באמצע רחוב מצדה ברמת גן עומד בית קטן וצנוע, אשר נראה כמו הבתים שילדי גן ישראלים מאושרים נוהגים לצייר כשמבקשים מהם לצייר בית. מלבן לבן, גג רעפים אדום, חלונות קטנים, גינת ירק חביבה בחזית, דלת עץ פשוטה. במרוצת השנים הוקף הבית הקטן בבתי מידות מפוארים ומעוצבים, שבחזיתם מדשאות מטופחות ומכוניות חדישות, שמעידות שכאן חיים בכיף.

בבית הקטן והצנוע חיה אישה קטנה וצנועה שהשנה ימלאו לה 91. שמה יעל מדיני. העברית שבפיה צלולה כמו זיכרונותיה, שבהם ההיסטוריה של תקומת מדינת ישראל מתערבבת לבלי הפרד עם ההיסטוריה המשפחתית ועם חוויות הילדות שלה.

בתוך הבית, שפסנתר תופס בו חלק נכבד, על הקיר בכניסה למטבח, תלויות שלוש מזכרות ממוסגרות: גיליון מיום שבת 15 במאי של ה"ניו יורק טיימס", שהכותרת הדרמטית שלו משתרעת על כל שמונה הטורים של העמוד הראשון ומבשרת "הציונים הכריזו על הקמת מדינה חדשה בישראל: טרומן מכיר בה ומקווה לשלום. תל אביב מופגזת. מצריים הורתה על פלישה" ולצידה שתי תמונות של מנהיגים: דוד בן-גוריון, שהכריז יום קודם על הקמת המדינה, ושר החוץ שלו, משה שרתוק (שרת) – אביה של יעל מדיני.

יעל מדיני, אפריל 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)

מתחת לעמוד הראשון של ה"ניו יורק טיימס", ממוסגר צילום מטקס הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948. זה לא הצילום הידוע, שבו בן-גוריון עומד במרכז שולחן הנשיאות ומקריא בפאתוס את הכרזת העצמאות, אלא צילום שבו רואים רק את קצה שולחן הנשיאות, ותחתיו את הקהל שהתכנס באולם הקטן להשתתף באירוע ההיסטורי. יעל מדיני נוטלת מהשולחן קיסם, מצביעה על ראש שמבצבץ שם בין הראשים היושבים, ואומרת "הנה. זו אני כאן".

על הקיר הסמוך ממוסגר העתק של טיוטת הכרזת העצמאות בכתב ידה העגול והנאה (המקור שמור בארכיון הציוני). זה הנוסח הכמעט סופי שאותו אביה הכתיב לה יום לפני ההכרזה, בבית המשפחה בשדרות רוטשילד 23 בתל אביב, כשהוא מתהלך הלוך ושוב בחדר והיא כותבת מפיו את מה שיהפוך להיות המסמך המכונן של הקמת מדינת ישראל.

כמעט כל פרט בסיפורה האישי של יעל מדיני מתפקע מסמליות לאומית. זה היה כך ממש מיומה הראשון. יעל מדיני היא אחת מעדות הראייה האחרונות שחוותה מקרוב, בצורה אינטימית ממש, את הדרמה מאחורי הקלעים של הקמת מדינת ישראל. את עדותה היא מוסרת בעברית נפלאה, שהיא גם הצעה לנסיעה במכונת זמן אל ימים אחרים.

יעל מדיני בביתה ברמת גן, מצביעה עם קיסם על התמונה מהכרזת העצמאות (צילום: אמיר בן-דוד)

אחרי שנפרדנו לשלום היא שלחה אלי במייל עדות מפורטת – כתובה להפליא – אותה העלתה לפני כמה שנים על הכתב לבקשתו של פרופ' יחיעם וייץ ממכון בן-צבי. "לאמיר שלום", היא כתבה לי, "בשולי פגישתנו הנלבבת שולחת אני לך תוספתא – ואני מרשה לעצמי להסב את לבך במיוחד לחמש-שש שורותיה האחרונות".

חמש-שש השורות האלה הן תשובתה המעודנת לשאלה המתבקשת, איך היא רואה את המדינה היום, כשהיא חוגגת 73 שנים לאותו טקס ההיסטורי, שבו זכתה להשתתף כנערה. אלה יהיו גם השורות האחרונות של הכתבה הזו, אבל בל נקדים את המאוחר.

הטלנובלה של ארבעת הגיסים

יעל מדיני נולדה בבית החולים הדסה בתל אביב בספטמבר 1930, בדיוק תשעה חודשים אחרי שאביה – שעוד נקרא אז משה צ'רטוק – הקים את מפא"י יחד עם דוד בן-גוריון, ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב.

חיים ארלוזורוב ומשמאלו חיים ויצמן (ישובים במרכז) בפגישה עם מנהיגים ערבים במלון המלך דוד בירושלים, 1933; בימין התמונה למעלה עומדים משה שרת ויצחק בן-צבי (צילום: ארכיון חיים ויצמן)

"זיכרון הילדות הראשון שלי הוא כשגרנו בבית הכרם, בירושלים. עברנו לשם בגלל חיים ארלוזורוב. ארלוזורוב רצה מאוד שאבא יעבור מתל אביב לירושלים ויעבוד איתו. אבא היה אז עיתונאי ב'דבר' ועבד עם ברל (כצלנסון). ארלוזורוב רצה את אבא איתו, כי הוא קרא מאמרים שלו וידע שיהיו עניינים רציניים עם הערבים.

"הזיכרון הראשון שלי הוא כשגרנו בבית הכרם, בירושלים. עברנו לשם בגלל חיים ארלוזורוב. ארלוזורוב רצה מאוד שאבא יעבור מתל אביב לירושלים ויעבוד איתו, כי הוא קרא מאמרים שלו וידע שיהיו עניינים רציניים עם הערבים"

"ארלוזורוב לא ידע ערבית ואבא ידע ערבית היטב (משה שרת התחנך בילדותו במשך כמה שנים בכפר הערבי עין סינייה בשומרון, וידע ערבית על בוריה – א.ב.ד). ברל לא רצה לוותר על אבא וגם בן-גוריון לא רצה שאבא יעזוב את תל אביב. היה מאבק. וארלוזורוב ניצח אותם וככה אבי עבר לירושלים. לדעתי אבי מאוד רצה לעבור לירושלים ומאוד רצה לעבוד עם ארלוזורוב.

"בזיכרון הראשון שלי, אני זוכרת עצמי יושבת על המדרגות של הבית. ואמא נכנסה הביתה עם אחי התינוק. הוא שלוש שנים צעיר ממני, אז הייתי בת שלוש. זה הזיכרון הראשון שלי. 1933. אחי נולד פג, לכן דחו לו את ברית המילה שלו, ובינתיים ארלוזורוב בדיוק נרצח. לכן קראו לאחי חיים, גם על שם ארלוזורוב וגם על זה שהוא נשאר בחיים. הכול קרה ממש באותו זמן".

שלושת ילדיהם של משה וציפורה שרת. מימין לשמאל: חיים, יעקב ויעל. ירושלים, 1935-1936 (צילום: אלבום יעל מדיני-שרת, יד בן-צבי)

ובעקבות הרצח, אביך נקרא למלא את מקומו של ארלוזורוב כראש המחלקה המדינית של הסוכנות.
"כן. והקונגרס הציוני אישר את זה. בן-גוריון יו"ר הסוכנות, מקביל לראש הממשלה אז, ואבא ראש המחלקה המדינית. כמו שר החוץ".

איך נראתה ילדות בירושלים של שנות השלושים?
"לא הרגשתי פחד או משהו כזה. אני זוכרת שהלכנו עם אבי לטייל. אהבנו מאוד לטייל איתו בשבתות בבוקר. היינו בשדות ממערב לירושלים. פגשנו איזה איש אחד צעיר ואבי שאל אותו מה הוא עושה. הוא אמר שהוא מטייל. אבי שאל אותו אם הוא מדבר ערבית. הוא לא דיבר.

"אבי אמר לו 'אני לא חושב שכדאי לאדם בודד שלא יודע ערבית להסתובב פה'. כשהוא אמר לו את זה, התרשמתי מאוד, כי זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותו ככה מזהיר מפני משהו. עד אז הוא מעולם לא נתן לנו את ההרגשה שיש ממה לפחד".

יעל מדיני גם זוכרת את הפעם הראשונה שבה הבינה, כילדה, שאביה ממלא תפקיד חשוב כלשהו, שאת טיבו היא עוד לא יכלה אז לקלוט כי "כדרך העולם, גם אני נולדתי לתוך מסגרת אנושית מסוימת שרק במרוצת השנים הבנתי את מהותה".

האחים יעקב ויעל שרת בחצר ביתם, רחוב ביאליק, שכונת בית הכרם, ירושלים, 1933 (צילום: אלבום יעל מדיני-שרת, יד בן-צבי)

זה היה בחג השבועות של 1935. "אני בת חמש. בגן הילדים אנחנו חוגגים את חג הביכורים. עטורי זרים, לבושי לבן, טנא מלא ביכורים בידינו, זוגות-זוגות יוצאים אנו אחרי קוקה הגננת מהגן שנמצא בקצהו הדרומי של רחוב אוסישקין, פונים ימינה לרחוב רמב"ן, בהמשכו פונים שמאלה לרחוב אבן גבירול.

"לאן אנו צועדים? למי נביא את הביכורים? לבית-המקדש? לא ייתכן. אמנם אני רק בת חמש אבל כבר יודעת אני שבית המקדש שהָיֹה הָיָה לנו איננו עוד. מסתבר שנביא את הביכורים למקום אחר, אבל בטוח שהוא יהיה מקום מיוחד, מקום חשוב, שווה-ערך לבית המקדש.

"בראש אבן גבירול אנחנו פונים ימינה ושוב ימינה. לפנינו נפתחת חצר עגולה נרחבת שבליבה גינת פרחים. החצר הומה ילדים. כולם כמונו עטורי זרים, לבושי לבן, טנא מלא ביכורים בידיהם. המבנים המכתרים את החצר אינם בתים רגילים. הם בתים רציניים. בקומה השנייה בבית מולי יש מרפסת. עומדים עליה כמה אנשים. אני נועצת בהם את עיני. אבא עומד שם! שם בין האנשים! מה אבא עושה שם?"

אבא על המרפסת, כי הוא אחד ממנהיגי היישוב. אחד ממנהיגי המדינה שבדרך. והוא לא בן המשפחה היחיד של הילדה יעל, ששקוע באותו זמן בענייני האומה. אמא שלה, ציפורה, היא אחותו של שאול אביגור (מאירוב), מגיבורי העלייה השנייה, שהיה אחד ממייסדי "ההגנה" ולימים עמד בראש "המוסד לעלייה ב'" שניהל את ההעפלה הבלתי חוקית, והיה סגן שר הביטחון במלחמת העצמאות.

אביה של יעל התבגר בבית שהוקם על מגרש שהיה שייך לאביו בשדרות רוטשילד 23 בתל אביב, לצד אחיו יהודה ושלוש אחיותיו רבקה, עדה וגאולה. יחד איתו, במחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה, למדו דב הוז ואליהו גולומב, שהפכו לחבריו הטובים ביותר.

עומדים, מימין: שאול מאירוב (אביגור), משה שרת. יושבים מימין לשמאל: דב הוז, אשתו רבקה (אחותו של משה שרת), ציפורה שרת (לבית הוז, רעייתו של משה שרת) ואליהו גולומב (צילום: יד בן-צבי)

השלושה כונו אז "הנסיכים של תל אביב". רבים ניבאו להם עתיד מזהיר. והם אכן הגשימו את הציפיות וזכו לימים לשלל רחובות הקרויים על שמם ("המשפחה שלנו היא משפחה של ילדי רחוב", צוחקת מדיני). הוז וגולומב היו ממייסדי ארגון "ההגנה". הוז ייסד את חברת "אווירון", שהייתה התשתית לחיל האוויר הישראלי. גולומב היה מפקד "ההגנה".

