"היי, רציתי לשאול רק שאלה אחת…" – כך נפתח בהיסוס מייל שקיבלתי לאחרונה ממורה בתיכון. תלמידיה למדו בתוכניות החינוך של הנר התשיעי, ארגון שייסדתי לטובת לימוד השואה, והמורה ואני התכתבנו במייל במשך שבועות.

אפילו מורים בבתי ספר עם תוכניות מבוססות ללימוד השואה מהססים לא פעם להתקרב יותר מדי לשאלות הגדולות והכבדות ביותר. אני מרגיש שקיים פחד שאיש לא מעז לבטא במילים, מחשש שיכונה חסר רגישות או פוגעני – או גרוע מכך, אנטישמי. אותה מורה העזה לשאול אותי "שאלה אחת" רק לאחר שנוצר בינינו קשר, ולאחר שחזרתי והבטחתי לה כי שום דבר איננו בגדר טאבו.

מה הייתה השאלה?

מצבה בבית עלמין בעפולה, שתחתיה קבור "סבון שנאסף מכבשני הנאצים", 1 ביוני 2009 (צילום: אלמוג)

היא רצתה לדעת אם הנאצים אכן השתמשו בשומן שהופק מגופם של אסירים יהודים כדי לייצר סבונים. על פי ספרי הלימוד, התשובה הייתה חיובית. היא הטילה בזה ספק, ועם זאת חששה לקרוא תיגר על הקביעה.

התשובה האמיתית היא לא. למרות חששה של המורה, זו הייתה שאלה קבילה לחלוטין.

עם חילופי המיילים בינינו, היא שיתפה אותי בחומרים נוספים מתוך ספרי הלימוד. נוסף על "מיתוס הסבון", שהחוקרים עדיין מנסים לפצח, היה שם בלגן שלם של טעויות עובדתיות קטנות אך משמעותיות: בכרונולוגיה, בשמות המקומות, במספר הקורבנות. עד מהרה הבנו שקיים צורך בלימוד השואה בבית ספרה, כמו גם בבתי ספר רבים ברחבי המדינה.

מחקר שנערך לאחרונה מגלה כי הידע שלנו בנושא השואה הולך ופוחת. בני דור המילניום ודור ה-Z, שהשתתפו במחקר, כלל לא ידעו ששישה מיליון יהודים נרצחו כחלק מרצח עם שיטתי, ומחצית מהנשאלים לא ידעו לנקוב בשמו של אף גטו או מחנה ריכוז והשמדה. בה בעת, מספר התקריות האנטישמיות באמריקה נמצא בעלייה מתמדת.

שיעור בבית ספר יסודי בדלאוור, 1 באוקטובר 2013; תצלום ארכיון, למצולמים אין קשר לידיעה (צילום: Steve Ruark, AP)

אחד הדברים הראשונים שנוכל לעשות כדי לשפר את המצב הוא לנקות את תוכניות הלימוד שלנו מכל המיתוסים. וזה כולל גם דיון בכל אותן שאלות קשות. כמו כן, חובה עלינו לעדכן את ספרי הלימוד, כי הידע שלנו בנושא השואה עדיין מתפתח. (מוזיאון השואה הלאומי של ארצות הברית הוא מקור מידע טוב למורים שרוצים לעדכן את השיעורים שלהם).

קחו לדוגמה את מיתוס הסבון. השמועות שהנאצים הכינו סבונים מאסירים יהודים נפוצו עוד לפני תום מלחמת העולם השנייה, וראיות לכך שהזוועות אכן קרו אף הוצגו במשפטי נירנברג. בשנות השמונים גילו היסטוריונים שהנושא מורכב הרבה יותר מכפי שחשבנו, והמחקר נמשך גם אל תוך המאה העשרים ואחת.

במחקר שנערך לאחרונה לא ידעו בני דור המילניום ודור ה-Z, ששישה מיליון יהודים נרצחו כחלק מרצח עם שיטתי, ומחצית מהנשאלים לא ידעו לנקוב בשמו של אף גטו או מחנה ריכוז והשמדה

כעת אנחנו יודעים כי במסגרת נתיחת גופות במכון האנטומי של דנציג יצרו בין השאר גם תוצר לוואי סבוני ששימש לניקוי המכון בחודשים האחרונים למלחמה. הגופות לא היו של יהודים, ואיש מעולם לא יצר מהן סבונים.

אך התעמולה של בעלות הברית והסובייטים, וכן יצירות של תרבות פופולרית כמו ספרה של סופיה נלקובסקה "מדליונים" (1946), ניפחו את חוסר הכבוד שהפגינו עובדי המכון כלפי המתים לכדי זוועה של ממש.

יש עוד שלל דוגמאות נוספות לאופן שבו הידע שלנו בנושא השואה משתפר עם הזמן. אלא שכל העדכונים האלה לא תמיד מוצאים את דרכם אל תוכניות הלימוד ואל בתי הספר.

זה נובע בין השאר מהתלות של לימוד השואה בתרבות הפופולרית, שעושה שימוש ליברלי ביצירות המטשטשות במתכוון בין עובדות לבדיה. בתי ספר רבים בוחרים לכלול בתוכנית הלימוד ספרים וסרטים כמו "רשימת שינדלר", "הנער בפיג'מת הפסים" או "המקעקע מאושוויץ"

אבל היצירות הללו אינן חומרי לימוד יעילים. הן מתייחסות לשואה כאל משחק של חתול ועכבר, ורואות ביהודים מסה אחידה שצעדה אל מותה ללא מחשבה, ובהישרדות עניין של גישה. בנוסף, ישנם ארגונים כה רבים שמעלים לאינטרנט שיעורי שואה חינמיים ואחידים, שבתי ספר ומורים רבים בקושי יודעים מאיפה להתחיל.

השואה הייתה המפגן הקיצוני ביותר של מה שיכול לקרות כשאין שום התייחסות לסבלם של אחרים. וזו הסיבה לכך שבתי הספר צריכים להציב את השואה בראש סדר העדיפויות ולשפר את האופן שבו הם מלמדים את הנושא

עבור התלמידים, הטיפול הדו-ממדי והממוחזר הזה של התרבות הפופולרית מקשה עלינו להתייחס לשואה בעין ביקורתית, לחוש אמפתיה כלפי קורבנותיה, או לחבר אותה אל ההווה – במיוחד אם שם מתחילים ומסתיימים לימודי השואה. (בשלושים ויותר ממדינות ארצות הברית אין בכלל חובה לכלול לימודי שואה בתוכנית הלימודים).

תערוכה בנושא רצח עם במוזיאון השואה וזכויות האדם של דאלאס, 29 ביולי 2019 (צילום: Tony Gutierrez, AP)

דרך אחת להתמודד עם התופעה היא להכניס לתוכניות הלימודים עדויות נוספות להתנגדות. אני עצמי חזיתי בשינוי שחל ביחסם של תלמידים לנושא השואה כשמאירים זרקור על המרידות שפרצו באושוויץ, בסוביבור ובטרבלינקה, או על מורדים כדוגמת אלכסנדר פצ'רסקי וצביה לובטקין.

דרך נוספת היא לחקור את השואה לצד "הקורבנות הנשכחים" של גרמניה הנאצית, כפי שמכנה אותם ההיסטוריון ריצ'רד ג'יי אוונס: בין השאר גם בני הרומה והסינטי, הומוסקסואלים, אנשים עם מוגבלויות גופניות ונפשיות, ובני העמים הסלאבים.

לא פעם, תלמידים מתחברים טוב יותר לספרים עתירי דמיון שפורצים את המסגרת המקובלת של מחנות ההשמדה ושל הגטאות. הרומן "המטלה" מאת ליזה וימר מתמקד בשני תלמידים שקוראים תיגר על בית ספרם, על רקע מטלה שמחייבת כמה מהם לטעון בעד "הפתרון הסופי".

וימר שופכת אור על עובדות היסטוריות בנושא השואה, תוך שימוש ברעיונות בני זמננו סביב המשמעות של צידוד בקבוצות מיעוט. הסיפור נכתב בתגובה לכמה "מטלות" אמיתיות.

מחנה אושוויץ-בירקנאו, 27 בינואר 2006 (צילום: Czarek Sokolowski, AP)

כמחנך שמלמד על השואה, השאלה הנפוצה ביותר ששואלים אותי היא "איך זה שהיהודים לא השיבו מלחמה"? גם זה תוצר של חשיפה למיתוס, ולפיו, היהודים הלכו אל מותם "כמו צאן לטבח", וזו עוד הוכחה לכך שלימודי השואה בימינו לוקים בחסר.

יש בכך גם כדי להסביר מדוע צעירים רבים כל כך נוטים להתייחס לשואה בקלות דעת. בורות שכזו יכולה להוליד אדישות, וכפי שכבר טען ההיסטוריון איאן קרשו, האדישות היא שסללה את הדרך לאושוויץ.

היטלר כתב ב"מיין קאמפף" כי הנאצים לעולם לא יגייסו חברים מאותו "עדר חסר בינה" שנקרא הציבור. הוא ידע שאדישות נרחבת תלבה את האנטישמיות שביקש להצית הרבה יותר מקיצוניות נרחבת.

בתי ספר רבים בוחרים לכלול בתוכנית הלימוד ספרים וסרטים, שמצגים את השואה כמעין משחק של חתול ועכבר, ורואים ביהודים מסה אחידה שצעדה אל מותה ללא מחשבה, ובהישרדות עניין של גישה

למדנו מהמלחמה לקחים רבים, אבל איום האדישות שמאפשרת לשנאה להתפרע מרחף מעל לראשינו גם היום, בדיוק כמו שהיה בגרמניה של שנות השלושים והארבעים. השואה הייתה המפגן הקיצוני ביותר של מה שיכול לקרות כשאין שום התייחסות לסבלם של אחרים. וזו בדיוק הסיבה לכך שבתי הספר צריכים להציב את השואה בראש סדר העדיפויות ולשפר את האופן שבו הם מלמדים את הנושא.

לוק ברימן הוא המייסד של "הנר התשיעי", ארגון ללא מטרות רווח משיקגו ששם לעצמו למטרה לשים קץ לאנטישמיות באמצעות שיתוף ידע. הוא השלים דוקטורט בתעמולה נאצית בקינגס קולג' שבלונדון.