על עסקת הגרעין

עיד אל-אדחא הגיע, הבעיות הכלכליות לא נעלמו

השבוע מוסלמים בכל העולם חגגו את חג עיד אל-אדחא, חג הקורבן – אחד החגים המוסלמיים החשובים ביותר, שמסמל גם את תחילתה של עונת החאג' השנתי למכה.

השנה המשברים הכלכליים שבוערים במספר מוקדים במזרח התיכון מעיבים על שמחת החג. במצרים המשטרה תפסה סוחרים בבשר חמורים שניסו לשווק אותו בתור "בשר אדום", בלבנון הקצבים מדווחים על ירידה של כ-80% ברכישת הבשר לעומת השנים הקודמות, ובעיראק מתמודדים גם עם המשבר הכלכלי ועם הדרדרות משמעותית במצב הביטחון במדינה.

בעיצומו של החג, מטען חבלה התפוצץ במרכז השוק בבגדד – 36 בני אדם נהרגו ומאות נפצעו.

פלסטינים בעזה מתפללים ביומו הראשון של עיד אל-אדחא, השבוע (צילום: Khalil Hamra, AP)

אך למרות העוני והמצב הביטחוני הקשה, בני אדם עדיין מנסים לשמוח. תאגיד נשים בעזה מכר השנה צעצועי ילדים ייחודיים לחג בעלות של 15 שקלים , סכום לא קטן עבור תושבי עזה שרבים מהם תלויים בסיוע הומניטרי.

ההורים העזתיים קנו את הצעצועים בצורה של כבשה – סמל החג – על מנת לשמח את ילדיהם ביום חג ולהסית את תשומת לבם מהבעיות הקיומיות.

69 שנים למהפכת הקצינים החופשיים

ב-23 ביולי 1952 "הקצינים החופשיים", קבוצה של קצינים צעירים בצבא המצרי שהחלו להתארגן כבר בשנת 1949, ביצעו הפיכה צבאית, הדיחו את המלך פארוק, ביטלו את המלוכה ותפסו את השלטון במצרים.

"הקצינים החופשיים" דרשו להלאים את תעלת סואץ ולהרחיק משם את הבריטים, לעקור את השחיתות ולהשיב את החירויות הדמוקרטיות שהושהו על ידי הממשל המלוכני.

כמה ממנהיגי מהפכת הקצינים החופשיים, בהם אנואר סאדאת, גמאל עבד אל-נאצר ומוחמד נגיב, בקהיר, 31 ביולי 1952 (צילום: AP)

בשעה 7:30 בבוקר, בשידור רדיו לאומה, הכריז אנואר סאדאת בשמו של הגנרל מוחמד נגיב, שכעבור מספר חודשים בלבד הפך לנשיא מצרים, על המהפכה. המלך פארוק ניסה לקרוא לעזרת ארצות הברית, אך קריאה זו לא נענתה.

המשטר הרפובליקאי שהוקם לאחר ההפיכה הצבאית במהרה הפך לאוטוריטרי, העיתונים הולאמו, עיתונאים הוגלו או נרדפו, המפלגות הפוליטיות נאסרו ונותרה רק מפלגה אחת, מפלגת השלטון.

בשנת 1954 גמאל עבד אל-נאצר, המנוע האמיתי מאחורי ההפיכה הדיח את הנשיא מוחמד נגיב והפך לנשיא בעצמו. נגיב הושם במאסר בית ושוחרר ממנו רק בשנת 1972.