כמעט כל פרט בסיפורה האישי של יעל מדיני מתפקע מסמליות לאומית ● בתו של משה שרת - ממייסדי המדינה, שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של ישראל - היא אחת מעדות הראייה האחרונות שחוותה מקרוב, בצורה אינטימית ממש, את הדרמה מאחורי הקלעים של הקמת המדינה ● בראיון לאמיר בן-דוד היא מוסרת, בעברית נפלאה, את עדותה - שהיא גם הצעה לנסיעה במכונת זמן אל ימים אחרים
יום חמישי, ל"ג בעומר, השעה 1:00 לפנות בוקר, מתארגנת לשבת ומחכה לילדיי היקרים. משאירה את הטלויזיה פתוחה – ולפתע מבזק חדשות. תופסת את הראש ומנסה לדמיין מה עובר על האמהות ה"אחרות" שיושבות בבית כמוני, מתכוננות לשבת ומבינות כי משהו רע קורה בהר השמחות.
כל מה שעובר לי בראש הוא – הכיצד אני, מנהלת, "מאשימה" ו"מתייגת" ולא מוצאת מילים למה שאני מרגישה? ישר חלפו בי משפטי האשמה: "איך היא אפשרה לילדים לעלות להר בצפיפות כזו"? "איך המשטרה לא מונעת כניסה?", "איפה המדינה על כל מוסדותיה?" ועוד ועוד.
עובר לי בראש כיצד אני, מנהלת, "מאשימה" ו"מתייגת" ולא מוצאת מילים למה שאני מרגישה? ישר חלפו בי משפטי האשמה: "איך היא אפשרה לילדים לעלות להר בצפיפות כזו"? "איך המשטרה לא מונעת כניסה?", "איפה המדינה על מוסדותיה?"
למחרת הכריזו על יום אבל לאומי. מה זה אומר? איך התלמידים שלי שיושבים עכשיו בבית חווים את האסון, ובעיקר – מה קורה לאנשי הצוות שלי? לפתע נכנסת הודעה. עלי, המורה למכונאות רכב, שולח הודעה שהוא משתתף בצער העם היהודי. אני, שכל כך מקפידה לבחור צוות מעורב על כל המגזרים, הדתות והצבעים, מחבקת את ההודעה ותופסת אותה ככל כך יוצאת דופן. הכיצד? אם אני מעודדת רב תרבותיות ושיח פתוח בצוות, כיצד אני מקבלת הודעה זו בהפתעה? למה אני מופתעת ושמחה על הנכונות של אנשי תל-אביב לתרום דם ושל אנשי המגזר הלא יהודי לפתוח בתיהם ולארח משפחות יהודיות לשבת?
השאלה הזו ניקרה במוחי כל השבת לצד המחזות הקשים שהוצגו בטלוויזיה. וכך גמלה בליבי ההחלטה – את שעת הפתי"ש שלי (שעה שאני פותחת שבוע עם כלל תלמידי בית הספר, בכל יום ראשון בשעה הראשונה) אקדיש להבנה של תקווה לחיים יחד ולא רק סביב אירועי אסון.
אבל איך מדברים על האסון? ומה אם יצופו עמדות קיצוניות ומישהו יקרא "פינגווינים עוכרי ישראל"? או מה יקרה אם ישאלו שאלות קשות ומאשימות כפי שאני עשיתי בהתחלה?
אל בית הספר נכנסתי ברגלים רועדות. ידעתי כי גם בצוות היו כאלו שחוו את האסון מקרוב. המורה יעקב סיפר על אבא שלו שהיה נוהג לעלות מידי שנה להתפלל. ושיר, בת השרות, שדאגה כל כך לחזור הביתה וביקשה לצאת מבעוד מועד.
החלטתי להפגיש את התלמידים עם הסיפור האישי – לקרב אותם למסר המרכזי שלנו: אדם באשר הוא – אדם! עשיתי זאת כהרגלי בשלושה שלבים: העמקת הכרות, חיזוק אמפתיה ומסר לתקווה ולאחדות.
בשלב הראשון: הצגתי שתי תמונות המספרות את סיפורן של שתי משפחות שחוו את האסון. האחד ממבט של הורה והשני ממבט של ילד. הבנתי כי בכדי להעביר את תחושת האסון, הכי נכון להפגיש את התלמידים שלי עם הקושי – עם הסיפור האנושי מאחורי הפנים. האדם הוא לא עוד מספר סטטיסטי, הוא עולם.
בשלב השני: בדקתי מי מהתלמידים מכיר מישהו ברמה האישית שהיה שם. מי נהג ללכת לשם? ובקשתי מיעקב, המורה למתמטיקה, שיספר כיצד הוא הגיב ומה הוא מרגיש. הסיפור של יעקב חידד את האמפתיה כלפי קבוצות שונות בחברה. את ההבנה שמה שחשוב לקבוצה או לאדם ראוי להתקבל על ידי האחר. "אבא שלי נהג לעלות להר גם כשהוא ישב כבר בכסא גלגלים" סיפר. "אני כיבדתי את בקשותיו ולקחתי אותו לשם למרות שאני באופן אישי לא מתחבר לזה".
ובשלב השלישי: עסקנו בנושא כי מאחורי כל קבוצה עומד אדם, עם שם וחלומות, וחברים ושאיפות כמו שלך. ואין צורך להיפגע או למות בכדי לכבד את האדם – גם אם הוא שונה ממך. "מאה שערים", "עוכרי ישראל", "שמאלנים", "ביביסטים" – ביטויים המדגישם את הפלגנות ביננו – שיוצרים תחושה של קיטוב וזרות. בכולם זורם דם וכולם חשים כאב. כולם שואפים לחיות בטוב.
אבל איך מדברים על האסון? ומה אם יצופו עמדות קיצוניות ומישהו יקרא "פינגווינים עוכרי ישראל"? או מה יקרה אם ישאלו שאלות קשות ומאשימות כפי שאני עשיתי בהתחלה?
הנתק, חוסר ההכרות וחוסר היכולת לחוש אמפתיה כלפי האחר ביום-יום ולא רק סביב אבל או אסון – הם בעוכרינו. כאן הועבר המסר, כי לצערנו הרב אנו מתאחדים רק באסונות ורק סביב קושי. רק דמיינו מה היה קורה אילו היינו מצליחים לחיות ביחד גם סביב שמחות. מה היה קורה לו היינו בוחרים להיות אחים ושותפי גורל ללא סיבה ובכל יום. מה היה קורה.
בסיום, יצאו התלמידים, הכינו שלטים, והקדישו פינה להדלקת נרות לזכרם של 45 ההרוגים, והתפללו כולם לרפואת הפצועים.
במותם ציוו לנו אחדות ותיקון, ולאו דווקא חיפוש אשמים.
דורית ג'ימס בנימין היא מנהלת עוצמ"ה עתיד-זוקו בקרית ביאליק, תיכון ייחודי מקצועי הממוקם בתוך אזור התעשייה. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי, בוגרת תכנית הכשרת המנהלים באבני ראשה.
1
2
3
4
5
6
7
8
9
10
האם טורקיה זונחת את האחים המוסלמים? סימן ראשון לשינויים בטורקיה הופיע לפני כמה חודשים כאשר ראשי האחים מכוויית נמלטו מטורקיה, שם מצאו מחסה מן הביטחון הכווייתי, בחזרה הביתה. הם העדיפו להיעצר בכוויית מאשר להישאר חופשיים תחת חסותו של ארדואן. כבר אז מקורות במפרץ מסרו לנו כי יש עצבנות רבה בקרב מנהיגי האחים מכל מדינות ערב שברחו ממולדתם לחסותו של ארדואן.
האם טורקיה זונחת את האחים המוסלמים? סימן ראשון הופיע לאחרונה כשראשי האחים מכוויית נמלטו בחזרה הביתה מטורקיה, שם מצאו מחסה מן הביטחון הכווייתי. הם העדיפו להיעצר בכוויית מאשר חופש בחסות ארדואן
עד מהרה התברר כי יש אמת בחששות. ארדואן הרים טלפון למלך סלמאן בסעודיה, ואחר כך יזמה טורקיה התפייסות עם מצרים. אם יצליחו השיחות עם מצרים זה עשוי לסמן שינוי כיוון כולל של טורקיה, שכן בבעיות עם מצרים טמון המפתח לשינוי במדיניות הטורקית.
ראשית כל, בטורקיה נמצאים ראשי האגף הטרוריסטי של האחים המוסלמים, וממנה הם פועלים בתוך מצרים, מה שמזכיר לנו את הפעילות של משעל ועארורי מטורקיה בתוכנו. שנית, מצרים דורשת את יציאת צבא טורקיה מלוב. ושלישית – וזה הדבר החשוב לענייננו – מצרים דורשת הכרה בלגיטימיות של שלטון סיסי ולהתנער מן הדבקות בלגיטימיות של שלטון מורסי – הנשיא האיחוואג'י של מצרים שהודח בידי הצבא.
אם אכן ייענה ארדואן לדרישה הזאת, הרי הוא מסיר את הגנתו מתנועת האחים המוסלמים העולמית, ומפנה לה עורף.
ההתפכחות של האחים המוסלמים מארדואן עשויה להסביר לנו כמה עניינים הקרובים לנו – מדוע מנסור עבאס, הנחשב כאיש של האחים המוסלמים, החליט להשתלב בישראל, ומדוע משעל ועארורי כל כך רצו את הבחירות ברשות הפלסטינית.
יש להתפתחויות האלה משמעות גדולה במשק הגז הטבעי. מצרים היא מפיקת גז חשובה, ואם באמת יעלו השיחות עם ארדואן יפה, טורקיה תיכנס לשוק הגז הטבעי במזרח הים התיכון, לא בעימות מול ישראל יוון וקפריסין, אלא בהשתלבות.
התפכחות האחים המוסלמים מארדואן עשויה להסביר כמה עניינים הקרובים לנו – מדוע מנסור עבאס, הנחשב כאיש האחים המוסלמים, החליט להשתלב בישראל, ומדוע משעל ועארורי כ"כ רצו את הבחירות ברש"פ
יש לזכור כי ארדואן הוא ארדואן, וקשה לסמוך על מילתו. נעקוב אחר השיחות עם מצרים כבוחן לרצינותו.
פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.
הבעיה עם הדו"ח הזה היא שאחד ממחבריו, עומר שאקיר, אינו רק משקיף מהצד שמציין עובדות, אלא תומך במדינה דו-לאומית שתחליף את ישראל באופן מהותי.
In 2008-2010, Shakir was a Masters Student at Georgetown University. In 2010, he participated in UC Irvine’s Muslim Student Union’s Israel Apartheid Week, giving a presentation titled “Apartheid IsReal.” In his talk, he called for abandoning the two-state model as a way to eliminate Israel as the Jewish state: “Ehud Olmert is telling us where we need to go….that ‘If the day comes when the two-state solution collapses and we face a South African style struggle for equal voting rights, then as soon as that happens, the State of Israel is finished’” (emphasis added).
Shakir further called on the Palestinian Authority (PA) to end its goal of “self-determination,” a euphemism for promoting the replacement of a Jewish State with a binational state. He also rejected the idea of a negotiated solution to the conflict, saying that negotiations “will do nothing but institutionalize injustice.” Shakir also used the UC Irvine event as a platform for promoting BDS, extolling it as “a way that each of us in this room can exercise their own form of pressure to end that unjust system and to embrace a vision for a better future.”
אם כך, נעמי חזן לא שותפה למטרתו וחשוב לציין זאת. על העובדות שמדווחות ע"י ארגונים ישראליים כמו בצלם ויש דין קשה לערער, ואסור להתעלם מהן. אבל הדרך הדיפלומטית היא בעיקר אינטרס שלנו כי פעילי ה-BDS מעדיפים שייכפה עלינו פתרון. באופן אבסורדי, הימין הישראלי הקיצוני משרת אותם.
alandforall.org
לאורך כל ההיסטוריה שלנו היהודים עסקו בהפרדה, בין אם מרצון או מכפייה, איכשהו תמיד נוצר מצב שהיהודים מתבדלים מסביבתם. לפיכך, לא צריך להיות מופתעים שהיהודים מנסים משתמשים בשיטות דומות, רק הפעם מהצד המדכא של המשוואה (כי במקרה כעת ידינו על העליונה), במקום מהצד המדוכא. באופן כללי, התחושה היא ש-5000 שנה ולא למדנו כלום, אנחנו מתעקשים לחזור על אותו טעויות ולהתעלם מהמציאות, הכל באצטלת שם שמיים. המטרה כבר מזמן אבדה (להיות עם חופשי בארצנו) והוחלפה בתאוות שררה, כח, כבוד וכסף. מה שהכי עצוב זה, שזה מה שתמיד קורה, כל פעם מחדש, ושאנחנו כבר יודעים גם כיצד זה תמיד מסתיים, ובכל זאת, תועים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם