אום אל-פחם ב-2014 (צילום: ויקיפדיה)
ויקיפדיה
אום אל-פחם ב-2014

רחובות זועמים

תחקיר היישובים הערביים בישראל, ובכללן ערים גדולות כמו קלנסווה, אום אל-פחם, ערערה וטייבה, מאופיינים בהעדר תכנון, בנייה לא חוקית וללא רישום מקרקעין ● התוצאה: מריבות אינסופיות שהופכות למלחמות חמולות אפילו על דבר פשוט כמו חנייה ● לפי ההערכות, כמחצית מקרי האלימות בחברה הערבית נובעים מסכסוכי קרקע ● אם רוצים להילחם בפשיעה הגואה, צריך להתחיל בבעיות הכי יסודיות של המגזר

נחל אלכסנדר, בחלקו המזרחי, חוצה את העיר קלנסווה. בחורף הנחל מלא וגדות הבטון שנסללו בלב העיר מתמלאים במים. מספר גשרים קטנים חוצים את לב העיר מעל לנחל והם היו יכולים לשמש נוף פנים-עירוני חביב – אלמלא היו המים חומים.

בקיץ, הנחל אכזב וערוות הבטון חשופה לשמש ואיתה נגלים בקבוקים, מכלים, צנרת ישנה ושאריות זבל פלסטיק שמצטברים ומכערים את העיר. קטע הבטון בלב העיר קרוי "מובל קלנסווה" והוא נבנה ב-1998 כדי להוביל את זרימת המים דרך העיר באופן שימנע הצפות של הבתים.

על גדות נחל הבטון הזה, באגף מזרחי – המוכר פחות לציבור הישראלי – מתנהל מאבק דמים עירוני. אנשים יורים אחד בשני, באור יום, רוצחים את שכניהם בגלל סכסוך על גישת כלי רכב לשפת הנחל.

בדצמבר 2020 נרצח שם מוחמד בדראן. הרצח אירע בכפר ג'ת אך היה קשור לסכסוך בין משפחות בקלנסווה. הסכסוך המתמשך הביא לריב יריות בתוך העיר. לדברי אדם המעורה בפרטי הסכסוך, מדובר במריבת קרקע על אזור גישה לבית ולבית קפה, כששני הצדדים טוענים לבעלות על אדמה האמורה בכלל להיות שטח ציבורי פתוח.

בכל זאת, מדובר בגדת נחל, גם כאשר הוא מלא בבטון, וכל הציבור בקלנסווה זכאי לעבור ברצועה של לפחות שישה מטרים לאורכו של הנחל, אך תחת זאת צומחים בקלנסווה בתים רחבי מידות, צמודים עד לגדר שעל הנחל, כל זאת בניגוד לחוק וללא אישורי בניה. תושבים אחרים שבנו את בתיהם בסמוך, רבים אלה עם אלה על הגישה, החנייה, ועל מעט המרחב הציבורי שסביבם.

נחל אלכסנדר בקלנסווה, אוגוסט 2021 (צילום: טל שניידר)
נחל אלכסנדר בקלנסווה, אוגוסט 2021 (צילום: טל שניידר)

הליך של תיחום

מרכזי היישובים הערביים הם סבך רחובות צפופים, ללא שילוט, מדרכות ותאורה. דמיינו את טבור העיר הפנימי של אום אל-פחם, טייבה או כפר קרע: קל להימלט ולהיעלם ברחובות הצרים, לפגוע באנשים כשאין מרחב ציבורי מואר ומשותף. מסוכן לצאת בערב מהבית כשתאורת הרחוב לא קיימת.

"היישובים הערביים כולם קמו לפני המדינה. בעבר הם היו בעלי אופי כפרי, משולבים בטבע סביבם עם כנסייה או מסגד בלב הכפר, ורחבה מסביב. החקלאים היו מביאים סחורה לרחבה המרכזית וסביב הרחבה ניצבו בתים עם עצי פרי, לולים, ואחר כך השדות", מסביר עו״ד אמל עוראבי חוסין, רכז תחום מאבק בפשיעה במחלקה למדיניות שוויונית בעמותת סיכוי.

