כשסופרת רבי המכר ג'ולי מץ פינתה את חפציה של אמה המנוחה, היא חשפה מזכרת נדירה מעולם אבוד. היא מצאה בחדר השינה של האם ספר זיכרונות של ילדה צעירה – פוסיאלבום – פריט נפוץ באוסטריה ובגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה.

בין איורים של ילדות בדירנדל וילדים בלדרהוזן, חשפו הדברים שנכתבו בכתב יד את המחשבות והזיכרונות של חברים מהעיר שבה גדלה, לפני שהפכה למקום עוין. האלבום הסודי היה מעיין של זיכרון שאמה של מץ, פליטה מווינה, הסתירה בכוונה מבעלה ובתה האמריקאים.

ג'ולי מץ (צילום: שנון גריר)

"היא החביאה אותו במקום שאף אחד לא היה מחפש בו, בחלק האחורי של מגירת ההלבשה התחתונה שלה", אמרה מץ לזמן ישראל בריאיון שהתקיים בזום לאחרונה.

אלבום הזיכרון, מפתח לחסר של ילדותה המצמררת של האם, היה מונח על שולחנה של מץ זמן מה עד שלבסוף הוא פיתה אותה במסתורין שלו והצית שנים של מחקר מאומץ.

מץ יצאה למסע: להשלים את החוסרים בנראטיבים החלקיים של אמה. מי הייתה הילדה הווינאית הצעירה, אווה, שבאמריקה קראה לעצמה איב? איך ברח סבה של מץ מצד אמה ממותו כשהיה על הרכבת לדכאו? ואיך הצליחה המשפחה לשלוח שני בנים לאנגליה, שם נהנו משנים של ביטחון והגנה מהאיום הנאצי לפני שהשיגו ויזות לארצות הברית?

התשובות לשאלות האלה ולרבות נוספות נחקרות בספר Eva and Eve: A Search for my Mother's Lost Childhood and What a War Left Behind (בתרגום חופשי: "אווה ואיב: חיפוש אחר ילדותה האבודה של אמי והדברים שהשאירה המלחמה מאחור"). באמצעות ניסוחים עילאיים ותמונות ודימויים וינטג'יים, מצליח הספר, שפורסם מוקדם יותר השנה על ידי ספרי אריה / סיימון אנד שוסטר, לחבר את הקוראים לאוסטריה בתקופה הנאצית ולשנאת זרים של ימינו.

"היא החביאה אותו במקום שאף אחד לא היה מחפש בו", אומרת מץ. אלבום הזיכרון – מפתח לילדותה המצמררת של האם – היה מונח על שולחנה של הסופרת זמן מה עד שלבסוף הצית שנים של מחקר מאומץ

"מאוד נדיר שאנחנו שמים עצמנו עכשיו בחוויה של אנשים מהתקופה ההיא", אומרת מץ. עבור אמריקאים רבים, היא אומרת, "זה מרגיש כל כך בלתי נתפס שמישהו יסלק אותך מביתך. שמים אותך על אנייה, ואת נוחתת איפה שהוא. את לא מדברת את השפה. תרבותית, את דג מחוץ למים".

אווה זינגר התינוקת עם אחיה פריץ ודולפי, בווינה. 1929 לערך (צילום: אוסף משפחת זינגר-מץ, מכון ליאו בק, ניו יורק)

בשיחה עם זמן ישראל, מץ, שחיה עם משפחתה בהאדסון ואלי בניו יורק, הפיחה רוח חיים בהיבטים שונים של מחקרהּ, בתוקף שהוא העניק לה ובמה שהיא מקווה שיפיקו אחרים מספר חושפני זה.

"יש מיליוני אמריקאים שיש להם את זה בהיסטוריה שלהם. מישהו שהגיע נגד כל הסיכויים, נמלט מעוני, מייאוש. זה חלק מהתרבות האמריקאית", אומרת מץ. "המסר הוא שאנחנו באמת צריכים להבין שזאת התרבות שלנו. ואנחנו צריכים להשתפר ולמצוא דרכים לחגוג ולכבד אותה".

במשך שנים תהתה מץ כיצד סבה, ג'וליוס זינגר, חמק מאסון באמצעות ייצור מעטפות נייר יוצאות דופן, בצורת מניפה, ששימשו לאריזת אבקות תרופה בקפלים קטנים ואישיים. כשהנאצים החרימו את המפעל, הם גירשו את זינגר. אבל מהר מאוד גילו שהוא חיוני לניהול המפעל וליצירת המעטפות הייחודיות של החברה, והורידו אותו מהרכבת שהייתה בדרכה למחנה הריכוז דכאו. כתוצאה מכך, נדרשה המתנה ממושכת עד שסבה של מץ קיבל את הוויזות לארצות הברית.

