אדוני כבוד יו"ר הכנסת, כנסת נכבדה. אני מתכבד להגיש בזאת הצעת חוק שירות ביטחון חדשה. חוק שירות הביטחון הישן משנת תרפ"פו, סעיף ××× יימחק ובמקומו יבואו מילות ההסבר והנוסח הבא:

שירות הביטחון במדינת ישראל שהיה שנים בגדר חובה לכל גבר מגיל 16.5 ובעצם היה גם זכות לכל אזרח להגן על מדינתו ומשפחתו, הפך עם השנים לשירות של מעטים למען הכלל. למען הרבים.

שירות הביטחון במדינת ישראל שהיה שנים בגדר חובה לכל גבר מגיל 16.5 ובעצם היה גם זכות לכל אזרח להגן על מדינתו ומשפחתו, הפך עם השנים לשירות של מעטים למען הכלל. למען הרבים

שנתוני הגיוס מעידים, אדוני היו"ר, כי פחות מ-50% מהמלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון) אכן מגיעים אל שערי בסיס קליטה ומיון כדי לקיים את החוק. חלק נכבד מהם כלל אינו מסיים את השירות.

החוק הפך לאות מתה. מעין תמונה ישנה על הקיר.

יתר בני ה-18 כלל לא חשים חובה להתגייס כדי להגן על הכלל. הם שייכים לחברה החרדית, לחברה הערבית, וגם לחברה החילונית. ההשתמטות מגיוס מסיבות שונות הפכה מחריג לכלל. חרדים מסיבות דתיות וקהילתיות, ערבים מסיבות לאומיות וחברתיות וחילונים מסיבות אידאולוגיות או סתם פינוק, עצלנות וחוסר אכפתיות.

כך נופל עול הביטחון למשך עשרות שנים על אותה קבוצת אוכלוסייה. זו שעדיין מרגישה חובה לגורל המדינה וקיומה. זו האוכלוסייה שגם בניה ונכדיה מחונכים לשירות ומתגייסים דור אחרי דור. זו האוכלוסייה שנושאת על גבה את עול השירות בסדיר ובמילואים למשך עשרות שנים. זו האוכלוסייה שבניה ובנותיה גם נהרגים ונפצעים למען ביטחון כלל אזרחי המדינה.

אי השוויון זועק מכל בית חולים ובית קברות. אי השוויון אדוני היו"ר, חבריי חברי הכנסת, הוא באחריותנו. אי אפשר עוד להגיד "יש חוק", כי החוק לא מקוים. אוכלוסיות שונות מצפצפות עליו. רבנים בעלי כוח פוליטי מכופפים שרי ביטחון בגובה מטר ותשעים עד לקרקע. ראשי ישיבות הסדר "שוחטים" במרכאות גדולות את שירות הבנות השוויוני ועושים לצבא את המוות (במרכאות ובלי מרכאות) בענייני כשרות ושירות משותף.

אי השוויון זועק מכל בית חולים ובית קברות. אי אפשר עוד להגיד "יש חוק", כי החוק לא מקוים. אוכלוסיות שונות מצפצפות עליו. רבנים בעלי כוח פוליטי מכופפים שרי ביטחון בגובה 1.90 לקרקע

אי לכך כנסת נכבדה, אני מבקש היום להניח הצעת חוק המבטלת את החוק שחשבתם, חשבנו, לאורך שנים שהוא שוויוני. במקומו אני מניח הצעת חוק חדשה שמראש מניחה שצה"ל כבר אינו צבא העם. הוא יהפוך להיות הצבא השכיר של העם. העם ישכור את שירותיו וישלם עליהם.

כל העם ישלם.

זה כל כך פשוט עד שמדהים לחשוב כיצד מקימי המדינה לא חשבו על כך קודם.
ובכן כל שנת שירות תחושב מעתה, אדוני, בשווה ערך לכסף. הערכים היפים והנשגבים יונחו במגירה ובמקומם תקבל החברה הישראלית מפרט מדויק של שירות וחיי אדם.