לדבריו, לא היה תכנון מודרני ולא היה מבנה אחיד ליישובים הערבים. אחרי הקמת המדינה, חלק מהכפרים נהרסו, אנשים שהפכו פליטים עברו לכפרים אחרים, אוכלוסייה גדולה קיבלה אזרחות ממדינת ישראל, אך בכל יישוב הצטרפו פליטים ממקומות אחרים. הכפרים והערים הערביות גדלו בצורה לא פרופורציונלית, וכאשר המדינה התחילה לעסוק בתכנון ערים, היא לא עשתה זאת ביישובים הערביים.

"ביישובים הערביים לא התבצע תהליך תכנון אלא הליך של תיחום – ניסו לנתק רצף גאוגרפי בין היישובים כדי למנוע מצב שבו יש באזור מסוים רק תושבים פלסטינים", עוראבי מסביר. "מסביב ליישובים הערביים נעשתה 'צביעת' שטחים: נטיעת יערות קק"ל, קביעת גנים לאומיים, פארקים או הקמת תשתיות לאומיות".

"ביישובים הערביים לא התבצע תהליך תכנון אלא הליך של תיחום – ניסו לנתק רצף גאוגרפי בין היישובים כדי למנוע מצב שבו יש באזור מסוים רק תושבים פלסטינים"

הוא מסביר כיצד התפתחו היישובים הערביים, במבנה פנימי ובנייה ללא תכנון, כאשר המטרה היחידה הייתה לספק לתושבים יחידות דיור.

עו"ד אמל עוראבי (צילום: באדיבות המצולם)
עו"ד אמל עוראבי (צילום: באדיבות המצולם)

"לרוב בנייה מודרנית מטרתה להבטיח איכות חיים, אבל בתוך היישובים הערבים, נוצרה מצוקת קרקעות ובהעדר תכנון, החלה להתפתח בנייה מתוך אילוצים. קומות מעל להורים, ללא השקעה בקרקע וללא מחשבה על צורכי הציבור.

במשך 70 שנה היישובים הערביים התפתחו ללא הפרשת קרקעות לצרכים ציבוריים, כאשר בלב היישוב אין גנים ציבוריים ובתי הספר נבנים בשולי הישוב במקום בו יש קרקעות מדינה.

"בעוד היישובים היהודיים החדשים תוכננו על קרקעות של הסוכנות או קרקעות מדינה, ביישובים הערבים לב הכפר או העיר היו חלקות בבעלות פרטית ונוצרה בנייה שכבתית – אבא בונה לבן, הבן בונה לנכד – ללא מחשבה על צרכים משותפים של המקום.

"זו הייתה בניה על קרקע צפופה, על תשתיות קיימות, שבילים שהיו מיועדים לחמור ועגלה ולא מתאימים לרכבים, תשתיות ביוב רעועות והמקומות הפכו לסלמס – שיכוני עוני – ללא מרחב בטוח לילדים, קשישים ונשים. אין מקומות חצייה בטוחים לאנשים עם מוגבלויות, אין מדרכה, אין תאורה".

בנוסף, מסביר עוראבי, מצב רישום הנכסים לא מתאים למציאות בשטח. בשל ההעברות הדוריות והחלוקות בין בני המשפחה הרבים, הסכסוכים הפנים-משפחתיים על הקרקעות, ומחדלי המדינה בהסדרה וברישום ביישובים הערביים – אנשים רבים מחזיקים בנכסים פרטיים מבלי שהקרקע רשומה על שמם בטאבו.

להעדר רישום המקרקעין, אומר עוראבי, יש השלכה חברתית. "כל מטר של קרקע הופך להיות חבית נפץ. וכל סכסוך קרקעות בין שכנים או תושבים של אותו היישוב, הופך למריבה כוללת בין שתי משפחות, לפעמים בתוך הבית עצמו".

"כל מטר של קרקע הופך להיות חבית נפץ. וכל סכסוך קרקעות בין שכנים או תושבים של אותו היישוב, הופך למריבה כוללת בין שתי משפחות, לפעמים בתוך הבית עצמו"

עוראבי מסביר שבמצבים רבים, לאנשים יש "קרקע כלואה" – פיסת אדמה בתוך העיר, ללא גישה. כדי לשנות את כביש הגישה, או את החנייה הסמוכה לבית, צריך רשת של הסכמות מהשכן מימין, השכן משמאל, מאחור ומקדימה.

