אחרי כל הרעש, האמיתי והמלאכותי, אפשר להגיע למסקנה אחת: מירי רגב בדרכה אל מחוץ לליכוד. או שהיא תעזוב ביוזמתה, או שלא יהיה מי שיבחר בה והיא תאלץ ללכת.

את הבעיטות הראשונות ברגב אפשר היה לזהות בעשרות ואולי מאות תגובות נגדה, שהגיעו מקרב הפעילים המרכזיים של הליכוד, אלה שבוחרים את חברי הכנסת, והכול בעקבות הראיון הבעייתי שנתנה ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע האחרון.

מירי רגב על שער "7 ימים", 13 באוגוסט 2021

רגב הלכה לאיבוד בתוך הליכוד ובסוף גם טעתה בכתובת שאליה רצתה להגיע. ימי הזוהר שלה חלפו כלא היו והניסיון לגלות אותם מחדש נראה כמו כישלון גדול.

רגב הגיעה לשיאה בימים שבהם כיהנה כשרת התרבות והספורט במשך חמש שנים, ממאי 2015 עד מאי 2020. היא עשתה במשרד את כל מה שהליכודניקים אוהבים: גילה עמדות פטריוטיות, נלחמה באמנים ובארגוני השמאל, וגם קידמה את התרבות בפריפריה. בפריימריז האחרונים שהתקיימו בליכוד, בפברואר 2019, רגב זכתה במקום החמישי ברשימה.

רגב הגיעה לשיאה בימים שבהם כיהנה כשרת התרבות והספורט במשך חמש שנים, ממאי 2015 עד מאי 2020. היא עשתה במשרד את כל מה שהליכודניקים אוהבים: גילה עמדות פטריוטיות, ונלחמה בארגוני בשמאל

בבחירות מרץ 2020 שאחריהן הוקמה ממשלת נתניהו-גנץ, חלה נסיגה במעמדה של רגב. היא רצתה את המשרד לביטחון פנים אבל ראש הממשלה אז בנימין נתניהו העדיף לראות שם את מקורבו אמיר אוחנה. רגב קיבלה את משרד התחבורה, אבל לא הטביעה שם חותם כמו שעשתה במשרד התרבות.

אגב, אילולא הלכנו לבחירות במרץ השנה, רגב הייתה מקבלת את משרד החוץ אחרי הרוטציה המתוכננת בין נתניהו ובני גנץ בנובמבר הקרוב.

אבל הלכנו לבחירות, ורגב נעלמה. במערכת הבחירות נתניהו אסר עליה ועל חברי כנסת נוספים בליכוד להתראיין. לפי אחת הטענות בצמרת הליכוד, נתניהו לא אהב את הנוכחות שלה בקבינט המדיני-ביטחוני, שם היא הרבתה לריב עם שר הביטחון גנץ והרמטכ"ל אביב כוכבי. פעמים רבות נתניהו נאלץ להפריד בין הנצים. נתניהו חשש מהתבטאויות לא אחראיות של רגב גם במהלך הקמפיין ולכן השתיק אותה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת התחבורה מירי רגב בנמל חיפה, 19 באוקטובר 2020 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

רגב הורחקה גם מהתמונה המפורסמת של ראשי הליכוד בירושלים לפני הבחירות ב-2019. נתניהו ובכירי הליכוד חיכו שהיא תלך מאחד האירועים ואז הצטלמו על המרפסת שמשקיפה על גיא בן הינום בעיר. לרגב היו מלים חריפות לומר גם על התמונה ההיא.

אחרי הקמת הממשלה האחרונה, רגב התקשתה למצוא את עצמה באופוזיציה. בליכוד נוצרו שני מעמדות: הבכירים שמייצגים בכנסת ובתקשורת את הקו המדיני, הביטחוני והכלכלי של הליכוד (נתניהו, ישראל כ"ץ, ניר ברקת, יואב גלנט, צחי הנגבי, יובל שטייניץ, אבי דיכטר, יואב קיש ואחרים) ויושבי הספסלים האחוריים שמנהלים את מלחמות השטח מול הקואליציה (דוד אמסלם, דוד ביטן, שלמה קרעי, מאי גולן ואחרים).

רגב נפלה בין הכיסאות. לפעמים היא ביזתה את עצמה מעל הדוכן, כמו בנאום ה"שאוויש" נגד זאב אלקין, שזכה לתגובות לעגניות ברשתות החברתיות. ועתה, במהלך שנראה לא מקרי, רגב החליטה להרים את דגל המאבק באליטה האשכנזית בליכוד, שבו לא נופפה מעולם. כך היא קיוותה לקנות מנהיגות אבל גרמה לעצמה נזק עצום.

עתה, במהלך שנראה לא מקרי, רגב החליטה להרים את דגל המאבק באליטה האשכנזית בליכוד, שבו לא נופפה מעולם. כך היא קיוותה לקנות מנהיגות אבל גרמה לעצמה נזק עצום

ראשית, הליכוד זה לא ש"ס. הליכוד היא מפלגת שלטון שבאה לנהל את המדינה ולא לנהל מאבק  למען בני עדות המזרח.

בנימין ושרה נתניהו מוקפים בבכירי הליכוד בליל הבחירות במטה המפלגה, 23 במרץ 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי/פלאש90)

שנית, חצי מחברי הליכוד הם אשכנזים, שרגב מציגה אותם עכשיו כבני השבט הלבן והאליטיסטי שצריך לסלק מהנהגת הליכוד. החצי השני הוא מזרחי. רגב פגעה גם בהם. היא מתייחסת אליהם בבוז. היא תובעת מהם לעשות אפליה מתקנת על חשבון איכות המנהיג שהם יבחרו. זה מעליב. זה גם לא קרה בליכוד אף פעם.

חצי מחברי הליכוד הם אשכנזים, שרגב מציגה אותם עכשיו כבני השבט הלבן והאליטיסטי שצריך לסלק מהנהגת הליכוד. החצי השני הוא מזרחי. רגב פגעה גם בהם. היא מתייחסת אליהם בבוז

חברי הליכוד עמדו פעמים רבות בפני בחירה של המנהיג. הם  בחרו במי שנראה להם מוכשר יותר, מנוסה יותר ובעיקר בזה שיכול להביא להם את השלטון.

נתניהו ניצח את המועמדים המזרחיים שעמדו מולו מכיוון שהיה מתאים מהם בעיני הליכודניקים, אשכנזיים ומזרחיים כאחד. כך הוא ניצח את דוד לוי, משה קצב, מאיר שטרית, סילבן שלום, דני דנון, וגם את כ"ץ ומשה פייגלין שאינם מזרחיים. הבוחרים בדרך כלל צדקו, ונתניהו ברוב הפעמים סיפק את הסחורה.

רגב הגישה בדבריה אולטימטום לבוחרי וחברי הליכוד: אם תמשיכו לבחור מנהיגים עם די-אן-איי לבן, יקום ליכוד מזרחי אמיתי בראשותי. כך בדיוק סוללת רגב את דרכה החוצה מהליכוד והולכת בתלם של תועים אחרים שקדמו לה. דוד לוי ומשה כחלון פרשו מהליכוד, נופפו בדגל העדתי, הקימו מפלגות עצמאיות ובסוף ירדו מהבמה.

אריאל שרון, דוד לוי ויצחק שמיר ב-1986 (צילום: משה שי/פלאש90)

הפער העדתי במדינה קיים, ולעתים אפילו מתרחב, זה נכון. השייכות העדתית בליכוד היא יתרון, והמזרחים זוכים בדרך כלל להרבה סימפטיה, שלא כמו במפלגות אחרות, אבל לא מדובר בקלף מנצח במרוץ על ההנהגה.

בליכוד יודעים גם מי אותנטי ומי תופס טרמפ בשעת מצוקה פוליטית ומנסה להחזיר את כולם לימים של נאום הקופים של דוד לוי משנות התשעים – תקופה שאותה בליכוד דווקא היו רוצים לשכוח.