חייל לוחם בשנת שירות שלמה עולה ××× שקלים.
חייל פצוע = yyy שקלים
חייל הרוג = zzz שקלים חדשים. וכך הלאה:
חייל מילואים לשנה, שנתיים, שלוש ויותר.
חייל בסדיר
חיילת בסדיר
חייל או קצין בקבע לשנה או עשר או עשרים.
תפריט מתוקצב למשעי. פשוט, אכזרי ויעיל.

לכל משרת יהיה תג מחיר. גם לחייו גם למותו. לכל שנת שירות יהיה תג מחיר בשכר בפיצויים בפנסיה.

ולצד כל אלה, יועמס התשלום על מי שאינו משרת.

כל שנת אי שירות שוות ערך לשנת שירות ולכן המשתמט ישלם מיסים בהתאם לשנות אי שירותו.

אני מבקש להניח הצעת חוק המבטלת את החוק שחשבנו שנים שהוא שוויוני. במקומו אני מניח הצעת חוק, המניחה שצה"ל כבר אינו צבא העם. העם ישכור את שירותיו בתשלום

כל חייל פצוע שהטיפול בו עולה כסף וכל חייל הרוג שהפיצוי לו ולמשפחתו עולים כסף, יחושבו לפי עלותם והסכום יועמס על הלא משרתים. המשתמטים הנכבדים.

כך נדאג כולנו לשוויון החדש. כסף. בכסף אפשר לחשב עלות נגמ"ש שרוף בשג'אעיה ובכסף אפשר לחשב עלות שבעה חיילים הרוגים באותו נגמ"ש.

את צער ההורים השכולים לא ניתן לחשב לצערנו, אבל את שמחת ההורים שבנם לא שירת בשג'אעיה ניתן לכמת בכסף. שמחת הלא שכולים תעלה להם בפיצוי השכולים.

אין לי ספק אדוני היו"ר שמדינת ישראל עדיין זקוקה לצבא. אין ספק שהצבא עדיין צריך את הטובים ביותר.

אלא שחוסר השוויון בגיוס מתבטא בכך שהמשרתים משלמים גם בגופם וגם בכיסם על כך שהם אזרחים אחראים ואינם נוטשים את הגבולות והיחידות.

אנשי המילואים משלמים בשכרם וריחוק ממשפחתם כל שנה במשך עשרות ימים, מופלים לרעה במוסדות לימוד וקבלה למקומות עבודה ומפסידים פרנסה על רקע השירות הצבאי. חיילי הסדיר מפסידים 3 שנות שירות בהן הם יכלו לסיים אוניברסיטה ולהשתלב בעבודה מכניסה.

את צער ההורים השכולים לא ניתן לחשב לצערנו, אבל את שמחת ההורים שבנם לא שירת בשג'אעיה ניתן לכמת בכסף. שמחת הלא שכולים תעלה להם בפיצוי השכולים

משפחות כל אלה מפסידות כספים כאשר הן צריכות להתארגן לתקופות בהן האב נעדר מהבית או הבן לא עוזר בפרנסה.

לכן אדוני, הגיע הזמן שמי שיעזור ב"שירות המדינה" בדרך שוויונית, המאפשרת למדינה לקבל או לגבות את חובו לכלל, יהיו המשתמטים.

מי שלא ישלם, יישפט. מי שישתמט מתשלום על שירותם של האחרים, יוטלו עליו "סנקציות איראניות" – רוצה לצאת מהארץ לנופש בהוואי? תשלם. לא שילמת לא טסת.

רוצה ללמוד באוניברסיטה? תשלם על שירות שלא שירתת. שירות שאחרים שירתו למענך ובמקומך. לא תשלם לא תתקבל. רוצה לנסוע בתחבורה ציבורית? אתה משלם כפול. וכן הלאה.

אני מקווה, אדוני היו"ר, שהצעת החוק הזו תביא לשוויון רב יותר, תפצה את המשרתים ומשפחותיהם ואולי גם תעזור להעביר את המסר אל אותן קבוצות שמסרבות לשרת את הכלל. חוק שירות ביטחון חדש הוא צו השעה. בצווים המדינה יודעת לטפל. בעיקר צווי גיוס למעטים שעדיין לא משתמטים.
תודה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.