זירת יריות בקלנסווה, אוגוסט 2021 (צילום: טל שניידר)
זירת יריות בקלנסווה, אוגוסט 2021 (צילום: טל שניידר)

"אצלנו בדיר-חנא, יש שכנות של משפחות מזה 50 שנה. השכן שלנו בנה קומה נוספת לבנו והיה זקוק לדרך גישה. הוא סלל אותה בצורה פיראטית וגלש בשני מטרים לשטח של השכן ולא עדכן אותו. התפוצץ ריב בשכונה. זה הצריך שתי ועדות סולחה כדי ליישב בין שניהם. כמובן שאנחנו השכנים הנוספים מפחדים שזה יתדרדר לסכסוך אלים".

זה דומה לחוק בתים משותפים? גם בבניין רב-קומות יש צורך ברשת של הסכמות של הדיירים כדי לבצע מהלכים.
"זה לא אותו הדבר. בבניין משותף יש רכוש פרטי ורכוש הכלל. ביישוב ערבי, ההפרדה בין פרטי לציבורי היא פיקציה. כיוון שאזרחים ערבים חיים בתוך בלבול עירוני, הם החלו לבנות גדרות – החל מגובה של חמישה מטרים ולעיתים עד לגובה של עשרה מטרים – כדי להפריד עצמם מן השכנים. זה פגע לחלוטין במבנה החברתי של הכפר. נוצרו מפלצות בטון וגדרות מתכת מסביב לבתים.

"כיוון שאזרחים ערבים חיים בתוך בלבול עירוני, הם החלו לבנות גדרות – החל מגובה של חמישה מטרים ולעיתים עד לגובה של עשרה מטרים – כדי להפריד עצמם מן השכנים. זה פגע לחלוטין במבנה החברתי של הכפר"

"בשלבים מאוחרים הגיעה המדינה ואמרה 'צריך להפריש פה שלושה מטרים לטובת בניית כביש עם מדרכות מסודרות', אבל האנשים כבר גידרו את עצמם והם מוכנים להכשיל את התכנון העירוני רק כדי לא להוריד את הגדר שלהם".

על כך יש להוסיף את העדר השטחים הציבוריים, כמעט שאין מוסדות ציבור, וכל זה השפיע בצורה דרמטית על האינטראקציה החברתית בין התושבים.

"כל אחד הסתגר בתוך המרחב הפרטי ואין מרחבים לאינטגרציה חברתית. תשתית החוץ הרעועה התמלאה ברכבים, כל מגרש מחוץ לבית הוא חנייה ואין עיניים על המרחב הציבורי. ככל הידוע לי, לפי המשטרה מרבית הסכסוכים בנשק לבן (סכינים, אלות) הם על מקומות חנייה. שני שכנים מקללים זה את זה, זורקים חפצים, ולפעמים זה נגמר בדקירה".

תוספות בנייה בקלנסווה שפולשות לשטח ציבורי בסמוך למסגד עתיק (צילום: ויקיפדיה)
תוספות בנייה בקלנסווה שפולשות לשטח ציבורי בסמוך למסגד עתיק (צילום: ויקיפדיה)

פחד ואימה ברחובות

בראשית החודש יצאנו לסיור בעיר קלנסווה, בהמלצת עמותת יוזמות אברהם – עמותה יהודית-ערבית שהוקמה ב-1989 ומקדמת שילוב ושוויון בין יהודים וערבים אזרחי ישראל.

קלנסווה, עיר של 23 אלף תושבים, נמצאת במרכזם של סכסוכי ארגוני פשיעה, מריבות על שטחים פתוחים, ומספר רב של מקרי רצח, אלימות ופגיעה (עד כדי נכות ומצב צמחי) בשנים האחרונות.

בלב המתחם העירוני נמצא האזור העתיק ובו מסגד עתיק, מבנה עתיק ובאר מתקופת מסעות הצלב במאה ה-13. לפי מידע שהתפרסם במחקר של הטכניון, הבאר בלב העיר היא מהתקופה הממלוכית (1260 ואילך).

המבנה העתיק, בעל קשתות אבן פנימיים וחלונות מעוטרים, ניצב במרחק 100 מטר מערבית למסגד. לפי המקומיים, בין המסגד לבין הבאר עוברת דרך תת-קרקעית עתיקה שחיברה בין שני האתרים. לפני כעשור, תכננה עיריית קלנסווה להסב את המבנה למוזאון עירוני. היא החלה בעבודות וניסתה לרכוש את המבנה מידי משפחה שהחזיקה בו, אך משהו השתבש בדרך.

כיום המתחם מוקף בגדרות מתכת גבוהות ואין גישה ציבורית למקום המרכזי הזה בתולדות העיר. מצלמות מוצבות על כל הגדרות המקיפות את המבנה. אין יוצא ואין בא. זהו שטח שנלקח בשבי על ידי ארגוני פשיעה.

בנייה פרטית על שטח ציבורי בקלנסווה (צילום: ויקיפדיה)
בנייה פרטית על שטח ציבורי בקלנסווה (צילום: ויקיפדיה)

בכלל, כמעט על כל בית בקלנסווה מוצבות מספר מצלמות על גבי הגדרות החיצוניים. עם כמות המצלמות הממוקמות בכל מקום, על רכוש פרטי, אפשר היה לחשוב שהמשטרה תוכל לפתור במהירות את הפשעים והאלימות בעיר. אבל לא, התיעוד משמש דווקא את משפחות הפשע ואת האחרים שרוצים להביא לחיסול חשבונות.

עם כמות המצלמות הממוקמות בכל מקום, על רכוש פרטי, אפשר היה לחשוב שהמשטרה תוכל לפתור במהירות את הפשעים והאלימות בעיר. אבל לא, התיעוד משמש דווקא את משפחות הפשע לחיסול חשבונות

הנה רשימה חלקית של אירועי אלימות שהתרחשו בקלנסווה בשנים האחרונות – רשימה הממחישה מדוע התושבים חוששים לצאת מביתם ומפחדים לעבור ברחוב, אפילו באור יום:

לסיור בקלנסווה אני יוצאת בליווי מקומיים. הם מעדיפים לנסוע ברכב הפרטי שלי, ברחבי העיר. לטענתם, בהיותי זרה ובולטת (גם בתוך הרכב שלי) אף אחד לא יאיים עלינו. אם ניסע ברכב של המקומיים, הם עשויים לספוג קללות, נאצות ואיומים. במקומות מסוימים מציע המארח שלי שלא ארד מהרכב, כאילו אנחנו נוסעים בתוך שטח אויב ולא בלב ליבה של ישראל.

הבאר במרכז קלנסווה. במקום לפתוח מוזאון במקום, ההשתלטות על הקרקעות הפכה את הפינה למוזנחת (צילום: טל שניידר)
הבאר במרכז קלנסווה. במקום לפתוח מוזאון במקום, ההשתלטות על הקרקעות הפכה את הפינה למוזנחת (צילום: טל שניידר)

בכל זאת אני יורדת לצלם את הבאר העתיקה המוצבת בלב העיר. אין שלט לצדה ולא סימון של רשות העתיקות ביחס לאתר בעל חשיבות היסטורית וארכאולוגית. אנחנו חולפים לצדו של בית הקברות העתיק בלב העיר. עשרות קברים גלמודים מתחת חורש מפוזר. השטח מוזנח, מטונף. מאחורי הגדר אפשר להבחין בעגלות זרוקות, חפצי בית שהושלכו, קברים מלוכלכים, עשבייה פרועה.

מובילים אותי בין סמטאות צרות, נטולות מדרכות ואפשר לראות בעיניים: חסרונם של כיכרות מטופחים, בקושי גן משחקים אחד או שניים, על שדרות עצים או הצללה אין כלל מה לדבר. אין רחבה עירונית, ובטח שלא פארק, שביל אופניים, או ספסלי ישיבה.

מובילים אותי בין סמטאות צרות, נטולות מדרכות ואפשר לראות בעיניים: חסרונם של כיכרות מטופחים, בקושי גן משחקים אחד או שניים. אין רחבה עירונית, ובטח שלא פארק, שביל אופניים, או ספסלי ישיבה

בפאתי העיר, מתגוררים אנשים במרחקים גדולים זה מזה בבנייה שהיא אינה חוקית. הבתים נמצאים על שדות חקלאיים. גם על השטחים הללו חלה השתלטות. קבוצות של בדואים הגיעו מהדרום, רכשו אדמה חקלאית, גידרו אותה בגדרות מתכת גבוהים ובשטחים הפנימיים הקימו לעצמם בתי קבע, חלקם היישר מתחת למתקני מתח גבוה של חברת החשמל. סכנת נפשות, ואסור על פי חוק.