הוז, גולומבר ושרת כונו אז "הנסיכים של תל אביב". רבים ניבאו להם עתיד מזהיר. והם אכן הגשימו את הציפיות וזכו לימים לשלל רחובות הקרויים על שמם ("המשפחה שלנו היא משפחה של ילדי רחוב", צוחקת מדיני)

אבל עוד קודם העניינים הסתבכו על רקע רומנטי, כשגם גולומב וגם הוז התאהבו ברבקה צ'רטוק, אחותו של חברם הטוב משה. "כולם אהבו את רבקה. כולל רבקה – שגם היא אהבה את עצמה", מספרת מדיני על דודתה.

"רבקה הייתה אישה מאוד מוכשרת בעלת נוכחות. היא הייתה מורה לפסנתר. יפה. יופי אצילי כזה. אז עוד לא צבעו שפתיים. צמה על הראש. אבי סיפר לי באיזשהו שלב שכשהוא היה בצבא הטורקי היא נסעה אליו לטורקיה להתייעץ איתו במי לבחור. כי גם דב וגם אליהו חיזרו אחריה. אני לא זוכרת מה אבי המליץ לה לעשות – אבל אז נפל הפור והיא בחרה בדב".

ואחרי שהיא בחרה בדב, אליהו גולומב עבר לחזר אחרי אחותם של רבקה ושל אביך, עדה, ולבסוף נשא אותה לאישה. עדה חיה בשלום עם זה שהיא הייתה הבחירה השנייה של אליהו? שהוא העדיף את אחותה על פניה?
"לזה אני מעדיפה לא להתייחס".

משה שרת בזמן ששירת בצבא הטורקי בצילום משותף עם אחותו, רבקה, 1918 (צילום: הארכיון הציוני המרכזי)

כל האנשים כבר מזמן לא בחיים.
"לא משנה. תראה, ברור שעדה יותר התאימה לאליהו מאשר רבקה. אליהו לא היה איש מסודר. ולא היה דייקן. רבקה הייתה מאוד דייקנית וגם דב היה דייקן. הם התאימו. עדה הייתה הרבה יותר פתוחה. הרבה יותר חופשייה מכל האחים והאחיות".

למרות כל המורכבות הרומנטית הזו, "ארבעת הגיסים" – כמו שהם כונו אז – מילאו תפקידי מפתח בהקמת המדינה. הם הסתדרו ביניהם, או שהייתה מתיחות?
"הם היו חבורה מאוד מגובשת".

איך נראה אז, לדוגמה, ליל סדר משפחתי?
"אצלנו בבית בירושלים מעולם לא היה ליל סדר. אני זוכרת שמפורים היו מתחילים ויכוחים איפה נהיה בליל הסדר. אמי מאוד רצתה שנהיה אצל הוריה בחולון, שהם לא יהיו לבד. ואנחנו לא רצינו להיות שם, כי סבא היה אמנם איש חביב מאוד, אבל את הסדר הוא לא ניהל בצורה חגיגית. רצינו תמיד לנסוע לקיבוץ יגור, לסדר של יהודה (המלחין יהודה שרת, אחיו של משה שרת – א.ב.ד). אבי בדרך כלל היה בשליחויות בחו"ל.

"פעם אחת אני זוכרת סדר משפחתי גדול בבית גולומב שאבי ניהל אותו. אני זוכרת שרבקה הייתה, ודב, ושתי הבנות. וכולנו שם. ושולחן גדול. אני זוכרת שסבתא שלי, פניה – שקראנו לה מאמא – הביאה לאבי מין גיגית כזו, ליטול ידיים.

"הבית ברוטשילד 23 היה ביתם של שלושה אנשים: של מאמא, ושל אליהו ועדה. אני הייתי אז בת שבע או שמונה וכל האירוע הרשים אותי מאוד. ולמרות שהיינו בבית גולומב, אליהו לא היה באותו ערב. אני זוכרת שבלילה, מאוחר-מאוחר, הלכנו כבר לישון, ופתאום אליהו הופיע. ובתור ילדה בלבלתי אותו עם אליהו הנביא".

מתי את מתחילה להבין שכל המבוגרים סביבך מעורבים בדברים גדולים?
"קשה לי להגיד. היחסים שלי עם כל האנשים האלה היו יחסים אישיים. מאוד אישיים. לא הייתה לי הבנה עמוקה בפעילות שלהם".

משה שרת מתקבל בשובו מארה"ב בנמל התעופה בלוד על ידי בנו חיים ורעייתו ציפורה, יוני 1947 (צילום: הנס פין/לע"מ)

כילדה, הבנת שקורה סביבך משהו יוצא דופן?
"לא. זו הייתה ההוויה. ככה זה. עבר הרבה זמן עד שבכלל ידעתי שיש דבר כזה שנקרא 'ההגנה' ושאליהו הוא המפקד. לא דיברו על זה בכלל. אני זוכרת שיום אחד לחשו לי את המילה 'ההגנה' וביטאו את זה בחרדת קודש ואז הבנתי שאליהו הוא משהו חשוב בהגנה. וזהו. לא דיברו על זה יותר".

"עבר זמן עד שבכלל ידעתי שיש דבר כזה 'ההגנה' ושאליהו הוא המפקד. אני זוכרת שיום אחד לחשו לי את המילה 'ההגנה' וביטאו זאת בחרדת קודש ואז הבנתי שאליהו הוא משהו חשוב בהגנה. וזהו. לא דיברו על זה יותר"

האידיליה המשפחתית נקטעה בבת אחת בטרגדיה שהתרחשה ב-29 בדצמבר 1940, בשעה 11:30 בבוקר. דב הוז חזר מעכו, שם ביקר את אסירי ההגנה שהיו כלואים בכלא עכו.

"בצאתו לדרך היו אתו ברכבו רבקה רעייתו ובתם הבכירה תרצה", משחזרת מדיני את המסלול הגורלי. "הוא עצר בעכו כדי לבקר את המ"ג, משם נסע לגינוסר כדי לאסוף את אחותו חוה ובתה הצעירה אורה – שביקרו שם את עדה, בתה הבכורה של חוה, שהייתה אז חברה שם, ולימים אמה של יולי תמיר.

"משם הם נסעו ליגור כדי לאסוף את צביה, שמגמת פניה הסופית היה ביקור אצל אישה יהודה שרתוק ששהה אז בבית ההבראה מוצא (ליד ירושלים) לאחר ניתוח אולקוס בבית החולים בילינסון".

ברכב היה גם שותפו של שרת להקמת חברת "אווירון", יצחק בן-יעקב.

"דב נהג", מספרת מדיני, "זה היה רכב גדול, בלי כסאות. אז היו נוסעים ככה. מעמיסים על הרכבים, וכשרואים שוטר בריטי מרחוק מכופפים את הראש. ואז קרתה התאונה. מצפון לבית ליד.

"עד היום לא יודעים מה קרה. הרכב התהפך. אחת הסברות הייתה שדב קיבל שבץ תוך כדי נהיגה ואיבד שליטה ברכב. כולם נהרגו פרט לחווה. הייתי אז בת עשר. אני זוכרת את האבל הנורא במשפחה. אני זוכרת את הלוויות בטרומפלדור. את ימי השבעה. את השלושים. זה היה אסון נורא".

המכונית המרוסקת בזירת התאונה בה נהרגו דב הוז ובני משפחתו ב-29 בדצמבר 1940 (צילום: הספרייה הלאומית)

הקרב על החלטת החלוקה

הבית שיעל מדיני זוכרת היה בית חם. בית שנוגעים ומחבקים בו. "כל הצ'רטוקים הם כאלה", היא אומרת. אביה היה איש עסוק מאוד, אבל הקפיד לאכול את ארוחות הצהריים רק בבית, עם בני המשפחה. "הוא לא אהב לאכול במסעדות או בבתי מלון", אומרת מדיני.

היא גם זוכרת שלמרות ששולחן האוכל המשפחתי היה עגול, היה ברור שאביה הוא זה שיושב בראש השולחן. והיה ידוע וברור שתוך כדי הארוחה הוא מצפה מכל אחד משלושת ילדיו לדווח מה עבר עליו באותו יום בבית הספר, להציג את שיעורי הבית והבחינות ולספר מה מעסיק אותו. ופעם אחת, שנחרטה בזיכרונה, אביה שיבח את אחד ממוריה בבית הספר שתיקן לה טעויות בבחינה ואמר לה שהיא בת מזל שיש לה מורה מעולה כזה, שדבר לא נסתר מעיניו.

לפעמים אביה היה נשאר לעבוד בבית ונהג לגייס את אחד מילדיו, שיעזור לו ויכתוב מפיו מכתבים ונאומים שונים. "ככה למדנו שפה, ביטויים, איות. מבחינת אבא זה היה גם אקט חינוכי. אבי היה תמיד גם מחנך. הוא תמיד לימד. והוא גם היה מאוד מאוד יעיל. הספיק הרבה".

לפעמים אביה היה נשאר לעבוד בבית ונהג לגייס את אחד מילדיו, שיעזור לו ויכתוב מפיו מכתבים ונאומים שונים. "ככה למדנו שפה, ביטויים, איות. מבחינת אבא זה היה גם אקט חינוכי. אבי היה תמיד גם מחנך"

עד כמה הוא עירב אתכם בדברים שהעסיקו אותו?
"הוא מעולם לא חשף בפנינו סודות. הוא לא היה מכתיב לנו מסמכים סודיים. הוא ואמי גם מעולם לא דיברו דיבה על אנשים באוזנינו. אם הם עברו לרוסית זה היה סימן שהדברים הם לא לאוזני הילדים. וזה לא קרה הרבה. זה חבל מאוד, כי ככה לא למדנו רוסית. אחרת היינו לומדים".

ב-1947 החלה השמש לשקוע על האימפריה הבריטית, שהתגאתה בכך שהשמש לא שוקעת בה לעולם. לכולם היה ברור שגם המנדט הבריטי על ארץ ישראל מתקרב לסיומו. משה שרתוק נשלח לניו יורק לנהל שם את המערכה המדינית, שתעצב מחדש את הגורל היהודי ואת עתיד המזרח התיכון.

משה שרת (משמאל) ורעייתו ציפורה (מאחוריו) חותם למעריצים בביקור בארגון ה"בונים", ניו-יורק, ארצות הברית, יוני 1948 (צילום: אלבום יעל מדיני-שרת, יד בן-צבי)

בני משפחתו הצטרפו אליו כעבור כמה חודשים. "הפלגנו אליו – אמי, אחי הצעיר ואני – זו הייתה הפלגה של שבועיים. הייתה הפלגה נהדרת. המעבר במצרי גיברלטר… איזו חוויה. הייתי צריכה אז להיכנס לשמינית. בבית הספר התיכון בירושלים שהיום נקרא 'לידה'.

"בהתחלה המחשבה הייתה שאני אשאר בארץ לסיים את הלימודים. היה כבר סידור עם משפחה בבית הכרם, ידידים טובים של הוריי, שאני אגור אצלם. אבל הוריי בסוף החליטו שאני אצטרף לאחי הצעיר ואסע איתם. היו להם השיקולים שלהם. אז לא נתנו לילדים להחליט. התחשבו בדעתי – אבל לא לגמרי. אני מאוד התלבטתי. אבל הנסיעה לשם הייתה ברכה גדולה, מבחינות אישיות, שלא ניכנס אליהן. למדתי שם דברים כבירים ועצומים.

"אני זוכרת שהגענו לנמל במנהטן וראינו את אבא מהסיפון עומד על הרציף ומחכה לנו. זה היה אירוע מאוד מרגש. הרי לא ראינו את אבא כמעט ארבעה חודשים. לא נסענו מהנמל ישר לדירה. אבא אמר שיש מסיבה של ישראלים ונסענו לשם.

"ובין הישראלים הייתה רמה סמסונוב (זמרת מפורסמת באותה תקופה, שהייתה נשואה ליחיעם וייץ, שנהרג שנה קודם בפעולת 'ליל הגשרים' – א.ב.ד), היא ראתה את אחי ואותי ואמרה בהתרגשות 'הו, ילדים מארץ ישראל'. זה היה נורא נחמד.

משה שרת נואם ליד המיקרופון בכנס הופעת מקהלת תנועת "הבונים פועלי ציון", ניו-יורק, ארצות הברית, יוני 1948 (צילום: אלבום יעל מדיני-שרת, יד בן-צבי)

"אחר כך התמקמנו בדירונת שלנו ברחוב 52, בין השדרה החמישית למדיסון. אבא היה שם כבר ממאי, וניהל משם את כל המגעים המדיניים. היו לו הרבה עוזרים, כמובן. דוד הכהן. אבא אבן. גדעון רפאל. טדי קולק. הדירה הקטנה תמיד הייתה הומה מאנשים. תמיד היו עניינים".

רגע השיא של השליחות ההיא היה כשאביך ייצג את ישראל באו"ם בהחלטה על חלוקת הארץ וההכרה הבינלאומית בישראל בכ"ט בנובמבר.
"כן. הוא ייצג את ישראל כשעל ידו היה אבא הלל סילבר. בארץ שוכחים את חלקו של אבא הלל שהיה ראש יהדות אמריקה. והיה לו משקל רב".

הצטרפת לאביך לישיבה ההיסטורית באו"ם?
"לא. היה אז מחנה של תנועת 'הבונים' שהייתי פעילה בו. היה איזה כנס של וויקאנד בניו ג'רזי, חוות הכשרה של הבונים".

אם לא היית יוצאת למחנה של הבונים, יכול להיות שהיית מצטרפת לאבא?
"כן. הייתי איתו כמה פעמים בישיבות באו"ם. בבניין האו"ם שעוד היה אז בלייק סקסס. לפני שעברו למנהטן".

מה זה היה המחנה הזה של הבונים שיצאת אליו?
"הבונים הייתה תנועת נוער חלוצי. וזה היה מין כפר כזה שלמדו בו חקלאות. ובאותו סופשבוע היה לנו שם כנס. ובדרך חזרה, באוטובוס שבו נסענו, מישהו קלט כנראה ברדיו שהיה שם שהצביעו באו"ם. והייתה שמחה גדולה באוטובוס".

בכלל לא ידעת שעומדת להתקיים הצבעה גורלית כל כך?
"לא ידעתי. הייתי צריכה לדעת, נכון?".

הייתי מהמר שכן. בכל זאת, בת בוגרת ואינטליגנטית לאבא שמנהל את מדיניות החוץ של המדינה שבדרך.
"אני אומרת לך, הייתי עסוקה בעניינים אחרים".

את חייבת להודות שזה משעשע.
"משעשע… כזאת הייתי. לא התעניינתי. התעניינתי בדברים אחרים".

זה מעניין, כי ממה שאת מתארת, אביך הרבה לשתף אותך בכל מה שהוא עושה.
"נכון. הבעיה היא איתי, לא איתו".

חגיגות ברחובות תל אביב בעקבות החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, 1947 (צילום: AP Photo/Jim Pringle)

וכשאתם חוזרים מהמחנה ומתברר לכם מה קרה באו"ם, את מבינה את גודל האירוע?
"אני חושבת שהבנתי כבר כשראיתי את ההתרגשות של החבר'ה שהיו איתי באוטובוס. הייתה התרגשות גדולה באוטובוס. החברים, המדריכים. היו איתנו מדריכים נהדרים של הבונים".

ואז אתם חוזרים לניו יורק ומה קורה?
"אמא ואבא ואחי היו כבר בבית. וכבר היו מוכנים. היה חשמל באוויר. אבל סביב אבי תמיד היה חשמל. מהר-מהר, להחליף בגדים, כי אנחנו נוסעים עכשיו לכנס. הבנתי שמתקיים איזה כנס לכבוד ההחלטה שנפלה.

"אמא ואבא ואחי היו כבר בבית. וכבר היו מוכנים. היה חשמל באוויר. אבל סביב אבי תמיד היה חשמל. מהר-מהר, להחליף בגדים, כי אנחנו נוסעים עכשיו לכנס. הבנתי שמתקיים איזה כנס לכבוד ההחלטה שנפלה"

"ואז נסענו כולנו – אני חושבת במונית – לאיזה אולם גדול ששכחתי את שמו, אולם מאוד גדול באזור של ברודווי, שפעם ראשונה ראיתי אותו. היה שם כינוס גדול מאוד ושם חיים ויצמן הופיע. זו הפעם הראשונה והאחרונה שראיתי את ויצמן בגודל טבעי.

"שם אני זוכרת שהייתה התרגשות ע-צ-ו-מ-ה. ויצמן נאם, אני חושבת שהוא נאם ביידיש. ואני לא יודעת יידיש. ואני זוכרת שחיכיתי לשמוע אותו, כי אמי סיפרה לי שיש לו קול ערב בצורה בלתי רגילה, אבל אני לא זוכרת עכשיו את קולו. אולי לא שמעתי אותו, כי לא הייתה הגברה או משהו.

"אני לא זוכרת מי עוד נאם, אבל אני זוכרת שהייתה שם איזו המולה של בית"רים. יש לי חבר שגם הוא היה ב"הבונים", והוא סיפר לי לימים שאותם גייסו כדי להשתלט על הבית"רים האלה שבאו למחות נגד תוכנית החלוקה".

ד"ר אבא הלל סילבר נואם בפני קהל של עשרות אלפים במאדיסון סקוור גרדן, ניו יורק, ב-16 במאי 1948 (צילום: AP Photo)

ומיד אחרי שהתקבלה ההחלטה באו"ם התחלתם להתארגן לחזור לארץ?
"לא. מה פתאום. היו שם עוד הרבה דיונים. אבי ואני נשארנו באמריקה עד 11 במאי. חזרנו לתל אביב ב-12 במאי 1948".

כלומר, ממש יומיים לפני הכרזת העצמאות?
"כן".

לאן נעלמה הדמוקרטיה

יעל חזרה עם אביה לישראל במטוס של אייר פראנס. "זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שהייתי במטוס. לאמריקה הרי הגענו באונייה. נחתנו לעצירת ביניים באירופה – אני לא זוכרת אם זה היה בפריז או ברומא – אבל אני זוכרת שפגש אותנו אליהו ששון (שהיה ראש המחלקה הערבית בשירות החוץ – א.ב.ד).

"אחר כך המטוס נחת באתונה. זו הייתה הנחיתה האחרונה שלו. כי כבר לא היו יותר טיסות ישירות לארץ. שדה התעופה בלוד כבר נסגר. אז שלחו מהארץ מין מטוס כזה, שנראה לי כמו קופסת גפרורים. טיסה מיוחדת בשבילנו ובשביל עוד כל מיני אנשים מאירופה שהיו חייבים לחזור לארץ.

"בדרך לארץ ישבנו על כיסאות ים כאלה, כמו שהיו פעם, ונחתנו בשדה דב (שנקרא על שם דודה, דב הוז – א.ב.ד). שם נפרדתי מאבי. הוא הלך לענייניו ואני לענייני. היה לי ברור שאני צריכה איכשהו להתקשר עם החבר'ה שלי שהיו בעין גב ולהתגייס איתם. נסעתי לבית ברוטשילד ואבא נסע ישר לבן-גוריון. הוא העביר לו את המסר ממזכיר ההגנה האמריקאי ג'ורג' מרשל 'אל תכריזו מדינה, כי אם תכריזו לא נבוא לעזרתכם'. הסיפור המוכר הזה".

משה שרת, גולדה מאיר ודוד בן-גוריון בארוחת צהריים במלון המלך דוד לכבוד אורחים מארצות הברית, אוגוסט 1950 (צילום: לע"מ)

מה היה הלך הרוח של אביך בדרך לארץ? היו לכם הרבה שעות יחד. בשדות התעופה. בטיסות.
"לא דיברנו על זה".

מן הסתם העסיקו אותו אז שאלות הרות גורל.
"אני לא זוכרת על מה דיברנו. קראתי ספר, הוא ודאי התעניין מה אני קוראת. תראה – אילו הייתי בן אדם אחר הוא בוודאי היה משתף אותי במה שעבר עליו. אבל אני אומרת לך שוב, זה לא שמידרו אותי. זה לא עניין אותי".

אז את הולכת לענייניך ואביך לענייניו, כמו שאמרת. מתי הוא מבקש שתעזרי לו עם כתיבת הטיוטה של הכרזת העצמאות?
"ביום חמישי".

כלומר, ממש יום לפני ההכרזה עצמה.
"כן".

ואיך הסצנה הזו נראית?
"היה אצל דודי ודודתי שולחן. אתה יכול לראות אותו, הוא נמצא שם בבית שלהם, שהפך בינתיים למוזיאון ההגנה. השולחן הזה עומד באותו מקום. ואבא פסע הלוך ושוב עם דף נייר בידיו והכתיב לי. זה לא נראה לי חריג, כי הייתי רגילה שהוא עושה את זה. והדברים שהוא אמר גם נשמעו לי הגיוניים".

טיוטת מגילת העצמאות בכתב ידה של יעל שרת (צילום: הארכיון הציוני)

הטענה המקובלת היא שאביך היה זה שהשמיט את המילה דמוקרטיה מההכרזה.
"ככה אומרים. בשעתו, אני לא התעניינתי בכלל במה שאבי הכתיב לי".

באמת?
"עובדה".

מבחינתך זו הייתה עוד משימה שאבא הטיל עליך? אבא מבקש שתעזרי לו באיזה עניין.
"כן. לא התעליתי לאירוע. הייתי עסוקה בעניינים שלי. עמדתי להתגייס אז וכל הדברים האלה. הטקסט שהוא הקריא לי לא העסיק אותי. לא הערתי דבר. הדברים האלה לא העסיקו אותי. הייתי עסוקה בעניינים החברתיים שלי".

"לא התעליתי לאירוע. הייתי עסוקה בעניינים שלי. עמדתי להתגייס אז וכל הדברים האלה. הטקסט שהוא הקריא לי לא העסיק אותי. לא הערתי דבר. הדברים האלה לא העסיקו אותי. הייתי עסוקה בעניינים החברתיים שלי"

בנים, בנות, כל העניינים האלה של גיל ההתבגרות?
"כל הדברים החשובים באמת. הרי רק חזרתי אז עם אבי מחו"ל אחרי חודשים. והחבר'ה שלי כבר היו בהכשרת עין גב. והייתי צריכה להצטרף אליהם. איך אני אצטרף אליהם? זה מה שהעסיק אותי".

אבל אביך, אני מניח, היה חדור בתחושה היסטורית כשהוא הכתיב לך את הצהרת העצמאות.
"בוודאי. אין ספק".

והוא לא הצליח להדביק אותך בגודל השעה? בכל זאת – יעל, אנחנו פה מנסחים את הכרזת העצמאות של מדינת ישראל.
"אחי הגדול היה בתוך העניין. גם בני הדודים הצעירים שלי ממשפחת גולומב היו בעניין. אני לא. אני זוכרת שאבא הסביר להם את ההבדל בין להכיר בישראל 'דה יורה' ו'דה פאקטו'. אני זוכרת שאבא מסביר להם את זה והם מבינים את זה, ולי זה עובר מעל הראש. ואני בוגרת מהם. אבל ידעתי שאנחנו בידיים טובות. אבי וכל החבורה שלו. זה הספיק לי".

ראש הממשלה דוד בן גוריון קורא את מגילת עצמאות ישראל, ביום הכרזת המדינה, במוזאון תל אביב בשד' רוטשילד. ה-14 במאי 1948 (צילום: זולטן קלוגר/אוסף התצלומים הלאומי)

אנו מכריזים בזאת

למשה שרתוק הייתה הזמנה זוגית לטקס הכרזת המדינה. מאחר שאמא ציפורה נשארה באמריקה ("המחשבה הייתה שאבא מיד יחזור לאמריקה, אז היא נשארה שם"), יעל הרוויחה מההפקר.

"אבא אמר לי ולדודתי עדה שהוא יבוא לקחת אותנו למחרת לטקס. שנהיה מוכנות בזמן. וזה מה שקרה. למחרת, ביום שישי, הוא בא בשלוש וחצי לאסוף אותנו".

את זוכרת מה לבשת? מה לובשים לטקס הכרזת העצמאות של המדינה?
"את הדבר הכי יפה שהיה לי. חולצה לבנה וחצאית כחולה".

היית, מן הסתם, אחת הצעירות ביותר שזכו להיכנס לאולם. הכרת שם את המשתתפים?
"מהמבוגרים לא הכרתי את כולם. ממש לא. הכרתי את בן-גוריון, כמובן. מהחבר'ה הכרתי את בבה אידילסון. ישראל גלילי שהכרתי ישב שם איפשהו. בשבילי מי שהיה חשוב שם היה מרדכי זגגי, שהוא ואשתו לאה היו שכנים שלנו בירושלים. היו להן שתי בנות, רותה ואנה.

"רותה היה חברה של קובי, אחי, ואנה הייתה חברה טובה מאוד שלי. נורא אהבתי את האנשים האלה ונורא שמחתי לראות שהוא שם. חשבתי שהם סתם שמחים לקראתי אבל התברר שאנה, חברתי, ירדה איתם מירושלים. והיא לא מגויסת ולא יודעת מה יהיה. כשהם ראו אותי הם שמחו, כי הם ידעו שהכול יסתדר עם אנה. שאני אקח אותה איתי וגם היא תתגייס. וזה באמת מה שקרה".

דוד בן גוריון חותם על מגילת העצמאות ב-14 במאי 1948. מימינו, משה שרת (צילום: AP Photo)

נחזור לאירוע עצמו. היה חשמל באוויר? הבנת את גודל המעמד?
"הכי התרגשתי כשנכנסנו, כי ראיתי את נגן הוויולה של התזמורת הארץ ישראלית, שהכרתי כי הייתי הולכת לקונצרטים. תמיד אהבתי מאוד מוזיקה. לא הבנתי מה הוא עושה שם והתרגשתי לראות אותו. רק כששרנו התקווה ושמעתי את הרביעיה הקאמרית שליוותה הבנתי.

"שירת התקווה ריגשה אותי, היא תמיד מרגשת אותי. וגם כשהרב לוין אמר 'שהחיינו' התרגשתי מאוד. ואני לא דתית. דווקא ההכרזה עצמה לא כל כך ריגשה אותי".

"שירת התקווה ריגשה אותי, היא תמיד מרגשת אותי. וגם כשהרב לוין אמר 'שהחיינו' התרגשתי מאוד. ואני לא דתית. דווקא ההכרזה עצמה לא כל כך ריגשה אותי"

מה עשיתם עם תום הטקס?
"יצאנו החוצה. ואנשים עמדו ודיברו. בחוץ המון אנשים עמדו בשדרה ופילסנו דרך לבית שלנו בשדרות רוטשילד 23, זה לא רחוק משם, והלכו אחרינו. ואז נכנסנו הביתה ואבי התחבק והתנשק עם אמא שלו ואז הוא יצא החוצה למרפסת שצפתה לרחוב. ועמדו אנשים, כאילו חיכו לו. ואבי יצא אליהם עם אמו ועם שני בני הדודים ממשפחת גולומב – דוד והרי – ואני גם יצאתי איתם.

"אני לא זוכרת כל מה שאבא אמר, הוא תמיד היה קל דיבור. אני רק זוכרת שהוא סיים במילים 'המלאכה רבה, יילך כל איש לביתו ולמלאכתו'. ואז נכנסנו פנימה והוא אמר לי שבערב הוא יבוא לקחת אותי לאיזו מסיבה.

משה שרת חותם על מגילת עצמאות ישראל, 14 במאי 1948 (צילום: פרנק שרשל/לע"מ)

"הוא בא בסביבות שמונה וחצי-תשע, לקח אותי לביתו של ישראל ברנע, שאשתו שושנה הייתה שחקנית בתיאטרון האוהל (ישראל ברנע היה ממייסדי קואופרטיב 'אגד', לימים אלוף בצה"ל והנספח הצבאי של ישראל בברית המועצות – א.ב.ד). הם גרו בשיכון הקצינים ליד איכילוב. הייתה מסיבה לכבוד ההכרזה.

"ישבו שם אנשים שלא הכרתי. תל אביבים. אנחנו הרי ירושלמים. אבל אבי הכיר אותם. הרגשתי שהאווירה לא התאימה לו. הוא לא היה מרוצה. האווירה לא התחממה, לא התרוממה. היה שם אברהם חלפי וביקשו ממנו שישיר משהו והוא שר את 'לו הייתי כד על השפתיים'".

מדיני מתייחסת ל"שיר הכד" שאברהם חלפי כתב ומרדכי זעירא הלחין:

ראיתיך עם כד צמוד אל השפתיים,
ואני יושב על משלטי בדד,
את בצימאונך שתית ממנו מים
הוי, חבל חבל, שגם אני אינני כד.

הוי, חבל, חבל חבל, חבל
שגם אני אינני כד.

לו הייתי כד כזה בזרועותייך,
לו חיממת אותי בלהט צימאונך,
כמו להתקפה הייתי רץ אלייך,
הוי, חבל, חבל שלא אני, אני כדך.

"היו רגילים לשיר ככה", היא ממשיכה, "כששחקנים ושחקניות נפגשו. זה היה מאוד צנוע. היו שמונה-תשעה אנשים. לא יותר. אבל הרגשתי שאבי לא היה מרוצה מזה. הוא היה רגיל להיות כוכב במסיבות. הוא היה מה שנקרא רקונטר (מספר מעשיות) מבטן ומלידה. הוא גם שר מצוין. היה לו טנור נהדר והוא אהב לשיר. אהב לנהל ערבי שירה. והרגשתי באותו ערב, כשחלפי שר, שאבא לא מרוצה. שהוא רוצה משהו אחר. ואז חזרנו הביתה. וזהו.

"בשבת רצתי למשפחת זגגי, להיפגש עם חברתי אנה, וביום ראשון כבר התחיילתי בבית האדום והצטרפתי להכשרה ויצאנו למלחמה. ואחרי הקרבות שוחררתי כדי לחזור ולהשלים את הבגרות יחד עם השמיניסטים בגימנסיה ואז הצטרפתי לקיבוץ צרעה והחיים התגלגלו בדרכם".

בני הדודים שלמה שרת, יעל שרת, הרי גולומב ותמר הוז בחוף הים (צילום: אלבום יעל מדיני-שרת, יד בן-צבי)

עד כמה בן-גוריון היה נוכח בביתכם?
"אני ראיתי אותו רק פעמיים בבית. פעם הוא הגיע לארוחת צהריים עם רננה בתו. ופעם הייתה אצלנו ישיבה של מפא"י, ערב הפילוג במפא"י".

אחרי קום המדינה, בן-גוריון התעלל באביך.
"אני כבר לא הייתי בארץ אז. בין 1951 ל-1957 הייתי באמריקה".

כלומר, כל התקופה שבה אביך היה ראש ממשלה בכלל לא גרת בישראל?
"כן. באנו לביקור קיץ אחד באמצע".

איך זה היה להיות אז בתו של ראש ממשלת ישראל באמריקה?
"אנשים הכירו אותו שם, אז זה קצת פתח לי דלתות. ככה קיבלתי כל מיני עבודות בהוראה. לא מעבר לזה".

היית לצד אביך החולה ב-1965 כשהוא נשא את הנאום המכונה "נאום כיסא הגלגלים", אחרי שהובל לבמה בכיסא גלגלים ותקף בחריפות חסרת תקדים את בן-גוריון?
"כן. לא עליתי איתו לבמה, אבל הייתי בקהל".

הוא שיתף אותך במה שהוא עמד להגיד?
"לא".

זה היה אירוע דרמטי מאוד.
"מאוד. אני חושבת עד היום שהנשיקה שגולדה מאיר נתנה אז לאבי, אחרי שהוא סיים את דבריו, הייתה מרוב רגש. לבטא את האהבה לחבר שעשו לו עוול, והם לא יכלו לעמוד לצדו. בן-גוריון דרש את התפטרותו של אבי, והם לא היו מסוגלים לעמוד מולו".

משה שרת, במרכז, בתום "נאום כיסא הגלגלים" בכינוס העשירי של מפא"י בהיכל התרבות בתל אביב, 17 בפברואר 1965 (צילום: פריץ כהן/לע"מ)

גולדה הייתה ידידת המשפחה?
"לא ממש ידידת המשפחה. אבל אני לא יכולה לשכוח את ההספד שלה על עדה גולומב. היא אמרה, 'כשהכרתי את עדה אמרתי: כאלה אני רוצה שיהיו ילדיי. כמו עדה'. לא אשכח את זה. היה בה הרבה רגש".

"אני לא יכולה לשכוח את ההספד של גולדה על עדה גולומב. היא אמרה, 'כשהכרתי את עדה אמרתי: כאלה אני רוצה שיהיו ילדיי. כמו עדה'. לא אשכח את זה. היה בה הרבה רגש"

למי שמכיר אותה רק מקטעי התיעוד המועטים ולא מהחיים, גולדה בדרך כלל מצטיירת כאישה נוקשה מאוד.
"אני לא חושבת שהיא הייתה נוקשה. היא הייתה דעתנית. אני חושבת שהיו בה רגשות עזים".

מה את חושבת על ישראל של 2021?
"אני לא איש ציבור. אני לא אישיות ציבורית. לא מעניין מה אני חושבת על המצב. אתה יכול לדמיין".

אביך היה יונה מובהקת. התנגד למלחמת סיני. ניסה לקדם משא ומתן עם הערבים. האמין בשלום ובהידברות. היה איש משכיל ורחב אופקים. נהג תמיד במתינות, בצניעות ובפייסנות. מה הוא היה אומר אם היה מקבל הצצה אל החיים בישראל היום?
"אני חושבת שעיניו היו חושכות. כמו רבים עכשיו שעיניהם חושכות. אבל אני לא רוצה לדבר על זה יותר מדי. אשלח לך במייל טקסט קצר שבו התייחסתי לעניין".

גולדה מאיר לוחצת את ידו של משה שרת אחרי הכרזת המדינה. משמאל, דוד בן-גוריון, 14 במאי 1948 (צילום: פרנק שרשל/לע"מ)

וכך – בחמש-שש שורות צנועות – סיכמה יעל מדיני את השיעור החשוב שקיבלה מאביה:

"הייתי בת שתים-עשרה. לשיעורי בית אותו יום הטיל עלינו המורה לכתוב חיבור חופשי. לא מצאתי נושא לכתוב עליו. התייעצתי עם אבי. הוא הציע נושאים שונים. גם פרש לפניי את אפשרות פיתוחם. אף אחד מהנושאים לא הצית את דמיוני.

"אמרתי לו: 'כשהמורה קובע נושא לחיבור – החיבור על אחריותו. כשאני בוחרת נושא לחיבור – החיבור על אחריותי'. אמר לי: 'ככה אני מרגיש לגבי המדינה העברית שאנחנו כל-כך רוצים בה. כשתהיה בידינו, אנחנו נהיה אחראים בעדה. מה נעשה בה?'"