אַתֶּם זוֹכְרִים אֶת הַשִּׁירִים

הוי, כינרת שלי, ההיית, או חלמתי חלום?

יהודה שרת, אחיו של משה שרת, היה הראשון שהלחין את שירי רחל ● אחד מהם, "שי", היא גם הספיקה לשמוע בחייה ● הבשורה על מותה הסעירה את שרת, שהלחין בו במקום את "ואולי", כנראה השיר המפורסם ביותר של רחל ● אבל, מספרת אחייניתו יעל מדיני-שרת, יהודה שנא את הלחן ה"רגשני מעבר למידה שאני סובל אותה", כינה אותו "נופת טינופת" ולא הצליח להשלים עם הצלחתו עד יום מותו

הכינרת (צילום: dozemode/Pixabay)
dozemode/Pixabay

ואולי

מילים: רחל (1927)

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם,
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגָּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת-אַפָּי?

מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר?

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי… הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

רחל בלובשטיין – רחל המשוררת – הפכה לאחר מותה לאחת המשוררות המולחנות והאהובות ביותר בעברית. שירים רבים שלה זכו ללחנים כובשים, שהפכו אותם ללהיטים המושרים בפי רבים גם עשורים אחרי מותה משחפת – "זמר נוגה" (התשמע קולי), "גן נעול", "אל ארצי", "לא פעם בקיץ", "רק על עצמי" ועוד רבים.

מבין כל השירים האלה, "ואולי" היה ונשאר השיר המזוהה ביותר עמה. לא במקרה נבחרו שורות הסיום המצוטטות שלו – "הוי, כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?" – לעטר את שטר 20 שקלים הנושא את דיוקנה של רחל. הפליאה שלה, כשהיא התרפקה על זיכרונות הנעורים שלה מתקופתה הקצרה כחלוצה, הדהדו את פליאת הקולקטיב על קיבוץ הגלויות והתקומה הלאומית.

מבין כל השירים, "ואולי" היה ונשאר השיר המזוהה ביותר עם רחל. לא במקרה נבחרו שורות הסיום המצוטטות שלו – "הוי, כינרת שלי, ההיית או חלמתי חלום?" – לעטר את שטר 20 שקלים הנושא את דיוקנה

המוזיקאי הראשון שהחל להלחין את שירי רחל, עוד בחייה, היה המלחין יהודה שרת. "ואולי" היה לא רק הלחן המצליח ביותר שלו, אלא גם השיר שסיבך לו את החיים. לא הרפה מממנו עד מותו.

"יהודה הסתייג מ'ואולי' עד יומו האחרון", מעידה אחייניתו יעל מדיני-שרת, בתו של ראש הממשלה השני משה שרת, שהיה אחיו של המלחין. "הוא הסתייג ממנו מאוד, ומאוד חרה לו שדווקא השיר הזה התפרסם מכל שיריו. יהודה לא היה איש של פשרות, גם בעניין הזה. הוא רצה להיפרד מהשיר הזה, אבל לצערו לא הצליח".

יהודה שרת (צילום: קיבוץ יגור)
יהודה שרת (צילום: קיבוץ יגור)

"פתאום נראו לי השירים אפסיים בהחלט"

רחל כתבה את "ואולי" ב-1927. היא כבר גרה אז הרחק מחוות כינרת ומדגניה, המתוארים בשיר. מתמודדת עם מחלת השחפת שתביא עליה את מותה המוקדם, ספונה בעליית גג ברחוב בוגרשוב 5 בתל אביב, על גג ביתה של הזמרת ריקה לוינסון-קפלן.

היא אמנם פרסמה קודם רק ספר שירים אחד, אבל זה הספיק כדי שתזכה בהכרה בישוב הצעיר עם שמה הפרטי בלבד – רחל. ספר הביכורים שלה, "ספיח", יצא בהוצאת "דבר", עיתון שעורכיו היו ממעריציה הראשונים של המשוררת.

רחל המשוררת (צילום: קיבוץ כינרת)
רחל המשוררת (צילום: קיבוץ כינרת)

הספר כלל שירים שרבים מהם יהפכו לימים ללהיטים כמו "זמר נוגה" (התשמע קולי), "פגישה – חצי פגישה", "לא שרתי לך ארצי", "כוחי הולך ודל", "הד" ועוד. רחל הייתה גאה בספר מאוד וחילקה עותקים לכל חבריה.

לעומת זאת, כשיצא ספרה השני, "מנגד", האחרון שהספיקה להוציא בחייה, ובו בין היתר השירים "שי" ו"ואולי", קיבלה המשוררת פיק ברכיים. "פתאום נראו לי השירים אפסיים בהחלט. חשק עז בא לי לגנוז אותם", היא כתבה במכתב לאחייניתה. למרבה המזל היא לא עשתה זאת.

כשיצא ספרה השני, "מנגד", האחרון שהספיקה להוציא בחייה, קיבלה המשוררת פיק ברכיים. "פתאום נראו לי השירים אפסיים בהחלט. חשק עז בא לי לגנוז אותם", היא כתבה לאחייניתה

"שי" ו"ואולי" היו שני השירים הראשונים של רחל שיהודה שרת הלחין. שני השירים הראשונים שלה שהולחנו בכלל. לימים סיפר שרת איך נתקל לראשונה ב-1930 בשיר "שי" בגיליון של עיתון "דבר" והרגיש שנשימתו נעצרת. משפט הפתיחה של השיר, "אעולל כגפן שארית הרחש ואשלח מנחה לך מזמרת ליבי" טילטל אותו ממש.

בווידיאו הנדיר המצורף כאן – שאני מפציר בכם לצפות בו עד סופו – רואים את המלחין בסוף ימיו, בחדרו בקיבוץ אפיקים, מלמד את בתו הילה ונכדתו חמוטל לשיר בצורה מדויקת את הלחן שחיבר לשיר "שי". זה דו"ח מימים אחרים, מדור אחר, שכבר חלף מן העולם.

"שי" היה השיר היחיד המולחן שלה שאותו רחל עוד זכתה לשמוע. שרת, שהתפעם ממילות השיר, הסתגר בחדרו וליטש את המנגינה לשיר עד שהיה שבע רצון מהתוצאה. את התווים למנגינה כתב בכתב ידו הקליגרפי והיפה ושלח אל המשוררת החולה. רחל שמחה על השי המוזיקלי, אבל לא ידעה לקרוא תווים, ולכן לא יכלה להנות מהשיר המולחן.

המשוררת החולה כבר ידעה שימיה ספורים ורצתה מאוד להספיק ולשמוע את הלחן לשיר. יהודה שרת חיפש ומצא פתרון. "הוא שלח את התווים לעדה", אומרת יעל מדיני-שרת. עדה גולומב הייתה אחותו של יהודה שרת ואשתו של מי שיהיה לימים מפקד ההגנה, אליהו גולומב.

המשוררת החולה כבר ידעה שימיה ספורים ורצתה מאוד להספיק ולשמוע את הלחן לשיר. יהודה שרת חיפש ומצא פתרון. "הוא שלח את התווים לעדה", אומרת יעל מדיני-שרת. עדה גולומב הייתה אחותו של יהודה שרת

"יהודה ביקש מעדה שתסור לחדרה של רחל ותשמיע לה את השיר. עדה הייתה הפחות מוזיקלית מכל חמשת הילדים (של משפחת שרתוק-שרת). היא שרה נחמד, אבל לא הייתה מוזיקלית כמו ארבעת האחרים. ודאי לימדו אותה פסנתר בצעירותה, אבל היא לא עשתה בזה חיל. אני לא חושבת שהיא יכלה לקרוא בעצמה את התווים.

