הכניסיני תחת כנפך

מילים: חיים נחמן ביאליק (1905)

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרָי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

חיים נחמן ביאליק הוא אחד המשוררים המולחנים ביותר בישראל. ידועים מאות לחנים שונים לשיריו, שחלקם זכו לכמה לחנים שונים. את "הכניסיני תחת כנפך" ביאליק כתב ב-1905, שנתיים אחרי שחזר מקישינב וכתב את הפואמות "על השחיטה" ו"בעיר ההריגה".

ב"הכניסיני" ביאליק לא התבונן החוצה, אל מצוקות העם היהודי הנרדף, אלא פנימה, אל הבור שנפער בנפשו שלו. השיר התפרסם לראשונה באוקטובר 1905 לצד השירים "הברכה" ו"מגילת האש" בכתב העת "השילוח" שערכו יחד יוסף קלוזנר וביאליק עצמו.

"ביאליק בשיר הזה הוא פשוט משורר שובר לב", אומר המשורר יקיר בן-משה, מנהל בית ביאליק בתל אביב, "זה אחד השירים הכי מדכאים בעברית. אין לי דבר, הכוכבים רימו אותי, היה חלום וגם הוא עבר. זה שיר מדכא ממש. שיר על סף הדיכאון. אתה רואה את המרתף הריק הזה שביאליק נמצא בתוכו. זה שיר מדהים".

"זה אחד השירים הכי מדכאים בעברית. אין לי דבר, הכוכבים רימו אותי, היה חלום וגם הוא עבר. זה שיר מדכא ממש. שיר על סף הדיכאון. אתה רואה את המרתף הריק הזה שביאליק נמצא בתוכו. זה שיר מדהים"

התחילו לשיר את "הכנסיני" זמן לא רב אחרי שביאליק פרסם אותו. רחל כצלנסון – לימים רחל שז"ר, רעייתו של הנשיא זלמן שז"ר – כתבה ביומנה, כנראה בין 1909 ל-1911:

"זלמן ביקש מחברו לשיר בשבילי את 'הכניסיני'. ואף הוגה: כיום שרים 'מה זאת אהבה?', 'היכן נעוריי?', אבל זאת שגיאה מוזיקלית אופנתית. אסור לחזור פעמיים על המילים. יש לשיר אותן רק פעם אחת. שזה יהיה כמו אנחה או כמו צעקה. אין לומר זאת פעמיים. יש להפסיק, ושדממת מוות תשרור אחר כך".

בשולי השיר המודפס נכתב תאריך החיבור: י"ב אדר תרס"ה – כחודש לאחר שובו של ביאליק מנסיעה לוורשה אל ביתו ואל אשתו מאניה, שנשארה באודסה. תאריך כתיבתו של השיר העלה שאלה מעניינת שהעסיקה במשך שנים קוראים וחוקרים: על מי כתב ביאליק את השיר? האם לאשתו, אליה התגעגע בנסיעות הארוכות, או למאהבת שלו, אירה יאן, אותה הכיר כשנתיים קודם לכן?

תאריך כתיבתו של השיר העלה שאלה שהעסיקה במשך שנים קוראים וחוקרים: על מי כתב ביאליק את השיר? האם לאשתו, אליה התגעגע בנסיעות הארוכות, או למאהבת שלו, אירה יאן, אותה הכיר כשנתיים קודם לכן?

מאניה וחיים נחמן ביאליק (צילום: הספרייה הלאומית)

ממכתבים של אירה יאן שפורסמו רק ב-1972 אפשר להבין, שלה עצמה לא היה ספק שהיא גיבורת "הכניסיני". כך למשל היא כתבה לביאליק באחד ממכתביה:

"אני עובדת די הרבה במצב רוח אמנותי אופייני, ואחר-כך אני עולה על גג ביתי. יש לי גג נהדר, רחב, גבוה! מעליו – השמיים, ומלמטה, מן הארץ, מגיע אליי ניגון עצוב שמשמיע מישהו מבין שכניי. זהו שיר של משורר ערירי אחד הקורא: 'היי לי אם, היי לי אחות', והוא אינו יודע מה זאת אהבה. השיר נפוץ מאד כאן בירושלים, ואני שומעת אותו תכופות. אפילו חזן מקומי שר אותו כשהתארח אצלי. הוא בעצמו חיבר לו מנגינה".

יכול להיות שהחזן האלמוני הזה הוא מי שאחראי ללחן הראשון לשיר, זה שיזכה לאורך השנים לביצועים רבים – הידועים בהם של נחמה הנדל, אסתר עופרים וריטה – אבל הוא לא יקבל על כך קרדיט, בימים ההם, שבהם לא ממש הקפידו על זכויות יוצרים. הלחן הזה נחשב היום "לחן עממי".

"על ביאליק הייתה ממש הסתערות של מלחינים", אומר בן-משה, "זה לא מקרי שדווקא הוא זכה להרבה מאוד לחנים. זו הייתה הזדמנות למוזיקאים לא רק לזכות להגבהה, אלא שיקשיבו להם. בכלל להיכנס למקום המושמע. כשמישהו שר שיר שביאליק כתב, הוא ידע שהוא כנראה יזכה בתשומת לב.

"אבל צריך גם לזכור שבסוף ימיו ביאליק היה די מסכן. הוא הרי כתב את הכול בניגון אשכנזי. והוא נכנס לשוק, לשיתוק אפילו, כשהוא בא לארץ ושמע שמדברים כאן בניגון הספרדי. הכתיבה שלו איבדה את כל האנרגיה. את כל הכוח שהיה לה. כל הרטוריקה העצומה של השירים שלו. הוא היה בדיכאון מזה, כשהוא הבין שהתנועה היא לכיוון השני.

"בסוף ימיו ביאליק היה די מסכן. הוא הרי כתב את הכול בניגון אשכנזי. והוא נכנס לשוק כשהוא בא לארץ ושמע שמדברים כאן בניגון הספרדי. הכתיבה שלו איבדה את כל האנרגיה. הוא היה בדיכאון מזה"

"הוא הרי נודע בהתחלה בגלל הקצב שלו. אף אחד לא כתב כמוהו בעברית. ואז העברית השתנתה. הוא גם לא שמע את רוב השירים שלו שהולחנו. הוא לא יכול היה לדעת שזה מה שיקרה להם בהמשך. אני יודע שהוא עוד הספיק לשמוע שירים שלו בביצועים של ברכה צפירה והוא אהב אותם".

כעבור שנים, מיקי גבריאלוב הלחין את השיר מחדש לאריק איינשטיין בלי להכיר בכלל את הלחן המקורי. גבריאלוב ואיינשטיין נהגו להיפגש בדירתו של גבריאלוב, ברחוב דיזנגוף 212, ולעבור יחד על ספרי משוררים, לחפש שירים שמתאימים להלחנה. באחד המפגשים, איינשטיין נכנס לשירותים עם ספר של ביאליק וצעק משם לגבריאלוב שישים לב לשיר יפה בשם "הכניסיני תחת כנפך". הלחן הגיע די מהר.

גבריאלוב ואיינשטיין נהגו להיפגש ולעבור יחד על ספרי משוררים. באחד המפגשים, איינשטיין נכנס לשירותים עם ספר של ביאליק וצעק משם לגבריאלוב שישים לב לשיר יפה בשם "הכניסיני תחת כנפך"

"אני התגלגלתי לתוך השירים האלה", אומר היום גבריאלוב, "כשעבדנו על 'חמוש במשקפיים' הלחנתי גם את 'הכניסיני' וגם את 'היא יושבה לחלון'. וגם את 'תאמר אהיה רב', שזה שיר עם רוסי שביאליק תרגם למשהו פיוטי יותר. והיה גם 'תוף בודד' של לאה גולדברג, שזו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי בטקסט שלה שהוא קצת יותר כאסח. שיר שמדבר על המקום של מישהו בחברה בזמן שהוא עומד למות.

"והלחנתי אז גם את אלתרמן ו'שיר סיום' שהוא כתב לתיאטרון המטאטא. בסך הכול הלחנתי עם השנים עשרה שירים של אלתרמן, עשרה שירים של ביאליק, עשרה שירים של לאה גולדברג, ושני שירים של אברהם חלפי – 'קשה בלילה' ו'השיר על התוכי יוסי'".

מיקי גבריאלוב ואריק אינשטיין (צילום: אלונה אינשטיין)

איך זה שלא הכרת את הלחן הקודם של 'הכניסיני'?
"לא הכרתי גם את הלחן המוקדם יותר של היא יושבה לחלון".

אבל הלחן הקודם של 'הכניסיני' היה די להיט.
"'הכניסיני' לא היה להיט בתקופתי. הוא היה להיט בתקופה של נחמה הנדל, אסתר עופרים. גם לא הייתי מודע ללחן שנורית הירש כתבה ל'הכניסיני' ויהורם גאון שר. גיליתי את זה רק אחרי שהלחנתי".

"'הכניסיני' לא היה להיט בתקופתי. הוא היה להיט בתקופה של נחמה הנדל, אסתר עופרים. גם לא הייתי מודע ללחן שנורית הירש כתבה ל'הכניסיני' ויהורם גאון שר. גיליתי את זה רק אחרי שהלחנתי"

כשסיימת להלחין את השיר והשמעת לאריק, אני מניח שהוא כן הכיר את הלחן הקודם.
"בוודאי שהוא הכיר. אבל הוא לא דיבר איתי על זה. הוא לא אמר לי כלום. לא על זה ולא על 'היא יושבה לחלון'. כשהתחלנו להתעסק עם הטקסטים האלה הוא לא אמר לי 'יש לחן קודם. אולי תקשיב'. שום דבר.

"כשניגשתי להלחין את 'הכניסיני', זו הייתה בעצם הפעם הראשונה שהתיישבתי להלחין שיר של ביאליק. קיבלתי ממנו רושם הרבה יותר עמוק ממה שקיבלתי קודם מלאה גולדברג או מאלתרמן. עד אז לא התחברתי לסוג כזה של שירים.

"כשקראתי את השיר בפעם הראשונה, לא הייתה לי שום בעיה להבין את העומק של המשורר, בלי שלמדתי אותו קודם. פשוט קראתי וישר נכנסתי לראש שלו. והבנתי מייד, שיש לי איזה קשר מיסטי לביאליק, למרות פער הגילאים בינינו, ופערי התרבות בינינו שהיו של שנות אור. הוא מת ב-1934. הוא גדל בצורה אחרת. מה מחבר בינינו? אבל משהו מיסטי שם חיבר אותנו מייד.

"הבנתי מייד, שיש לי איזה קשר מיסטי לביאליק, למרות פער הגילאים בינינו, ופערי התרבות בינינו שהיו של שנות אור. הוא מת ב-1934. הוא גדל בצורה אחרת. מה מחבר בינינו? אבל משהו מיסטי חיבר אותנו מייד"

"הלחנתי את השיר בחמש דקות. קראתי אותו ומייד הלחנתי אותו. אחר כך הפיתוח היה יותר מורכב, העיבוד וכל זה. אבל הלחן עצמו יצא במכה אחת. זו הייתה תקופה שכבר למדתי מוזיקה, אז הלכתי על עיבוד כזה סימפוני. גם עם 'היא יושבה לחלון' זה היה אותו דבר. הסתכלתי על השיר ומיד הלחנתי אותו. זה לא היה לי ככה עם אלתרמן ועם לאה גולדברג. בגלל זה אני אומר שאני מרגיש שיש לי קשר מיסטי לביאליק.

"לאה גולדברג היא כזו ציירת של מילים. ואלתרמן, רוב השירים שהלחנתי שלו – הלחנתי עשרה – הם שירים פחות אישיים, רומנטיים. יותר שירים חברתיים, עוקצניים כאלה. וביאליק הוא עמוק. הוא גם כאסחיסט. כותב דברים קשים מאוד. גם על החברה. אבל בדרך שלו".

חיין נחמן ביאליק (צילום: אברהם סוסקין / לע"מ)

מעניין שאתה אומר שלא הכרת את ביאליק לפני שניגשת להלחין אותו. לא למדתם ביאליק בבית הספר?
"רק את 'אל הציפור'. למדתי עד כיתה ח' ואחרי זה בית ספר מקצועי ואחרי זה כבר הייתי בלהקת רוקנרול. לא הייתי מין תלמיד כזה שדוגר וחוקר. אז הכרתי את 'אל הציפור' וזהו. אולי למדו עוד משהו, אבל אני לא זכרתי".

מתי בעצם נחשפת ללחן המוקדם של 'הכניסיני'?
"שמעתי אותו בפעם הראשונה כשריטה שרה אותו".

באמת? זו היתה הפעם הראשונה?
"כן. ואז הלכתי אחורנית וחקרתי את השיר. ואז הבנתי שנחמה הנדל שרה אותו במקור. זה הרי לחן עממי. עכשיו, ברור שמישהו הלחין אותו, רק שלא יודעים מי. אני מאמין שהוא הולחן בצורה כזו של פיוט. בסגנון פיוטי כזה. כמו שהיום לוקחים בבתי כנסת מוזיקה שהם אוהבים ושרים אותה עם מילים אחרות.

"זה הרי לחן עממי. עכשיו, ברור שמישהו הלחין אותו, רק שלא יודעים מי. אני מאמין שהוא הולחן בצורה כזו של פיוט. בסגנון פיוטי כזה. כמו שהיום לוקחים בבתי כנסת מוזיקה שהם אוהבים ושרים אותה עם מילים אחרות"

"עושים את זה גם עם שירים שלי. ואז אתה כבר לא יודע. בעוד מאה שנה לא ידעו אם לקחו שיר שלי, הצמידו לו מילים מהתורה, וככה הם לומדים את זה ושרים את זה. עושים את זה הרבה בקהילות הרפורמיות. והם כבר לא יודעים או לא זוכרים מי הלחין. זה הופך להיות פיוט. מאוד יכול להיות שזה מה שקרה עם 'הכניסיני', רק הפוך: לקחו מנגינה של פיוט ושרו עליה את המילים של ביאליק".

"בעוד מאה שנה לא ידעו אם לקחו שיר שלי, הצמידו לו מילים מהתורה, וככה הם לומדים את זה ושרים את זה. עושים את זה הרבה בקהילות הרפורמיות. והם כבר לא יודעים או לא זוכרים מי הלחין"

זה נשמע הגיוני. כשמקשיבים לשיר זה באמת נשמע לחן של פיוט או תפילה.
"בדיוק. זה גם לחן מאוד אשכנזי. ניגון במלעיל".

* * *

מחר: ואולי (רחל, 1927)