מחוץ לעיר מצביעים לי מרחוק על מתחם בניינים הנחשב כ"הרמון". מדובר בבדואי כבן 76, שנשא שמונה נשים ויש לו מהן כ-70 ילדים ועוד עשרות נכדים.

לדברי המקומיים, הוא חייב את העירייה לסדר לו הסעות פרטיות לבתי הספר. מי יסרב לו? החלטה שלו במערכת הבחירות יכולה להסב את התוצאות לכאן או לכאן. כולם סרים למרותו. הבנייה שלו בשטח חקלאי היא בלתי חוקית ומי בכלל מעז להתעסק עם זה – או עם עובדת היותו פוליגמיסט, דבר שהוא פלילי במדינת ישראל.

ד"ר ת'אבת אבו ראס (צילום: יח"צ)
ד"ר ת'אבת אבו ראס (צילום: יח"צ)

ד"ר ת'אבת אבו ראס, מנכל משותף בעמותת יוזמות אברהם ותושב קלנסווה, מתריע במשך שנים על האלימות הגואה בעיר שלו. הוא לא מתייאש ולא מרים ידיים וטוען שאנשים בונים ללא היתר על אדמתם הפרטית, כתוצאה ממצוקת דיור ובשל המחירים הנוראיים של הקרקע לבנייה.

"אנשים בונים ללא היתר בגלל חוסר תפקוד של הוועדה המרחבית לתכנון ובנייה (קלנסווה וזמר) שעומדים בראשה פקידים יהודים", הוא אומר. "בכל ועדות הבנייה, לא מצאו לנכון להציב איש ציבור ערבי, על אף שיש מספיק מהם העוסקים במלאכת תכנון עירוני".

לדבריו, המדינה מזניחה את תחומי השיפוט של העיר קלנסווה, "ואחריות רבה נופלת על העירייה, שאינה מתפקדת".

"אנשים לא אמורים לבנות בתים פרטיים על שטחים ציבוריים שסמוכים לנחל אלכסנדר" הוא אומר. "אחר כך הם מנהלים קרבות רצחניים על שטח שהוא בכלל לא של אף אחד מהם. בונים בתים ללא היתרי בנייה, על גדות הנחל; בונים בתים באופן בלתי חוקי באזורים חקלאיים מסביב לעיר. המצב שלנו כאן לא טוב, ולצערי כולם בונים בנייה לא חוקית".

"בונים בתים ללא היתרי בנייה, על גדות הנחל; בונים בתים באופן בלתי חוקי באזורים חקלאיים מסביב לעיר. המצב שלנו כאן לא טוב, ולצערי כולם בונים בנייה לא חוקית"

פרופ' ראסם חמאיסי מהחוג לגאוגרפיה ולימודי סביבה באוניברסיטת חיפה, מתכנן ערים וגאוגרף אורבני במקצועו, אומר לזמן ישראל שהתושבים הערבים ב"מרחב פחד".

פרופ' ראסם חמאיסי (צילום: באדיבות המצולם)
פרופ' ראסם חמאיסי (צילום: באדיבות המצולם)

"יש קשר ישיר בין צפיפות לפשיעה, זה קיים בכל העולם. אבל ליישובים הערביים בישראל יש את האפיון המקומי שלהם, עם קושי בזמינות של קרקעות, חברה מסורתית, סכסוכים רבים על קרקע. מצד אחד, בכדי להוציא היתרי בנייה צריך רישום זמין, אך תהליך הרישום לוקח זמן רב וכרוך בעלויות ובעיקר בהסכמה של אנשים רבים וזה מעכב פיתוח עירוני.

"במקרים רבים, מתחיל סכסוך בין אנשים על הקרקעות, על הגבולות, כולל מריבות קשות בתוך המשפחה. הקושי הוא בנושא התכנון העירוני. המטרה צריכה להיות הכרה בתרבות הערבית, הורדת עלויות רישום מקרקעין, זירוז הליכי רישום".

האם אתה יודע מהו שיעור מקרי האלימות על בסיס נושאים של קרקע, חנייה?
"לצערי למשטרה אין נתונים מפולחים, אבל אני הבנתי שבירושלים המזרחית כ-50% ממקרי האלימות נוגעים לריב על חנייה. אני חי בכפר כנא והבנתי שאצלנו יש סכסוכים רבים על מקומות חנייה סמוכים לבתים. לצערי, עוד לא נערך מחקר הבודק את הקשר בין חניות ליד הבתים, קרקעות ומקרי האלימות.

"בירושלים המזרחית כ-50% ממקרי האלימות נוגעים לריב על חנייה. אצלנו יש סכסוכים רבים על מקומות חנייה סמוכים לבתים. לצערי, עוד לא נערך מחקר הבודק את הקשר בין חניות ליד הבתים, קרקעות ומקרי האלימות"

"תהליך הצפיפות בערים הערביות ידוע. אנשים בונים מעל בית הוריהם, קומה נוספת ועוד קומה. אבל התשתיות של הכבישים הצרים נותרות, והגבולות של המגרשים קבועים, וכך יש יותר משקי בית על אותה יחידת שטח. מתחילים להתווסף למשפחה הרחבה עוד רכבים, ואז יש חיכוכים על מקומות החנייה".

אם יש כזו צפיפות, מדוע אין צעירים שקמים ועוברים למקומות אחרים?
"מכיוון שמרחב ההזדמנויות לשינוי מגורים הוא לרוב בתוך היישוב. הצעיר הערבי לא מרגיש שהוא נייד בתוך המדינה. היישובים הערבים לרוב אינם פתוחים להגירה בין ערים, ויש אפילו חלוקה בשכונות על בסיס שבטי. מעט מאוד אנשים עוברים לגור מכפר לכפר. למעשה, לא תמצאי נכסים סחירים – אין שכירויות ואין עסקאות של מכירה וקנייה של נכסים פרטיים.

"יש תופעה שמתרחבת – עוברים לגור בכרמיאל או חריש. מחפשים ערים שיש בהן תשתית חינוך טובה ומוכנות לקבל אוכלוסייה ערבית ממעמד ביניים. בנוף הגליל, כשליש מהתושבים הם ערבים, אך שם זה קיים כבר שנים רבות.

מבט על כפר כנא, 2011 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)
מבט על כפר כנא, 2011 (צילום: נתי שוחט/פלאש90)

"ועדיין הפתרון צריך להיות תהליך של התחדשות עירונית מקומית בערים הערביות. יצירת אפשרויות מגורים בגלעין של היישוב, אותם 50-100 דונמים שהם פנים העיר, כאשר המעטפת העירונית הרחבה התפתחה בעשרות השנים האחרונות ללא שום תכנון".

האם בכל זאת אתה יכול להצביע על שכונות מסוימות שכן התפתחו יפה, שכן הגיעו למבנה עירוני נעים והולם? משהו שממנו אנחנו יכולים ללמוד?
"שכונת 'בנה ביתך' בכפר כנא היא כזו. בעשור האחרון קיימות שכונות חדשות מתוכננות, אך גם בהן הגינות הציבוריות עדיין קטנות ובכל זאת, הצליחו שם לקחת בחשבון מראש את נושא החניות הפרטיות, וחילקו מגרשים בצורה טובה".

"בעשור האחרון קיימות שכונות חדשות מתוכננות, אך גם בהן הגינות הציבוריות עדיין קטנות ובכל זאת, הצליחו שם לקחת בחשבון מראש את נושא החניות הפרטיות, וחילקו מגרשים בצורה טובה"

פרופ' רחל אלתרמן, ראשת המעבדה למחקר השוואתי בדיני תכנון ובנייה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון וחוקרת בכירה במוסד שמואל נאמן למחקר מדיניות לאומי, מדגישה בשיחה עם זמן ישראל שהבעיה אינה רק משטר הקרקעות הפרטי, אלא שמדובר ב"קרקע פרטית בחברה מסורתית".

"דווקא המבנה של החברה הערבית, מקטין את הסיכויים לאלימות. אלמלא המבנה של החברה הזו, האלימות הייתה שם עוד יותר קשה", היא אומרת.

"במקומות כמו בארה״ב, עם בתים רחוקים זה מזה, או בבתי מגדלים, נוצרים גורמים המייצרים זרות. בחברה הערבית, יש יותר צמודי קרקע, רואים מי מסתובב ברחוב. אמנם יש מחלוקות בתוך חמולות, אבל אנשים מכירים זה את זה.

פרופ' רחל אלתרמן (צילום: באדיבות המצולמת)
פרופ' רחל אלתרמן (צילום: באדיבות המצולמת)

"כולם שמים לב מי מסתובב, כי השטחים שייכים למישהו וזה יוצר 'השגחה בלתי פורמלית', עיניים על המקום. אין אצלם שטחים ללא כתובת, הכול שייך למישהו. זאת, בניגוד למרחבים עירוניים שבהם שטחים בבעלות פרטית עשויים להיות מוזנחים.

"אבל מנגד, אין כמעט שוק לנכסים. אנשים בחברה הערבית לא מוכרים אחד לשני. הקרקע היא של המשפחה והיא מועברת בירושה או בחיים לבן המתחתן".

אם כך מה הגורם לאלימות?
"הנושא של הבעלות הפרטית על הקרקעות, זו לא הנקודה. הרי גם באבן יהודה או בפולג יש קרקע פרטית ולמרות זאת אין שם מקרי אלימות באותה כמות. אני סבורה שהנושא של מחלוקות על קרקעות פרטיות הוא לא הגורם למקרי הרצח, זה משהו אחר".

תולים תקוות בחוק הוותמ"ל

ביממה האחרונה במושב הכנסת האחרון הצליחה הקואליציה הדחוקה להאריך את חוק הוותמ"ל, (הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור) – המאפשר קידום תכניות בנייה (תב"ע) גם באזורים של יישובים ערביים תוך ייעול התהליך באופן משמעותי. החוק היה חשוב במיוחד לסיעת רע"ם והם בירכו על החקיקה.

בשנים האחרונות נעשית עבודה משמעותית בוותמ"ל בנוגע לכפרים וערים ערביות. בוועדה מודעים לבעיה של אנשים שנאחזים בקרקע פרטית ולא מוכנים לוותר כדי שיהיו ליישוב תשתיות ציבוריות יותר ראויות.

בשנים האחרונות נעשית עבודה משמעותית בוותמ"ל בנוגע לכפרים וערים ערביות. בוועדה מודעים לבעיה של אנשים שנאחזים בקרקע פרטית ולא מוכנים לוותר כדי שיהיו ליישוב תשתיות ציבוריות יותר ראויות

לדברי גורמים המעורים בתהליכי התכנון, ראשי רשויות שנרתמו למהלכים של שינוי עושים מאמץ גדול באיסוף מידע בנוגע ליורשים של כל חלקה וחלקה, גם כאשר מדובר בירושות לעשרות אנשים. בערים כמו אום אל-פחם, ערערה וטייבה, נעשית עבודה מאסיבית של ראשי הערים בהיבט של הדבקת פערי רישום המקרקעין.

ח"כ סעיד אלחרומי מרע"ם נואם בכנסת בעת ההצבעה על חוק הוותמ"ל, 4 באוגוסט 2021 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)
ח"כ סעיד אלחרומי מרע"ם נואם בכנסת בעת ההצבעה על חוק הוותמ"ל, 4 באוגוסט 2021 (צילום: נועם מושקוביץ, דוברות הכנסת)

דוגמה נוספת היא מג'ד אל-כרום. המהנדסת העירונית אריג' סארחן עשתה מיפוי נרחב של היישוב, מפת הבעלויות והקשרים, כדי להגיע לחלוקה אפשרית של מגרשים ומניעת חיכוכים בין קבוצות שונות.

בכל עיר ובכל כפר, התב"ע אמור להיות שונה, בהתאם לצרכי המקום, כשהמטרה היא לרשום תכניות מתאר, כולל הליכי איחוד וחלוקה של חלקות, באופן שיאפשר לאנשים לחיות חיים איכותיים. זו עבודת נמלים והדרך לשם עוד ארוכה מאוד.

עוד 2,816 מילים
סגירה