בסרטו התיעודי החדש, The Velvet Underground, מביא טוד היינס ("הרחק מגן עדן", "קרול") את סיפורה של להקת הרוק שהובילו לו ריד וג'ון קייל. יוצר הקולנוע המשובח בחר למקם את עבודתם בהקשר התרבותי הרחב יותר של ניו יורק בשנות ה-60.
הסרט יושק ב-15 באוקטובר בבתי הקולנוע ובאפל טיוי פלוס. נקודת המוצא של היינס היא שהלהקה הייתה הרבה יותר מתופעה מוזיקלית, ושכדי להבין את היצירתיות הייחודית שלה, חייבים למקם אותה על רקע העיר ניו יורק ופועלו של אנדי וורהול.
ההרכב, שהוקם ב-1964, כלל את לו ריד, ג'ון קייל, הגיטריסט סטרלינג מוריסון והמתופף אנגוס מק'ליז. ב-1965 הוחלף מק'ליז על ידי מורין (מו) טאקר.
ההכלאה הייחודי שלהם, בין רוק לאוונגארד, הובילה להצלחה מסחרית פעוטה למדי במהלך שנות פועלם, אבל הוולווט אנדרגראונד כבר הפכה מזמן לאחת הלהקות המשפיעות בעולם הרוק.
אנדי וורהול, כהן הפופ ארט, הפך למנהל הלהקה ב-1966, והם שימשו כלהקת הבית במופע המולטימדיה הנודד שלו, the Exploding Plastic Inevitable, בשנים 1967-1966. אלבום הבכורה שלהם, "הוולווט אנדרגראונד וניקו" (הזמרת והדוגמנית הגרמנית) יצא ב-1967.
הם הוציאו עוד שלושה אלבומים, White Light/White Heat בשנת 1968, The Velvet Underground ב-1969 והאחרון, Loaded ב-1970, כשדאג יול החליף את קייל בשני האחרונים.
יחד עם זאת, אף אחד מהאלבומים לא עמד בציפיות של חברות התקליטים. אלבום כושל אחרון, Squeeze, שיצא בהרכב נגנים שונה לגמרי, סימן את סוף עידן הוולווט אנדרגראונד.
חברי הלהקה המשיכו לשתף פעולה ביצירות הסולו עליהם עבדו במהלך שנות ה-70 וה-80, ואלבום הקלטות נדירות, VU, פורסם ב-1985. איחוד מלא של הלהקה, עם ריד, קייל, טאקר ומוריסון, התרחש ב-1993, והוליד אלבום בהופעה חיה, Live MCMXCIII. אחרי מותו של מוריסון ב-1995, חברי הלהקה הנותרים ניגנו יחד פעם נוספת ב-1996, עם כניסתם להיכל תהילת הרוקנ'רול האמריקאי.
לאתגר את המיינסטרים
אחד המרואיינים הראשונים בסרט הוא הקולנוען והבמאי האוונגרדי ג'ונס מקס, שהסרט מוקדש לזכרו, האומר: "אנחנו לא חלק מתרבות הנגד: אנחנו התרבות".
ואכן, לנושאים הפרובוקטיביים של הלהקה, הניסויים המוזיקליים שלה ותפיסת העולם הניהיליסטית שלה, נודעה השפעה רבה בהתפתחות הפאנק רוק ובמוזיקת הגל החדש.
ברמה הטכנית, היינס וצוותו עושים שימוש מרשים במסך מפוצל, מונטאז'ים ניסיוניים ושכבות עמוסות של דימויים וצלילים, ושמים את החותמת הייחודית שלהם על חומרי המקור.
"הוולווט אנדרגראונד" הוא סרט שמציע חוויית שקיעה מעוררת במקום ובזמן מסוימים, ומשמש במידה מסוימת כבן לוויה ראוי לסרטו של היינס מ-1998, ולווט גולדמיין, ולסרט שיצר סביב דמותו של בוב דילן ב-2007, I'm Not There, שתי יצירות מלאות דמיון שאתגרו את מסגרות הקולנוע המיינסטרימי.
הסרט התיעודי נשען על ההשפעות הספרותיות ששימשו השראה לכתיבת השירים של לו ריד, ביניהם בודלר, רמבו, גינסבורג, בורוז ויוברט סלבי ג'וניור.
אלה גם הדמויות שעיצבו את תפיסת העולם האמנותית של היינס, חלוץ הקולנוע הניו קווירי בתחילת שנות ה-90, שהפיצ'ר הראשון שלו, רעל, שיצא ב-1991 הניע את התנועה.
בהתבוננות שלו באנרגיה היצירתית חסרת המנוח של התקופה, סרטו של היינס מציע מבט מעמיק לתנועת אמנות רדיקלית, באמצעות התבוננות בחיים מאחורי הקלעים של להקה אדירה אחת.
רבים מהחומרים הגיעו ממוזיאון וורהול בפיטסבורג, כמו צילומים בשחור לבן של ריד וחברו להקמת הוולווט אנדרגראונד, ג'ון קייל, צילומים שחלקם נעשו על ידי וורהול עצמו. מכיוון שריד, מוריסון וניקו הלכו כולם לעולמם, כובד המשקל מונח על קייל ועל טאקר, והם נדרשים לספק את ההצצה מבפנים על אירועי העבר.
"הוולווט אנדרגראונד" הרוויח מכך שתמיד היה מישהו סביב וורהול שאחז במצלמה. וורהול היה ידוע באובססיה שלו למצלמה כך שהסרט מציע ייצוג נדיב של הפעילויות השונות של החברים המרכזיים בלהקה, ושל אמנים אחרים, מוזיקאים, שותפים וחברים.