סבה של ג'ולי מץ, ג'וליוס זינגר, במדי מלחמת העולם הראשונה שלו (צילום: אוסף משפחת זינגר-מץ, מכון ליאו בק, ניו יורק)

"היו להם שנתיים איומות בזמן שהמתינו לעזוב", מספרת מץ. "השנים האלה היו שנים של חוסר מפחיד, חורפים קרים מאוד, מחסור בכל מקום… הקצאת מזון".

כשהוויזות סוף סוף בידיהם, הוריה של איב הבריחו אותה לאיטליה בזמן ששרדו עוד מעבר אחד בדרך לחופש. הזמן של המשפחה שם, כמו גם מסעם באפריל 1940 על הסטורניה לחופש, היא בין התעלומות שחשפה מץ – היא השיגה כ-40 עמודים של יומן האונייה של הקפטן, איטלקית בכתב יד אלגנטי.

בחפירות העיתונאיות שלה, מץ לא רק חשפה תמונות וצילומים של ה"אוריגמי" דמוי האקורדיון שמופיע בספר, לאחרונה גם יצרה קשר עם משפחתו של מנהל העבודה במפעל.

"ניסיתי למצוא אותו ואז קרה הקסם של האינטרנט", אומרת מץ, שלבסוף קיבלה תמונה של בעל ואישה. "אני בטוחה שהיה להם תפקיד חשוב בשמירה על המשפחה בחיים".

עבור אמריקאים רבים – אומרת מץ – "זה מרגיש כל כך בלתי נתפס שמישהו יסלק אותך מביתך. שמים אותך על אנייה, ואת נוחתת איפה שהוא. את לא מדברת את השפה. תרבותית, את דג מחוץ למים"

מץ גם חשפה הצצה מרתקת לדונלד וינצ'סטר בראון, סגן הקונסול האמריקאי שהיה מוצב בווינה והנפיק למשפחתה את הוויזות לארצות הברית. תודות לאוסף המזכרות הנדיר של אמה, מץ גילתה פרטים מרתקים על העמידות שלה. למרות החשש מפעולת תגמול של הנאצים ולמרות המגבלות האנטי-יהודיות, אמא שלה למדה בבית ספר עד דצמבר 1939.

"היא שמרה את כל הניירת שהצליחה לשמור – והייתה לה הרבה", אומרת מץ. "היא שמרה אפילו את התעודה שלה מהלימודים".

"אווה ואיב" מגיע אחרי ספרה הראשון של מץ, Perfection, שמפרט את האופן שבו חשפה את הבגידות הסדרתיות של בעלה. מץ קיבלה מלגות כתיבה רבות ופרסמה מאמרים בניו יורק טיימס, בסלון ובמקומות נוספים. היא עבדה כמעצבת בהוצאת ספרים במשך כעשרים שנה, עד שהסערה האישית הובילה אותה לכתוב על בגידותיו של בעלה. אחרי פרסומו ב-2009, הגיע ספרה הראשון לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

מץ המשיכה הלאה. לאחרונה רכשה בית חווה מתפורר מ-1850 באי במיין, מקום שבו נפשה במשך 25 קיצים, וכעת היא מקדמת את "איב ואווה" בפלטפורמות שונות ובפעילויות מלהיבות.

ספרה הראשון של מץ מפרט את איך חשפה את הבגידות הסדרתיות של בעלה. היא עבדה כמעצבת בהוצאת ספרים, עד שהסערה האישית הובילה אותה לכתוב על חייה בספר, שהגיע לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס

"אני זוכה לטייל בעולם", אומרת מץ.

האודיסיאה שמפרט את עברה של אמה חשפה בסופו של דבר פן פגיע יותר באמה העובדת והנחושה של מץ. איב, אשת קריירה שמץ תפסה כניו יורקרית מושלמת, עבדה כארט-דירקטורית בהוצאת הספרים סיימון אנד שוסטר במשך עשורים, עד שלבסוף ניהלה את המחלקה.

מעטפת "מניפה" מהסוג שייצר סבה של ג'ולי מץ, ג'וליוס זינגר, בווינה (צילום: באדיבות ג'ולי מץ)

"אמא שלי? היא הייתה מאוד קשוחה", אומרת מץ ונזכרת ברגע של פגיעות שרמז על הילדות הטראגית של איב, ועל כל מה שאיבדה, בנסיעה משותפת שלהן לאירופה. החוויה, בצורה מוזרה, רמזה על הגילוי המאוחר יותר של המזכרת מילדותה שאותה הסתירה אמה.

בזמן שנסעו במונית בווינה, התקרבו בטעות לבית המשפחה הישן של איב. איב לא יכלה לשאת את הקרבה הזאת.

"היא הבינה שאנחנו בשכונה הישנה שלה ושחייבים לנסוע במסלול אחר", אומרת מץ, שזוכרת את אמה מנווטת את נהג המונית. "היא דיברה אליו בווינאית, בדיאלקט המקומי, ואמרה שהם 'קרובים מדי'".