כמו בתסריט דמיוני התנקזו להם השבוע לחדשות שלושה סיפורים שמשקפים את המשבר והסיאוב הערכי חברתי בישראל 2019. את היחס ההפוך בין הישגי ההתפתחות הטכנולוגית אל מול השחיקה בערכים הבסיסיים שלנו.

מחד, בשורת הניסוי המוצלח באלסקה בפרויקט החץ 3 –  בו הצלחנו להבקיע את קו האטמוספירה ולמצוא מענה מפני טילים בליסטיים. שיא טכנולוגי נוסף שמצטרף לשרביט קסמים וכיפת ברזל. מאידך – סיפורם המביש של הנערים, ניצולי אישום האונס שלא היה, שחגגו עם הוריהם את הצלתם מפלילים בחגיגה  יהודית, מלווה בקריאות שבח לבורא עולם.

חבושים בכיפות סאטן, תועדו הנערים ממלמלים מלל יהודי מאוד על חסדי ה' ועזרת ה', ומה לא. אצל חלקם עוררה הנשמה היהודית מאוד, גם נקיפות מצפון יהודי מאוד, שהרי כפי שהתבטא אחד הנערים – הבחורה לא היתה עבריה טהורה אלא, אבוי, גויה.

הערבוב הסמיך בין היהדות ההזויה הזו לתופעות מבישות תוצרת כחול לבן, התכתב היטב בתודעתי עם סיפורה המופלא מאשתקד של חבורת ישראלים בוגרת יותר, בקאסות ובווילות  בקרטחנה שבקולומביה, שנחשדו בניהול רשת סרסרות בנערות מקומיות, שהוצעו לאורחים עם הסמים המקומיים.

השידורים הציגו תמונות משולחן השבת של חבורת הקאסה, עמוס בכל סממני השבת היהודית: מפה צחורה, יין לקידוש  נרות, חלות ומעדני שבת, דגל ישראל, וכמובן אוכל כשר. היתה שם גם שירת "שלום עליכם מלאכי השרת", ששימשה תפאורה לחוויית שבת מוזרה בניחוחות הזנות הפדופילית וערפילי עשן הסמים.

חוט לא ממש נסתר מקשר את חדשות אירועי קפריסין וקולומביה – לסיפור השלישי שכיכב בחדשות השבוע, הנוגע לסוגיית גירוש משפחות תלמידים בני העובדים הזרים: "בניגוד לעמדת סמוטריץ', הרב רפי פרץ מבקש לשקול השארת ילדי העובדות הזרות", הכריזה הידיעה באתר ynet.

הנה לכם עוד סימפטום לבלילה הישראלית המופלאה של יהדות מתובלת בחוסר אנושיות. והפעם מהאגף הפוליטי המאוד יהודי של "איחוד מפלגות הימין" בציונות הדתית.

בעוד הרב, איש שלא ממש מבין פוליטיקה, הגיב תגובה יהודית אנושית בסיסית – שקד וסמוטריץ', פוליטיקאים מיומנים, כיוונו היטב לטעם קולות הבייס הדתי מגזרי שלהם, ותמכו בלי למצמץ בגירוש אכזרי של הילדים על משפחותיהם.

אחרי שבנט ושקד, הנוטשים-חוזרים, לא הצליחו לפרוץ את גבולות מצביעי המגזר בהרפתקת הימין החדש שלהם – איילת שקד, חילונית המחמד של הציונות הדתית – הגדילה לעשות וצייצה לקהל המאוד מגזרי שלה: "מקומם של ילדי השוהים הבלתי חוקיים במולדתם בחיק משפחותיהם המורחבות". והוסיפה שהיא מתנגדת, אבל לא סתם, אלא "נחרצות!", לכל קריאה להשאיר בארץ משפחות שוהים בלתי חוקיים, גם אם ילדיהם לומדים במערכת החינוך בישראל.

"מקומם של ילדי השוהים" הוא אכן "במולדתם", אך בד בבד מנסה שקד להשכיח מאתנו את העובדה שמולדת היא – מקום הולדת. מולדת היא המקום בו אנו נולדים, גדלים, מתחנכים, בו מעוצבת דמותנו, תרבותנו ושפתנו. ומה לעשות שמולדתם של הילדים שנולדו, גדלו והתחנכו כאן – היא ישראל

הציוץ הזה חשף את עומק הפתולוגיה הערכית של שקד וקהל היעד שלה. היא פותחת אמנם בקביעה נכונה, שהרי "מקומם של ילדי השוהים" הוא אכן "במולדתם", אך בד בבד מנסה שקד לטשטש את עוצמת הרוע ולהשכיח מאתנו לרגע את העובדה שמולדת היא – מקום הולדת. מולדת היא המקום בו אנו נולדים, גדלים, מתחנכים, בו מעוצבת דמותנו, תרבותנו ושפתנו. ומה לעשות שמולדתם של הילדים שנולדו, גדלו והתחנכו כאן – היא ישראל.

אבל שקד מכבסת לנו את המילים. הילדים מבחינתה רק "לומדים במערכת החינוך בישראל",  והיא שולחת אותם, ילדים ישראלים דוברי עברית כשפת אם, זועקים, בוכים ודומעים – אל "חיק משפחותיהם המורחבות", אי שם. כך מגדירה השרה לשעבר את העקירה האכזרית הזו. עד כמה "הרוחב המשפחתי" הזה רחב? והאם הוא מאפשר את גירושם ליערות אל חברת הקופים, למשפחה המורחבת מאוד של כולנו? שקד לא ממש מפרטת.

אז הנה קצת תזכורת יהודית לשקד, לסמוטריץ', ולכל בייס הקולות הדתי שלהם: המצווה הנזכרת ביותר בתנ"ך היא לא השבת, גם לא החגים הכיפיים, אלא "אהבת הגר". והנימוק:"כי גרים הייתם בארץ מצרים".

כן, גם אנו היינו פליטים. גירוש משפחות, שאפשרנו להם להתאקלם כאן ולגדל ילדים ישראלים לכל דבר ועניין,  הוא לא רק פשע מוסרי – לא פחות ואולי אף יותר מהגירוש ההוא מגוש קטיף שאתם כה אוהבים להתאבל עליו – הוא עבירה דתית פאר אקסלנס. גרוע מחילול שבת המוני. מסתבר שמי שגדל על סיסמת "יהודי לא מגרש יהודי" – חי בשלום עם יהודי שמגרש גויים קטנים, גם אם דוברי עברית.

ובכל זאת  נערי קפריסין הרכים והמבולבלים, בוגרי חבורת הקאסה בקולומביה, שקד וסמוטריץ', ובייס הקולות המגזרי של הציונות הדתית, לא ממש אשמים. זו היהדות אליה נחשפים במדינת ישראל.

יהדות שהופקרה לקבוצות אולטרה אורתודוקסיות, שמחקו חלקים מהתנ"ך וערכיו כדי לא להתמודד עם תכניו ואתגרי הזמן, והתרכזו בשימור כללים ואיסורים הזויים ובלתי אנושיים, כמו קול באישה ערווה וחוקי הפרדה (ע"ע סקאלת רבני הצניעות: טאו, לוינשטיין, אבינרי, טל וחבריהם – ועד לשיינברג ומצגר) תוך ויתור על ערכי היסוד התנכיים הבסיסים להם הטיפו נביאי ישראל – ענווה, חסד, ואהבת כל אדם באשר הוא אדם. כן, גם גוי, גם גויה.

אז אנחנו יכולים להגיע לירח ולכבוש עוד שיאים טכנולוגיים. אבל בלי תשתית ערכית אמיתית, הצבא האדיר והטכנולוגי שלנו לא יוכל גם לחמאס. זו הדרך שעשינו מששה ימים של הכרעה לחמישים יום ללא הכרעה.

בנצי גיספאן הוא בוגר מדעי המדינה, פילוסופיה ומשפטים, לשעבר יו״ר, מנכ״ל ובעלי קבוצת "מתחתנים", עו״ד ואיש עסקים, מיוזמי תנועת ״מתחברים - יהדות ישראלית״, שהציעה פלטפורמה רעיונית לזהות יהודית-ישראלית. פרסם מאמרים ומקאמות בעיתונות, כותב בימים אלה ספר פרשנות יהודית-ישראלית למקרא

רוברט אופנהיימר, ראש פרוייקט מנהטן, נחשב לאבי הפצצה האטומית שהוטלה בסיום מלחמת העולם השנייה על הירושימה ואחר כך על נגסקי. אופנהיימר חש רגשי אשמה ופעל אחרי המלחמה למען הקמת פיקוח בינלאומי על המשך פיתוח הנשק הגרעיני.

אופנהיימר המשיך לעסוק עד שנות השישים במחקר מדעי של מבנה גרעין האטום. יחד עם שאר המדענים הוא הופתע לגלות שהפרוטונים והניוטרונים בגרעין, שאותו פוצצו בסוף מלחמת העולם השנייה, אינם חלקיקי יסוד ויש עשרות חלקיקים לא מוכרים שהתקבלו בניסויים של מאיצי חלקיקים אשר נעשו לאחר המלחמה. בשנות השישים עדיין לא היה ברור מי הם החלקיקים הנוספים, גן חיות של חלקיקים קוונטיים.

ד"ר רמי רום הוא דוקטור לכימיה פיזיקלית, עורך פטנטים וחוקר עצמאי של מלחמת יום כיפור.

יום ראשון בבוקר, נכנס ללמד בכיתה שהיא לא לגמרי כיתה, אלא אולם אכסניה שהוסב לכיתת לימוד. שולחנות מתקפלים מסודרים ב-ח', עטופים מפות לבנות חד פעמיות. סביב השולחנות תלמידות ותלמידי י"ב מתיכון "נופי הבשור", שהתאספו מחדש, ביוזמתם, לסיים יחד את שנת הלימודים האחרונה שלהם – בתנאי פנימייה בעין גדי.

"אמרו לך כבר שאנחנו מהעוטף?", שואל אחד התלמידים, במבט מעט מעורר רחמים.

דניאל טופז הוא מנחה בכיר במכון החינוך דרך כפר, שפעיל בלמעלה מ-70 קהילות חינוך בפריפריה החברתית של ישראל.