"היא באה לרחל עם שתי הבנות הגדולות, דיקלה ודליה, ושרה לה. אילו אבי היה בשטח, הוא היה יכול לשיר את זה. הוא קרא תווים וידע סולפג'. ואבי מאוד אהב את הלחנים בתקופה הבראשיתית של יהודה".

יעל מדיני-שרת, אפריל 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)
יעל מדיני-שרת, אפריל 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)

האירוע המרגש הזה – המשוררת הנוטה למות שומעת בפעם הראשונה שיר מולחן שלה ששרה באוזניה אחותו של המלחין – כונן ברית בין יהודה שרת לשיריה של רחל, שאותם הוא ימשיך להלחין אחרי מותה.

האירוע המרגש הזה – המשוררת הנוטה למות שומעת בפעם הראשונה שיר מולחן שלה ששרה באוזניה אחותו של המלחין – כונן ברית בין יהודה שרת לשיריה של רחל, שאותם הוא ימשיך להלחין אחרי מותה

הידיעה על מותה של רחל ב-1931 תפסה את יהודה שרת בגרמניה, לשם נסע בשליחות תנועת "החלוץ" כדי לעודד צעירים יהודים לעלות לארץ. עדה בישרה לו על כך במכתב. שרת הנסער דפדף בספרה של רחל והלחין את "ואולי" במכה אחת.

"יום אחד עמד לבקר בחוות חלוצים בסביבות ברלין", כתב חוקר הזמר העברי וחתן פרס ישראל למפעל חיים, אליהו הכהן, "קבוצת הצעירים והצעירות שפגש שם הייתה אגוז קשה לפיצוח. היו לו ויכוחים קשים וממושכים על העלייה וההתיישבות. היה אז חורף קר. החדרים לא היו מוסקים, אך יותר מהקור העז הטרידה אותו קרירותם של הצעירים שלפניו, והוא חיפש דרך לרכך אותם, או כדבריו 'להחם את הלבבות'.

"ופתאום, בסערת רגשות, החלו להתנגן בו הצלילים של 'ואולי'. הוא שר את השיר בפני החבורה, ומייד כשסיים, הצטער שעשה זאת. השיר נראה לו 'רגשני' מדי והוא החליט לשכוח ממנו.

"לאחר זמן הגיע לחווה חברו לשליחות, אליק שומרוני, מקיבוץ אפיקים (לימים ראש אגף הנוער והנח"ל במשרד הביטחון, שנספה במעגן, שם נפל מטוס לתוך קהל גדול). אליק שמע שיהודה כתב מנגינה לשיר של רחל ופנה אליו בבקשה שילמד אותו את השיר. יהודה שרת סירב בטענה שאין לשיר הזה שום ערך, שכן הוא מלא ב'רכרוכיות סנטימנטלית', ואין לו יותר דבר וחצי דבר עם השיר הזה".

"אליק שמע שיהודה כתב מנגינה לשיר של רחל ופנה אליו בבקשה שילמד אותו את השיר. יהודה סירב בטענה שאין לשיר הזה שום ערך, שכן הוא מלא ב'רכרוכיות סנטימנטלית', ואין לו יותר דבר וחצי דבר עם השיר הזה"

אבל שומרוני ניג'ס ולא הירפה, עד ששרת התרצה ולימד אותו את השיר. כעת היו בעולם רק שני אנשים שהכירו את המנגינה של "ואולי" – המלחין שרת, שהחליט בכלל לגנוז את השיר שהלחין, והחבר שומרוני שלמד אותו בעל פה.

כעבור זמן נסע שרת לליטא, בהמשך מסעותיו לעשות נפשות לציונות בין הצעירים היהודים. ברכבת פגש בחורה יהודייה צעירה ומיד החל לשוחח איתה. "הוא תמיד נכנס לשיחה עם אנשים", מעידה יעל מדיני-שרת, "יהודה היה איש שיחה. והבחורה סיפרה לו שהיא חברה בהכשרה של השומר הצעיר. וכשיהודה שאל אותה מה שרים אצלם בהכשרה הוא הופתע כשהיא אמרה לו שהם שרים את 'ואולי'".

מתברר ששומרוני החרוץ הגיע לליטא לפני שרת, ולימד את הצעירים שפגש לשיר את "ואולי" והם התאהבו בשיר.

"נופת טינופת"

יהודה שרת נשאר באירופה כשלוש שנים. את השנה האחרונה הקדיש להשתלמות אצל המוזיקאי הגרמני פריץ יידה. לאחר שחזר לתל אביב ב-1934, הוא שוטט יום אחד ברחוב נחלת בנימין. פתאום שמע צלילים מוכרים בוקעים מתוך חנות לממכר גרמופונים.

היו אלה צלילי "ואולי" מתוך תקליט של חברת התקליטים הבינלאומית HMV, בקולו של זמר שהיה אז מפורסם, יוסף שפינדלר, בוגר בית הספר החקלאי במקווה ישראל שעבר ללונדון כדי ללמוד שם משפטים, והתבקש על ידי תנועת "הבונים" להקליט שירים ציוניים לעידוד העלייה ארצה. הוא בחר להקליט את "ואולי", והשיר בביצועו הפך – כך התברר מאוחר יותר – לשיר העברי הנמכר ביותר בעולם באותה תקופה.

יהודה שרת התחרפן. תמלוגים לא החליפו אז ידיים, לא היו כאן אינטרסים כלכליים, רק פרפקציוניזם אמנותי. שרת לא יכול היה לסבול את המחשבה שלחן שהוא בכלל לא רצה בו, שיצא ממנו "ברגע של חולשה" כהגדרתו, הולך ומתפשט בעולם בניגוד גמור לרצונו ובלי שהוא יכול למנוע את זה.

שרת לא יכול היה לסבול את המחשבה שלחן שהוא בכלל לא רצה בו, שיצא ממנו "ברגע של חולשה" כהגדרתו, הולך ומתפשט בעולם בניגוד גמור לרצונו ובלי שהוא יכול למנוע את זה

יהודה שרת מנצח על מקהלת שירה בקיבוץ יגור (צילום: קיבוץ יגור)
יהודה שרת מנצח על מקהלת שירה בקיבוץ יגור (צילום: קיבוץ יגור)

כשמשה יעקובסון, מנצח תזמורת המנדולינות של כפר הנוער שפיה, פנה אליו וביקש את התווים לשיר "ואולי" שכולם ביקשו לנגן ולשיר, שרת דחה את הבקשה ואמר ליעקובסון (על פי עדותו של אליהו הכהן):

"אינני מעוניין שהשיר ייצג אותי, לא מפני שהוא רע, אלא מפני שהוא רגשני מעבר למידה שאני סובל אותה, ואחרים עוד מרחיבים את זה ועושים ממנו שמאלץ. אני רציתי מלכתחילה שהשיר יהיה מדוד, קצת יותר ריתמי מאשר רובטו (הארכת תו על חשבון הבא אחריו – א.ב.ד) עם אתנחתות. מאחר שהלחן התפשט בנוסח שונה, אינני רוצה שחלקי יהיה עם השיר הזה".

עד מותו ב-1979 סירב יהודה שרת להתפייס עם "ואולי", וכאב את הצלחתו ההולכת ומתמשכת, עם אינספור ביצועים וביניהם של נחמה הנדל, אסתר עופרים, שלישיית גשר הירקון, אריק איינשטיין, יפה ירקוני ורבים נוספים. הוא כינה את השיר "נופת טינופת".

"אבי אמר לו, ולא פעם אחת, 'לו ידעת כמה יהודים נתפסו לציונות בארצות הברית בזכות השיר הזה, אולי היית מתפייס איתו'", מספרת יעל מדיני-שרת. "זה כנראה הרגיז את יהודה עוד יותר. אבל הייתה לו יראת כבוד בפני אבי, אז אני לא חושבת שהוא התנגש איתו. אבל הוא לא קיבל את זה.

"אבי אמר לו, ולא פעם אחת, 'לו ידעת כמה יהודים נתפסו לציונות בזכות השיר הזה, אולי היית מתפייס איתו'", מספרת יעל מדיני-שרת. "זה כנראה הרגיז את יהודה עוד יותר"

משה שרת עם בתו יעל, בנו חיים ואשתו ציפורה, 1946 (צילום: ארכיון קק"ל)
משה שרת עם בתו יעל, בנו חיים ואשתו ציפורה, 1946 (צילום: ארכיון קק"ל)

"העניין הוא, שזה השיר היחיד שלו שנורא-נורא התקבל בציבור. מכל הקומפוזיציות שלו. אילו היה שיר שווה ערך בצד השני של אסל המים הזה, זה היה יותר קל. אבל יצא שהוא לא הרגיש שבדבר אחר – אולי חוץ מהסדר הקיבוצי – הוא השאיר את חותמו".

איך בעצם השיר הפך ללהיט כל כך גדול בעולם שעוד אין בו כמעט אמצעי תקשורת?
"מעצמו. זה שיר פשוט. אתה שומע אותו פעם אחת, והוא מתנגן מעצמו. לא צריך ללמד אותו. מי שיש לו אוזן מייד זוכר אותו. ואז זה מכה גלים. וכולם שרים אותו ללא כל מאמץ. ואנחנו כל הזמן שרנו בימים ההם. השיר תפס כנפיים כי הוא נכנס ישר אל הלב".

"זה שיר פשוט. אתה שומע אותו פעם אחת, והוא מתנגן מעצמו. לא צריך ללמד אותו. מי שיש לו אוזן מייד זוכר אותו. ואז זה מכה גלים. וכולם שרים אותו ללא כל מאמץ. ואנחנו כל הזמן שרנו בימים ההם"

בדצמבר 1940 התאלמן יהודה שרת מאשתו, צביה, שנהרגה בתאונת דרכים שבה נספו גם אחותו, רבקה שרת-הוז, גיסו דב הוז ואחרים. שרת שקע בדיכאון שכנראה לא התאושש ממנו עד יומו האחרון, אבל המשיך בעבודתו החינוכית והמוזיקלית.

יהודה שרת
יהודה שרת

"מבחינה מוזיקלית הוא עבר מהפך", מספרת מדיני-שרת, "הוא  נטש את ארץ הבחירה. הוא הרי היה מלחין עממי ממש בלחנים שלו. הלחין שירים שנלמדים בנקל ומיד אפשר לשיר אותם. והוא בחר בדרכים אחרות. הוא הלך ללמוד מוזיקה בצורה מסודרת, אקדמית, רק בגיל 45, אחרי שקם מאבלו.

"הוא התחיל ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים. הוא אמנם היה ילד מאוד מוזיקלי שניגן נהדר בכינור, אבל זו פעם ראשונה שהוא למד בצורה מסודרת תיאוריה, הרמוניה, קומפוזיציה. והוא נעשה שיכור מהלימודים האלה.

"הוא גר אז אצלנו שנתיים, והוא היה איש שנורא אהב לשתף את זולתו במה שהוא לומד. הוא אהב ללמד כל הזמן. אני זוכרת שהוא התחיל אז לנגן פסנתר, והוא מאוד התקשה לעצב את האצבעות שלו על הקלידים. הוא גם לא הרגיש שהוא שלח שורשים בעולם המוזיקלי החדש. היה בו יסוד טראגי, וזה בלט גם בעניין הזה".

מה את חושבת היום על "ואולי"?
"אני מאוד אוהבת את השיר. תמיד שרה אותו ברצון רב".

* * *

מחר: שיר הרעות (חיים גורי, 1948)

עוד 1,844 מילים
סגירה