כפי שרמזו אחרים, אופי התרומה המדויק של וורהול ליצירות של האמנים סביבו עודו שנוי במחלוקת, ומנוגד לטענות שהוא עצמו טען. לדוגמה, באלבום הבכורה עם ניקו, הדפס הבננה של וורהול מעטר את העטיפה והוא מוזכר כמפיק. אבל קייל מציין שוורהול היה המפיק רק בגלל שהוא "פשוט היה שם" כשהאלבום נוצר, ולא בגלל שהייתה לו תרומה פעילה לתהליך ההקלטה.
באלבום הבכורה עם ניקו, הדפס הבננה של וורהול מעטר את העטיפה והוא מוזכר כמפיק. אבל קייל מציין שוורהול היה המפיק רק בגלל שהוא "פשוט היה שם" ולא בגלל שהייתה לו תרומה פעילה לתהליך ההקלטה
כך או כך, אין ספק שהחיבור בין הלהקה לוורהול תרם לתשומת הלב שקיבלו, ועזר להם להשיג הופעות באירועים אמנותיים ובמוזיאונים מרכזיים.
החיבור שעשה וורהול בין ניקו ללהקה היה מועיל ביותר. המראה של ניקו וההתנהגות האקסצנטרית שלה, בתוספת האמנות המפורסמת של וורהול על העטיפה, עזרו להם לקבל חוזה בחברת התקליטים. ריד לא תמיד היה מרוצה מזה. ניקו לא הייתה זמרת מקצועית, וקייל נאלץ למצוא מה לעשות עם הקול שלה.
לאורך כל הדרך מצטייר ריד ככוח יצירתי מבריק, אבל קשה ומסובך, לעיתים מסומם ו/או חולה. חייו של ריד, לפני שהתפרסם, אופיינו בתקופות של דכאון, התקפי חרדה ואפילו טיפול בשוק חשמלי.
אחותו, מריל ריד ויינר, מפריכה את אמונתו של אחיה, כאילו הוריהם הסכימו לטיפול השנוי במחלוקת כדי להדחיק את היצרים ההומוסקסואלים שלו.
היינס מתאר את הכתיבה של ריד כהומו-אירוטית, וחוזר לימים בהם ניגן בלהקות נוער בבר גאה בלונג איילנד. כשנשאל לגבי זה, ריד אמר בפשטות שאהב את הקשר עם "החבר'ה הממש מגניבים" במועדון.
היינס מתאר את הכתיבה של ריד כהומו-אירוטית, וחוזר לימים בהם ניגן בלהקות נוער בבר גאה בלונג איילנד. כשנשאל לגבי זה, ריד אמר בפשטות שאהב את הקשר עם "החבר'ה הממש מגניבים" במועדון
לידת הלהקה מיוחסת לדירה בלואר איסט סייד במנהטן, ברחוב לדלאו 56, שם חלקו ריד וקייל לופט קטן. בזמנו, הם בילו בברים שאליהם הגיעו אמני אוונגרד נוספים כמו וורהול, ג'ון קייג', ג'ספר ג'ון, ג'ק סמית ואחרים. הם תיעבו את ההיפים ואת אתוס ילדי הפרחים שלהם, והסלידה הייתה די הדדית.
ההשכלה המוזיקלית הפורמלית של קייל הרחיבה את הכישורים של ריד, וחשפה אותו להשפעות מצד דמויות כמו אריק סאטי וג'ון קייג' (שותפו ליצירה ולחיים של הכוריאוגרף האקספרימנטלי הידוע מרס קנינגהם).
קייל מדבר גם על החיכוכים הפנימיים בתוך הלהקה, כולל עימותים עם ריד. הריב בין וורהול לריד נתפס כסיבה לכך שניקו, בסופו של דבר, עזבה.
יש גם תובנות מג'ונתן ריצ'מן מהמודרן לאברס, שמנתח את השכבות המורכבות של הקלטות הלהקה. לדברי ריצ'מן, תכונה ייחודית של הסאונד של הלהקה הייתה הגישה החשופה שלהם, שנרתעה מהוספת כלים או מוזיקאים להקלטות. הם סירבו להקליט את מה שלא יוכלו לשחזר על הבמה.
לדברי ריצ'מן, תכונה ייחודית של הסאונד של הלהקה הייתה הגישה החשופה שלהם, שנרתעה מהוספת כלים או מוזיקאים להקלטות. הם סירבו להקליט את מה שלא יוכלו לשחזר על הבמה
היינס מצטט את בריאן אינו: "הוולווט אנדרגראונד לא מכרה הרבה אלבומים, אבל כל מי שקנה אלבום שלהם הקים להקה". הוא מצליח לנסח את ההשפעה ארוכת השנים שלהם. שירים כמו Sweet Jane, Candy Says, Sunday Morning, Venus in Furs ו-I'm Waiting for the Man הפכו לקלאסיקות על זמניות.
היינס, ומפיקת האינדי הוותיקה כריסטין ואשון, שמעולם לא הפיקה סרט תיעודי קודם, יצרו מחדש את הלהקה כקבוצה של אמנים ויוצרים בתקופה מהפכנית.
בתוך הפרספקטיבה הרחבה הזאת, הסרט "הוולווט אנדרגראונד" הוא מחווה מאוחרת ומוצדקת לא רק ללהקה אחת, אלא לכל האמנות הניסיונית, ולרוח התקופה שהולידה אותם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו