"בשנים האחרונות נפרדו כמעט דרכי השירה והזמרה. התרגלנו לחשוב שהשירה קשה מכדי להיות לפזמון, ושהפזמונים אינם חייבים ואינם יכולים להיות שירה.
"התרגלנו גם לחשוב במקרים רבים שלמילים – רמתן, חוכמתן ורגישותן – אין חשיבות רבה בהפקת זמר. אבל לא כך היה בעבר. מאז ומתמיד הולחנו והושרו בתוך העם ומעל הבמה מיטב השירים של מיטב המשוררים.
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי"בערב זה נשיר שירים של משוררים. שירים אלה לא נכתבו לשם הלחנה, אבל בכל אחד מהם יש מוזיקליות פנימית – כי אמר מי שאמר: השירה היא מחשבה מוזיקלית. כל משאלתנו היא לנסות לחזור ולהפגיש שירים טובים עם הזמרה הטובה ועם הקהל".
חנה מרון, בפתח ערב שירי המשוררים הראשון של גלי צה"ל, 25 בינואר 1972
מהפכות תרבותיות לא נולדות בדרך כלל מרעיון אחד, שהגה אדם אחד שגם גיבש תוכנית פעולה וגם הצליח להוציא אותה לפועל בצורה מושלמת. על פי רוב, כאשר מתחקים לאחור אחרי תולדותיה של מהפכה תרבותית שהצליחה, מגלים שהיו לה אימהות ואבות רבים, צירופי מקרים, חיבור נכון לרוח הזמן, תזמון, ניסוי ותהיה והרבה מזל.
"ערב שירי המשוררים" הראשון של גלי צה"ל, שבינואר הקרוב ימלאו לו חמישים שנה, חולל בישראל מהפכה תרבותית שהדי השפעותיה מגיעים עד היום. הוא הצליח לשנות את כיוון התנועה של המוזיקה הפופולרית העברית וביסס בה סוגה משגשגת, שכמעט אין דומה לה בתרבויות אחרות בעולם. והדבר היפה ביותר, והנדיר עד מאוד: זו הייתה כוונתו המפורשת של יוזם הערב, יצחק לבני.
"ערב שירי המשוררים" הראשון של גלי צה"ל חולל בישראל מהפכה תרבותית שהדי השפעותיה מגיעים עד היום. הוא הצליח לשנות את כיוון התנועה של המוזיקה הפופולרית העברית וביסס בה סוגה משגשגת
"תיאוריות תרבותיות זה נהדר", אומר הסופר, העורך והמבקר מיכאל הנדלזלץ, שנטל חלק בהפקת ערב שירי המשוררים הראשון, "אבל במקרה הזה אנחנו יכולים להגיד ברטרוספקט, שזו תיאוריה שהצליחה מעל ומעבר למשוער. זה לא מעשה תרבותי שאתה רק מאבחן את ההצלחה שלו לאחור, בדיעבד; זו הייתה בפירוש פרוגרמה תרבותית, שהוגשמה והוכיחה את עצמה. וזה בפירוש דבר יוצא דופן.
"ומאחר שהייתי שם בעת הבריאה, אני יודע שיש להצלחה הזו רק כתובת אחת: יצחק לבני. הוא היה זה שהתעקש. הוא האיש שצריך לשיר לו את שירי ההלל בעניין הזה.
"ללבני הייתה אז תוכנית תרבותית מסודרת. המחשבה שלו הייתה, שרמת המילים של הפזמונים הישראלים היא לא מספיק טובה. וההנחה שלו הייתה, שאם נפנה את המלחינים לשירי משוררים, נוכל להעלות את רמת מילות הפזמונים המושרים ברדיו. זו הייתה תוכנית תרבותית שאפתנית, שהצליחה מעבר למשוער".
"ללבני הייתה אז תוכנית תרבותית מסודרת. המחשבה שלו הייתה, שרמת המילים של הפזמונים הישראלים היא לא מספיק טובה. זו הייתה תוכנית תרבותית שאפתנית, שהצליחה מעבר למשוער"
ניהול סובייטי
ב-1971, יצחק לבני בן ה-37 היה מפקד גלי צה"ל, ומתוקף כך אחד האנשים החשובים בתקשורת הישראלית של אותן שנים. בשנות החמישים לבני נמנה על קבוצת "לקראת", חבורת משוררים צעירים שהתגבשה סביב נתן זך, משה דור ואריה סיוון, בשאיפה לברוא שירה ישראלית חדשה. באותן שנים הוא גם היה בן זוגה של המשוררת דליה רביקוביץ, עמה נשאר בחברות קרובה עד מותה ב-2005.
המפקד לבני שמע מדי שבוע טענות של חבריו המשוררים על רמתם הירודה של השירים העבריים המשודרים בתחנת הרדיו הסרה למרותו, והחליט לעשות מעשה. וכדרכם של אנשי מעשה ישראלים – הוא הקים ועדה.
תפקידה של הוועדה היה להאזין לפזמונים העבריים החדשים שהגיעו לתחנת השידור הצבאית ולברור מתוכם רק את השירים שעומדים ברמה, הן מבחינת המילים, הן מבחינת הלחן והן מבחינת הביצוע, כך שרק הם יוצגו למאזינים ב"פינת הפזמון החדש" – ככה קראו לפלייליסט בתחילת שנות השבעים.
"היו הרבה טענות נגד שירים ישראלים", הסביר לבני ל"מעריב" בסוף 1971, "ובעיקר נגד רמתן הירודה של המילים. אני ראיתי את שורש הבעיה בכך שמשוררים מקצועיים – בניגוד לפזמונאים – לא נטלו חלק בכתיבת מילים ללחנים.
"התוצאה הייתה שרוב השירים התמלאו תוכן מילולי קלוש, מליצות נבובות ותיאורים בנאליים של רגשות. יותר ויותר הורגש הצורך לעודד משוררים מקצועיים לתרום מכישרונם לעולם הזמר הישראלי.
"הנחת היסוד שלי הייתה, כי מי שמסוגל לכתוב שירה כמקצוע – מסוגל לכתוב פזמונים טובים".
"רוב השירים התמלאו תוכן מילולי קלוש, מליצות נבובות ותיאורים בנאליים של רגשות. יותר ויותר הורגש הצורך לעודד משוררים מקצועיים לתרום מכישרונם לעולם הזמר"
כדי לבדוק את הנחת היסוד הזו החליט לבני לערוך פסטיבל של שירי משוררים שיולחנו במיוחד לכבוד האירוע. לצורך בחירת השירים, הלחנים והמבצעים, לא היה מנוס מהקמת ועדה נוספת, בה היו חברים שניים בלבד: אורי סלע ולבני עצמו.
הם בחרו כחמישים שירים מתוך קבצי שירה של משוררים צעירים כדליה רביקוביץ, נתן זך, יהודה עמיחי ודוד אבידן. אלה נמסרו למלחינים צעירים כמו שלמה ארצי, מתי כספי, מוני אמריליו, יאיר רוזנבלום ומישה סגל ולמלחינים ותיקים יותר כמו סשה ארגוב – שהתבקשו להלחין את השירים הקרובים לליבם מתוך אלה שהוועדה סיננה למענם.
כדי להגיע לקו הגמר, לערב החגיגי בשידור חי מבית החייל בתל אביב, היה על השירים שנבחרו והולחנו לעבור ועדה נוספת, שתפקידה היה לבדוק האם הלחן מתאים לרוח השיר ולרעיונות העולים ממנו. "היו כמה מלחינים", סיפר לבני, "שפשוט לא הבינו את השיר וכתבו לו לחן הנוגד את רוחו".
את מסננת הוועדות הזו עברו לבסוף 13 שירים חדשים. הבולטים שבהם היו "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של נתן זך שהלחין ושר מתי כספי; "דרך שתי נקודות" של יהודה עמיחי, שהלחין ושר שלמה ארצי; ו"ציפור שניה" של נתן זך, שהלחין מישה סגל ושרו סוזן ופרן.
את מסננת הוועדות עברו לבסוף 13 שירים. הבולטים שבהם היו "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה", "דרך שתי נקודות", ו"ציפור שניה"
כמו כן, "בלדה לשיער הארוך והקצר" של יהודה עמיחי, שהלחין לאותו ערב מוני אמריליו ושרו הדודאים – ובגרסה נוספת של אותו שיר, חוה אלברשטיין שרה לחן של סשה ארגוב. "חמדה" של דליה רביקוביץ', שהלחין מוני אמריליו ושרה צילה דגן; ו"שיר לאוהבים הנבונים", שהלחינה דפנה אילת ושרה חווה אלברשטיין. הם בוצעו לראשונה ב"ערב שירי המשוררים" הראשון שנערך ושודר ב-25 בינואר 1972.
כל הוועדות, הבירוקרטיה והניהול הסובייטי מלמעלה נראים עכשיו ככאלה שמבטיחים יצירה מסורבלת, כבדת ראש, נפוחה מחשיבות עצמית, שתעבור מעל ראשם של רוב האנשים. זה לא מה שקרה.
דלית עופר – מי שתהיה לימים עורכת מוזיקה בכירה בגל"צ, מנהלת גלגל"צ, ותיזום, בין היתר, את התוכנית "ארבע אחר הצהריים" ובשנים האחרונות עורכת את "שבת עברית" ברדיו 103 – וזכתה השנה בפרס מיוחד של אקו"ם על תרומתה לזמר העברי – הייתה ב-1972 תלמידת תיכון בשכונת נווה-שאנן בחיפה.
"אני זוכרת את עצמי מקשיבה לערב שירי המשוררים הראשון ברדיו, היו לו אפקט מדהים עליי כמאזינה. זה נשמע לי כפלא העולם", היא משחזרת. "אנחנו בתיכון היינו המחזורים הראשונים שלמדו את השירה הזאת.
"אני זוכרת את עצמי מקשיבה לערב שירי המשוררים הראשון ברדיו, היו לו אפקט מדהים עליי כמאזינה. זה נשמע לי כפלא העולם. אנחנו בתיכון היינו המחזורים הראשונים שלמדו את השירה הזאת"
"יהודה עמיחי, נתן זך, דליה רביקוביץ ודוד אבידן – היינו המחזורים הראשונים שהמשוררים האלה נכנסו לתוכנית הלימודים שלהם, אחרי עשורים של ביאליק, טשרניחובסקי וכו'. זה נחשב נורא מתקדם אז, שנלמד נתן זך לבגרות.
"ופתאום – לשמוע את השירים האלה מולחנים! זה היה מהמם. למחרת זו הייתה שיחת היום בבית הספר שלי בחיפה. אני ממש זוכרת את עצמנו מדברים על זה בהתלהבות בשיעור. הרגשנו שמתחילה מהפכה.
"בכלל, הרבה דברים שעשו אז בגלי צה"ל הפכו לשיחת היום. התוכניות של דורי (בן-זאב), הפינות של פוגי (להקת כוורת). שמענו כל הזמן גלי צה"ל. לא סתם רציתי להגיע לגלי צה"ל בשירות. זה היה חלום.
"צריך לזכור שזו תקופה כזאת, שאתה לא יכול לשמוע שיר ואז לרוץ לגוגל ולברר כל מה שאתה רוצה. מה שלא נאמר בשידור, אתה לא יכול להחכים את עצמך לבד. אם ההורים או המורים או הספרנית בספרייה לא יכולים לעזור לך, הלך עליך. אז אתה מקשיב לשידור בשיא הריכוז, כדי לא לפספס דבר. וההשפעה של זה עצומה".
"צריך לזכור שזו תקופה שאתה לא יכול לשמוע שיר ואז לרוץ לגוגל ולברר כל מה שאתה רוצה. מה שלא נאמר בשידור, אתה לא יכול להחכים את עצמך לבד. אז אתה מקשיב לשידור בשיא הריכוז, וההשפעה של זה עצומה"
יוני רכטר, שיהפוך בשנים הבאות לאחד המלחינים הבולטים של שירי משוררים, היה אז חייל בלהקת התותחנים. "השיר הראשון שהקלטתי היה שיר של משוררת. של זלדה. זה עוד היה עם הלהקה הצבאית. הייתי בלהקת התותחנים, ונתנו לי להלחין, והלחנתי את 'מול הים' של זלדה. אני לא יודע אפילו איך הגיע אלי הטקסט. הוריי אהבו שירה, אולי הכרתי את זלדה דרכם".
כשמסתכלים מהצד, לפחות היום, זה נראה כמעט לא טבעי שחייל צעיר יפנה להלחין טקסט של משוררת מהדור שלפניו.
"נכון. זה נורא מעניין באמת. אני לא יודע להגיד בדיוק איך זה קרה. הייתה כנראה איזו הכוונה תרבותית מלמעלה, שלא הייתה ממש מודעת".
היא הייתה מודעת לגמרי. ליצחק לבני, למשל, שדחף אז את הנושא, הייתה תוכנית מסודרת. ברור שאתה, כחייל צעיר, לא יכולת להיות מודע לזה.
"זו באמת תופעה נורא מעניינת. צריך לזכור שיש גם סכנה בדברים האלה. כשמלחינים שיר של משורר באופן לא טוב, זו פגיעה לדורות. יש כמה שירים כאלה, שלא אציין אותם, שלפחות בעיניי הם נוראיים. ואתה תמיד תקרא את הטקסט ותשמע את המנגינה הנוראית שמישהו הלחין. ולכן יש גם אחריות, למי שלוקח על עצמו להלחין שירי משוררים.
"צריך לזכור שיש גם סכנה בדברים האלה. כשמלחינים שיר של משורר באופן לא טוב, זו פגיעה לדורות. יש כמה שירים כאלה, שלא אציין אותם, שלפחות בעיניי הם נוראיים"
"בהקשר של ערבי שירי המשוררים של גלי צה"ל, לא הרגשתי שהם משפיעים עליי. המוזיקה לא דיברה אליי. אבל השירים כן. אהבתי שירה ומשוררים כבר כילד. היו לנו ספרי שירה בבית, של חלפי ואחרים, והייתי פותח אותם כנער.
"הלחנתי יהודה עמיחי והלחנתי חלפי, באופן מאוד בוסרי. גם לא הרגשתי שכשאני מלחין שיר של משורר אני חלק מאיזו תופעה תרבותית. חברי כוורת, למשל, לא התעניינו בכלל בשירה. אני כן".
חבריו הטובים של המפקד
השירים שהגיעו ל"ערב שירי המשוררים" הראשון נשמעים לנו היום "קלאסיקה ישראלית" ונהנים מההילה שנוספת לשירים טובים עם השנים. אבל באותם ימים הם עוררו גם עוינות לא מבוטלת, שברוח התקופה נוסחה ברשעות ובאגרסיביות. הטענות נשמעות מוכרות: שימוש במשאבי מדינה לקדם חברים ומקורבים. חונטה סגורה. פטרנליזם.
"פעם בשבועיים, בדרך כלל במוצאי יום שלישי, נושא מפקד גלי צה"ל נאום לאומה, ואומר 'אנחנו מעדיפים פזמונים שנכתבים על ידי משוררים", כתב יהונתן גפן הצעיר בטורו האישי הפופולרי "הצד הרביעי של המטבע" במעריב, לקראת ערב שירי המשוררים הראשון.
"פעם בשבועיים, בדרך כלל במוצאי יום שלישי, נושא מפקד גלי צה"ל נאום לאומה, ואומר 'אנחנו מעדיפים פזמונים שנכתבים על ידי משוררים", כתב יהונתן גפן הצעיר בטורו האישי הפופולרי "הצד הרביעי של המטבע"
"ואחרי אתנחתא קלה הוא מנתח את הפזמון העברי ומביע תקווה שמשוררים כמו – כאן באה רשימה מייגעת של משוררי הליגה הלאומית שבדרך כלל הם חבריו הטובים של המפקד – יכתבו פזמונים במקום הזבל הרגיל המושמע במצעד הפזמונים.
"הבחורים העליזים שמגישים את הפזמונים בגלי צה"ל מתנהגים כדובריו המוסמכים של הטעם המעודן. הם נולדו בתוך עטיפה של תקליט וישנים בלילה בפינה לשיפוטכם. הם יודעים יותר ממני וממך מי משורר ומי סתם מתחזה. יש להם שמות של עצים, כדי שיהיה להם קל להציג את עצמם. כל הזמן הם מגישים ומרגישים, מביעים דעה ותוקעים בדיחה שאף אחד לא מבין אותה.
"מה שרציתי להציע למפקד גלי צה"ל הוא שיניח לעם ולהיסטוריה לקבוע מי משורר ומי פזמונאי. מה שאנחנו מבקשים מרדיו, בדרך כלל, זה שהוא ינגן וישמיע את מה שהאנשים רוצים לשמוע".
"מה שרציתי להציע למפקד גלי צה"ל הוא שיניח לעם ולהיסטוריה לקבוע מי משורר ומי פזמונאי. מה שאנחנו מבקשים מרדיו, בדרך כלל, זה שהוא ינגן וישמיע את מה שהאנשים רוצים לשמוע"
האבחנה הזו – בין משורר ובין מי שכותב שירים אבל לא ראוי להיקרא משורר – הייתה אז עניין גדול. יחיאל מוהר, שכתב פזמונים רבים ללהקות הצבאיות, חתם עליהם בשמו. את ספרי השירה שלו הוא פרסם כ"יחיאל מר", השם שאיתו נולד. כך הוא פיצל עצמו לשני כותבים שונים – משורר ופזמונאי.
האבחנה הזו הוסיפה להעסיק גם את בנו, עלי מוהר. "גם עלי תמיד אמר על עצמו שהוא 'פזמונאי' ולא 'משורר'", אומר רכטר, שהלחין ושר שירים רבים של עלי מוהר, "למרות שבעיני עלי היה משורר. אבל הייתה איזו הדרת כבוד – ועדיין יש, אולי קצת אחרת היום – לשירה. היה לה מקום של כבוד".
הכבוד הזה לשירה גרם למבקרים רבים לעקם את אפם. "מספר לחנים ומבצעים צרמו ממש את האוזן, שעה שגלשו מהרוח האמיתית של השירים ולעיתים אף סתרו לחלוטין את משמעותם ואופיים", כתב מבקר המוזיקה של מעריב יוסי חרסונסקי.
"מספר לחנים ומבצעים צרמו ממש את האוזן, שעה שגלשו מהרוח האמיתית של השירים ולעיתים אף סתרו לחלוטין את משמעותם ואופיים", כתב מבקר המוזיקה יוסי חרסונסקי
"זה היה ערב יומרני ששאף להצדיק את תכליתו מראש. ואולי טוב שכך היה. כתקדים ראשוני להזיז משהו – זהו ניסיון מוצלח (למרות שאני מסתייג מכפייה מכוונת של שירי משוררים). השאלה היא האם ימשיכו בקו זה, או שזוהי תופעה חולפת".
התשובה לשאלות הנכבדות האלה הגיעה בשנים הבאות. "ערב שירי משוררים היה חלק מההצלחה של גלי צה"ל באותן שנים", אומר הנדלזלץ. "ההנחה אז הייתה: החייל הוא בן אדם, ואם יגישו לו חומר טוב ולא רק בידור צבאי, הוא יאהב את החומר הזה. ובגלי צה"ל נעשה אז מאמץ לפעול בכיוון הזה.
"הדבר האחר שאני הפקתי אז בגלי צה"ל היה 'שיחת חצות', שזה היה זיוני שכל של פילוסופים לפני חצות, עם בן עמי שרפשטיין, פרופ' אגסי, אדם ברוך הצעיר, דוד אבידן, מנחם בן ולבני עצמו. שידרנו באמת הרהורים פילוסופיים על נושאים ברומו של עולם.
"'ערב שירי משוררים' היה חלק מהמגמה הזאת לקשור את הקצוות, ולהראות שזה לא ה'מה' אלא ה'איך'. הוא שיחרר מאוד את הפזמון מהשטנץ הקצבי, ששיר צריך להיות מחורז ועם משקל, ולכן גם שיחרר את המוזיקה".
"'ערב שירי משוררים' היה חלק מהמגמה לקשור את הקצוות, ולהראות שזה לא ה'מה' אלא ה'איך'. הוא שיחרר מאוד את הפזמון מהשטנץ הקצבי, ששיר צריך להיות מחורז ועם משקל, ולכן גם שיחרר את המוזיקה"
הוא בין היתר גרם לזה שהרבה מאוד ישראלים מכירים בעל פה שירה עברית, בעיקר כי היא הולחנה והפכה ללהיטים ברדיו.
"נכון. וכל העניין הוא, שבזמנו זו הייתה בדיוק התיאוריה שמאחורי ערב שירי משוררים, שהצליחה מעל ומעבר למשוער. אני לא מכיר מעשים תרבותיים בהיקף כזה ובהצלחה כזאת בחברות אחרות. אולי זה אופייני לחברה קטנה ומתהווה.
"הרי זו דוגמה לתרבות ישראלית בהתהוותה – לא יהודית ולא עברית. ישראלית. זו הבחנה חשובה. העברית הייתה קיימת עוד לפני המדינה. כאן העניין היה ישראלי – לחנים ישראליים למשוררים ישראלים. זה היה חלק מהתהוות הישראליות".
כדי להבין את מלוא המשמעות והאפקט של המפעל התרבותי הזה, צריך להיזכר ביחס שהיה שמור אז למשוררים. "תחשוב על הכוח שהיה לאלתרמן עם הטור השביעי שלו", אומר המשורר ומנהל בית ביאליק יקיר בן-משה, "זו הייתה עוצמה מטורפת. אנשים חיכו לקרוא ביום שישי את הטור שלו, שבו הוא מגלם בשיר את אירועי השבוע.
"תחשוב על הכוח שהיה לאלתרמן עם הטור השביעי שלו. זו הייתה עוצמה מטורפת. אנשים חיכו לקרוא ביום שישי את הטור שלו, שבו הוא מגלם בשיר את אירועי השבוע"
"משוררים היו אז גיבורי תרבות. המדינה הייתה קטנה יותר. היה אז כוח עצום לשפה. היחס לעברית היה אחר לגמרי. חלק היו אז עולים חדשים שרק הגיעו בשנות החמישים והשישים, הם תפסו את העברית כדבר שלם, סגור. יהלום כזה. אז הם פנו אל השירה כדי שתשקף את זה".
"אני לא בטוח שאני יודע להסביר את זה, אבל יש משהו נורא טבעי לאוזן ישראלית כשאתה שומע שיר משוררים מולחן", אומר המוזיקאי ונשיא בית הספר רימון יהודה עדר, "הוא לא נשמע לך חריג. תחשוב אפילו על צביקה פיק ועל שירי המשוררים שהוא הלחין ושר.
"אנשים יצרו את המוזיקה הכי פופית, עם המילים הכי בומבסטיות לכאורה. תחשוב כמה שירים כאלה הולחנו. ואלה היו שירים שאנשים צעירים שרו אותם. המוזיקה חיברה אותם אל השירים. זה מה שהיה כל כך יפה בזה".
"אנשים יצרו את המוזיקה הכי פופית, עם המילים הכי בומבסטיות לכאורה. תחשוב כמה שירים כאלה הולחנו. ואלה היו שירים שאנשים צעירים שרו אותם. המוזיקה חיברה אותם אל השירים. זה מה שהיה כל כך יפה בזה"
"ערב שירי המשוררים הראשון פתח דלת ענקית", אומרת דלית עופר, "הוא גם נתן גושפנקא כזו של איכות ורצינות לפופ ולרוק. הוא הוכיח שמוזיקה פופולרית יכולה להתחבר עם מה שנקרא אז 'שירה גבוהה'. אנחנו הרי חברה נורא צעירה במונחים היסטוריים. אנחנו עוד מהדור שניסה לבנות משהו שלא היה קודם. ומההיבט הזה, זו הייתה הצלחה גדולה.
"נכון שהייתה גם קודם שירה מולחנת, שהייתה יותר במחוזות של 'שירי ארץ ישראל'. התרומה של גלי צה"ל הייתה לחבר את זה לתרבות היותר פופולרית. לחבר את זה לצעירים.
"מה שהערב הזה עשה זה להראות לאנשים ששירה יכולה להיות דבר מאוד פופולרי, מאוד נגיש, מאוד מחבר. אם יום אחד בעתיד יסכמו את התרומה של גלי צה"ל לתרבות הישראלית ויבדקו מה היא השאירה אחריה, אחת המורשות הכי משמעותיות היא הסיפור הזה. יש מצב שזו התרומה הכי משמעותית של גלי צה"ל לתרבות הישראלית".
"אם יום אחד בעתיד יסכמו את התרומה של גלי צה"ל לתרבות הישראלית, אחת המורשות הכי משמעותיות היא הסיפור הזה. יש מצב שזו התרומה הכי משמעותית של גלי צה"ל לתרבות הישראלית"
מירי רגב על סטרואידים
הטענות על כפייה מלמעלה, פטרנליזם, אליטיזם, נפוטיזם וטענות "איזם" נוספות, נשמעו מהרגע הראשון. ממרחק השנים – כשאנחנו כבר מכירים את הגלגולים הבאים של המוזיקה הישראלית, ואת המאבקים שליוו אותה – הן מקבלות תוקף נוסף.
"אני הייתי אז בצבא, בלהקת פיקוד דרום", אומר היוצר הדוקומנטרי רון כחלילי, "אני זוכר את רפי בן-משה, בעלה של עדנה פלידל, שהיה מנהל הלהקות הצבאיות כשאני הייתי בלהקה, מדבר כל הזמן שצריך לשיר שירים כאלה ולא אחרים. זה היה חלק מהשיקולים כשאתה מרכיב הופעה. מה 'התפקיד שלנו כלהקה צבאית'. דיברנו על זה בלי סוף. אתה המספר. אתה ישראל הרשמית.
"אני זוכר שלי, כנער צעיר שהגיע מבת ים, הייתה התנגדות לשירים האלה. אלה שירים שיוצרים אצלך מין ניכור. הם נשמעו לי כמו משהו שמישהו מנסה לכפות עליי, כשכל הרעיון של הפופ הוא להיות קליל ונחמד ואסקפיסטי.
"אני זוכר שלי, כנער צעיר שהגיע מבת ים, הייתה התנגדות לשירים האלה. אלה שירים שיוצרים אצלך מין ניכור. הם נשמעו לי כמו משהו שמישהו מנסה לכפות עליי, כשכל הרעיון של הפופ הוא להיות קליל ונחמד ואסקפיסטי"
"פתאום מתחילים לספר לי על קבר רחל, ומה זה הכותל, ומה זה ההיסטוריה הישראלית ומה זה השואה וכל מיני כאלה. פתאום מתחילים לנסח לי דברים בשפה מאוד מאוד מסובכת שאני לא תמיד מבין.
"צריך גם לזכור שהפופ צומח בעצם לא הרבה שנים קודם. הוא עוד חדש נורא בעולם. הוא מעורר הרבה התנגדות. כן להביא את הביטלס, לא להביא את הביטלס. מתנהל דיון נורא גדול סביב העניין הזה. והממסד הישראלי קולט, אחרי השערורייה של האיסור להביא את הביטלס, את החשיבות שיש למוזיקה הזאת. פתאום הוא מבין שכל הילדים שם.
"אז ערב שירי המשוררים היה בעצם כפייה ממסדית. זה מירי רגב על סטרואידים. הם יושבים שם בגלי צה"ל והם אומרים 'אם אנחנו לא שולטים במוזיקה הפופולרית, במסרים, אז בשביל מה אנחנו צריכים את זה בכלל?'. זה היה כל כך שתלטני".
"ערב שירי המשוררים היה בעצם כפייה ממסדית. זה מירי רגב על סטרואידים. הם יושבים שם ואומרים 'אם אנחנו לא שולטים במוזיקה הפופולרית, אז בשביל מה אנחנו צריכים את זה?' זה היה כל כך שתלטני"
הנדלזלץ מתקומם נגד טענות כאלה: "בסדר, אפשר לומר שיצחק לבני התעקש על זה כי הוא היה בן זוגה של דליה רביקוביץ. או כי הוא היה מיודד עם נתן זך. או כי הוא עצמו היה מאנשי חבורת 'לקראת'. אז מה? המניעים שלו היו תרבותיים ולא אישיים".
"באווירה של היום, לכל דבר שתעשה יהיה מי שיקום ויגיד 'מי שמך?'", מסכמת עופר, "ברור שדבר כזה היום, כמקשה אחת, לא היה יכול לעבוד. ערב שירי המשוררים אמנם בא ממקום של רצון לחנך, אבל גם ממקום יצירתי ומקורי.
"אני אף פעם לא הסתכלתי ככה על ערבי המשוררים. לא על הראשונים ששמעתי כמאזינה, ולא על אלה שכבר הייתי מעורבת בהם. לא ראיתי בהם עניין אליטיסטי, אלא יוזמה יצירתית.
"זו תופעה ישראלית, שהתאימה לתרבות צעירה שנבנית. תרבות שמנסים לבנות אותה. ואתה טועם מזה ומזה. אתה לא יודע בהתחלה מה יקרה. מנסים לגעת בכל דבר.
"זו תופעה ישראלית, שהתאימה לתרבות צעירה שנבנית. תרבות שמנסים לבנות אותה. ואתה טועם מזה ומזה. אתה לא יודע בהתחלה מה יקרה. מנסים לגעת בכל דבר"
"ואתה בא עם כבוד למילה הכתובה, גם בהקשר של שירים מולחנים מהמקורות, ואתה אומר אנחנו בונים פה בארץ אבות תרבות חדשה, מחיים שפה, נותנים כבוד למילה הכתובה, בונים פה תרבות מוזיקלית חדשה".
* * *
ביום רביעי: עוד חוזר הניגון (נתן אלתרמן, 1938)
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם