דרך שתי נקודות

מילים: יהודה עמיחי

כּוֹכָב צָעִיר הִתְחַתֵּן עִם כּוֹכָבָה
וּבִפְנִים דֻּבַּר גֶּרְמָנִית עַל סַכָּנָה קְרוֹבָה.
רָצִיתִי לְהִזָּכֵר בְּזֶמֶר וְזָכַרְתִּי רַק אֶת הַמִּשְׁפָּט,
כִּי דֶּרֶךְ שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת עוֹבֵר רַק קַו יָשָׁר אֶחָד.

כֶּלֶב עָזוּב רָדַף אַחֲרֵינוּ לְאֹרֶךְ הָרְחוֹב,
צָעַקְתִּי, יָדִיתִי אֶבֶן, וְלֹא רָצָה לֽעֲזֹב.
אַחַר-כָּךְ אָבַדְנוּ לוֹ וְגַם הוּא אָבַד.
דֶּרֶךְ שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת עוֹבֵר רַק קַו יָשָׁר אֶחָד.

בִּכְיֵךְ הַקָּטָן מַסְפִּיק לְהַרְבֵּה כְּאֵבִים,
כְּמוֹ קַטָּר הַמּוֹשֵׁךְ קְרוֹנוֹת רַבִּים.
מָתַי נָשׁוּב הַבַּיְתָה? חַכִּי עוֹד מְעַט.
כִּי דֶּרֶךְ שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת עוֹבֵר רַק קַו יָשָׁר אֶחָד.

לִפְעָמִים הַשֶּׁמֶשׁ זָכָר, לִפְעָמִים – נְקֵבָה,
לִפְעָמִים אֲנַחְנוּ שְׁנַיִם, לִפְעָמִים יוֹתֵר מֵרְבָבָה,
לִפְעָמִים אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ מִי יַחֲזִיק אוֹתָנוּ בַּיָּד.
אֲבַל דֶּרֶךְ שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת עוֹבֵר רַק קַו יָשָׁר אֶחָד.

חַיֵּינוּ שֶׁבִּכְתָב הָיוּ לְחַיֵּינוּ שֶׁבְּעַל פֶּה.
חַיֵּינוּ שֶׁבָּעוֹלָם הַבָּא לְחַיֵּינוּ שֶׁבָּזֶה,
חַיֵּינוּ הַמְמַהֲרִים וְחַיֵּינוּ הָעוֹבְרִים לְאַט,
דֶּרֶךְ שְׁתֵּי נְקֻדּוֹת עוֹבֵר רַק קַו יָשָׁר אֶחָד.

אחד מכלי ההבעה המשוכללים של יהודה עמיחי, שהפכו אותו לאחד המשוררים האהובים על בני דורו – ולא במקרה גם לאחד המשוררים העבריים המתורגמים ביותר ולאחד המשוררים הישראלים המולחנים ביותר – הייתה היכולת שלו לזהות את הפואטי, את הנשגב, את המפתיע, את הרב משמעי – בתוך השפה היומיומית, השגורה בפי כל. שפת הידיעות החדשותיות בעיתון, השפה המשפטית, שפת הרוכלים בשוק, אפילו שפת המורים לגאומטריה – כמו בשיר הזה.

"דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" – אקסיומה גאומטרית שכל תלמיד תיכון מכיר, ועמיחי הופך למטאפורה נפלאה לאהבה. לקיום האנושי הקטן (שתי נקודות) ולחיבור האחד האפשרי ביניהן – שהוא תמיד פלא.

"דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" – אקסיומה גאומטרית שכל תלמיד תיכון מכיר, ועמיחי הופך למטאפורה נפלאה לאהבה. לקיום האנושי הקטן (שתי נקודות) ולחיבור האחד האפשרי ביניהן – שהוא תמיד פלא

"עמיחי בעצם מנסה לברר בשיר הזה מהו החוק שבעזרתו נבחר להסדיר את חיינו. חוקי התורה וההלכה ("חיינו שבכתב היו לחיינו שבעל פה")? אולי סדר הדין הפלילי ("וזכרתי רק את המשפט")? חוקי השפה ("לפעמים השמש זכר, לפעמים נקבה")? או חוקי הגאומטריה ("דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד")?

יהודה עמיחי ב-1986 (צילום: משה שי/פלאש90)

"המשורר כאילו אורז את מילותיהם של האנשים הרגילים, את ניסיונותיהם מחדש, ומניחם בקופסה נאה ובעטיפה יפה – ומפתיע אותם. הם פותחים את השיר כמו מתנה, והם אינם ידועים שבתוך המתנה המילים הן שלהם, ומפיהם לקח אותם המשורר, ורק סידר אותם קצת, בצורה נאה", הסביר עמיחי איך הוא רואה את מלאכתו של המשורר, אבחנה שנראית מתאימה במיוחד לשיר הזה.

"יהודה עמיחי נסוג במודע מעמדת המשורר הנביא", כתב החוקר מתניה מאלי במסה היפה "יהודה עמיחי ואורות החולין" שפורסמה בכתב העת "השילוח". "מגמת שירתו הפוכה: גם כאשר הוא כותב על נושאים 'גדולים' הוא פונה אל חווייתו של היחיד. שירי המלחמה שלו מובילים את הקורא מההתרחשות הגדולה אל הפרט הנתון בה. האירועים ההיסטוריים הגדולים נחווים כהפרעה ממסכת. תפקידו של המשורר לראות מבעד למסך זה את החוויה האנושית.

"עמיחי מכתיר את עצמו בתואר 'נביא עני'. נבואתו הענייה של עמיחי הובנה על ידי מבקרי ספרות כאנטי-מטפיזיקה, הנחוצה לתרבות הישראלית כדי לשמור על קשר לא מזיק עם המקורות היהודיים.

"עמיחי מכתיר את עצמו בתואר 'נביא עני'. נבואתו הענייה של עמיחי הובנה על ידי מבקרי ספרות כאנטי-מטפיזיקה, הנחוצה לתרבות הישראלית כדי לשמור על קשר לא מזיק עם המקורות היהודיים"

"עמיחי, שגדל בבית אורתודוקסי מודרני של יוצאי גרמניה ועזב בגיל התיכון את אורח החיים הדתי, הובן בהתאם לביוגרפיה שלו כמי שמחלן את הסימבוליקה הדתית לתוך היום-יום הישראלי ומעניק לה משמעות נוסטלגית חביבה".

שלמה ארצי הלחין את "דרך שתי נקודות" לערב שירי המשוררים הראשון של גלי צה"ל, וגם שר אותו, עם עיבוד נפלא של אלברט פיאמנטה, שעומד יפה במבחן הזמן.

שלמה ארצי בשנות השבעים (צילום: יעקב סער/לע"מ)

השיר זכה להצלחה גדולה עם צאתו, וגם נכלל באלבומו של ארצי "פתאום אחר ימים רבים" שכלל בעיקר שירי משוררים מולחנים, ובהם "יופיה אינו ידוע" של נתן זך, "יסמין הקטנה" של חיים גורי, ו"אהבה – שני דגים" של דליה רביקוביץ'.

השיר צעד 12 שבועות במצעדי הפזמונים של 1972 (מהם שבועיים בראש, כפי שהיה נהוג לומר אז). הוא גם הגיע למקום ה-22 במצעד השנתי שבו נבחר שלמה ארצי לזמר השנה 1972.

"זו הייתה תקופה שהיינו צריכים להתחנף לשפה. המשוררים היו האליטה להתחנף אליה", אומר היום ארצי. "אז נניח, אני עשיתי את 'בשל תפוח' של ביאליק שהיה ממש חידון. אבל גם הוא מאוד הצליח, כי המנגינה הנגישה את השיר לקהל. ואגב, הוא קיבל אז ביקורות איומות. יותם הראובני, שהיה אז המבקר של 'הארץ', חשב בטעות שזה טקסט שלי שמנסה להעתיק את כוורת".

"אני עשיתי את 'בשל תפוח' של ביאליק שהיה ממש חידון. יותם הראובני, שהיה אז המבקר של 'הארץ', חשב בטעות שזה טקסט שלי שמנסה להעתיק את כוורת"

להבדיל מביאליק שכבר היה מת המון שנים כשהלחנת אותו, עמיחי היה חי. אתה זוכר איך הוא הגיב ל'דרך שתי נקודות'? כי הרבה פעמים המשוררים הסתייגו מהלחנים לשירים שלהם.
"עמיחי אמר לי, בפעמיים שפגשתי אותו, שהוא אוהב את הלחן מאוד. אני לא הייתי גדול מלחיניו. היו הרבה אחרים.

"נתן יונתן מאוד אהב שמלחינים אותו. אפילו עודד את זה באופן מסוים. אבל כשבאתי אליו לקיבוץ שריד עם 'האיש ההוא', הייתי כולה בחור בן 22-23. הוא אמר לי, 'תתבגר, רק אז תוכל להלחין את זה'. ובאמת הלחנתי את זה בגיל 27. והפכתי את 'איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא' לפזמון החוזר. כי תמיד הייתי צריך לחפש בתוך השיר את ה-Hook. לגלות איפה הוא נמצא.

"אני חושב שהנושא הזה, של הלחנת שירי משוררים, מרתק גם מהצד של האדרת האשכנזיות לעומת המזרחיות. הייתה לי אתמול במקרה שיחה עם משה לוי, דה פיאנו מן, והוא העלה תזה נורא מעניינת על המוזיקה הישנה ועל העובדה שהיו רק שתי תחנות רדיו ושהשדרים והעורכים היו אליטיסטיים. לכן טקסטים כאלה – הוא לא דיבר על 'דרך שתי נקודות' בהכרח, אבל אני מקיש – יכלו לתפוס. כי כל התפיסה הייתה אשכנזית, אליטיסטית".

"משה לוי הוא העלה תזה נורא מעניינת על המוזיקה הישנה ועל העובדה שהיו רק שתי תחנות רדיו ושהשדרים והעורכים היו אליטיסטיים. לכן טקסטים כאלה יכלו לתפוס. כי כל התפיסה הייתה אשכנזית, אליטיסטית"

זה מעניין, כי במקביל לימים שבהם אתה הלחנת ושרת הרבה שירי משוררים, יוצאות במקביל הלהקות "צלילי העוד" ו"צלילי הכרם" והם שרים את "סורו מני" של אלכסנדר פן ואת "חנהל'ה התבלבלה" של אלתרמן. גם הם, בכרם התימנים ובשכונת התקווה, הרגישו שהם צריכים להתחנף למשוררים האשכנזים הגדולים.
"אני לא בטוח שהם עשו את זה כי הם רצו להתחנף למישהו. הייתי במקרה בהקלטה של 'חנהל'ה התבלבלה'. בהקלטה עצמה, או ממש אחרי שהם סיימו. אצ'י, השותף שלי, היה מנהל קוליפון ביפו. קודם כל, הם אהבו שירה. וחוץ מזה הייתה אז פחות שירה מזרחית. זאת האמת. לימים חזרו ליהודה הלוי ואבן-גבירול.

"כשדיברתי על זה עם משה לוי אתמול, שאלתי אותו איך בחור מזרחי כמוהו, מבת ים, אבא שלו היה נהג מונית, הגיע לנגן את 'גבר הולך לאיבוד' כמו אמרסון לייק ופאלמר. אז הוא אמר שלא היה לו פטיפון אז הוא הקשיב לרדיו, וזה מה שהשמיעו ברדיו. היו שתי תחנות רדיו בסך הכול.

שלמה ארצי ב-1985 (צילום: משה שי/פלאש90)

"אל תשכח שהבולשביקים כל הזמן בדקו אותנו אז, איך אנחנו שרים. הם ירדו עלי שאני שר 'במטוס סילון' בלי ב' עם חיריק, כמו שצריך. ואת 'תחת שמי ים התיכון' הם פשוט לא אישרו, כי הם רצו שאני אשיר 'תחת שמי הים התיכון' ועוד כהנה וכהנה".

"הבולשביקים כל הזמן בדקו אותנו אז, איך אנחנו שרים. הם ירדו עלי שאני שר 'במטוס סילון' בלי ב' עם חיריק, כמו שצריך. ואת 'תחת שמי ים התיכון' הם פשוט לא אישרו, כי הם רצו שאני אשיר 'תחת שמי הים התיכון'"

ממרחק הזמן אתה יכול לומר איך התקופה של הלחנת שירי המשוררים עיצבה את הכותב שאתה עצמך הפכת להיות?
"אני חושב שזה היה נורא חשוב. זה סידר לי משהו בתוכי. בגלל שאהבתי כתיבה מטאפורית. זה נתן לי אישור להיות במטאפורה.

"כמובן שכשאני הגעתי עם הכתיבה שלי אז ירדו עליה, כי לא הבינו מה זה 'גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת'. שילך לאיבוד כבר, אבל למה דווקא דרך מרפסת? אני חושב שהמשוררים נתנו לי מין גיבוי".

* * *

מחר: "ערב מול הגלעד" (לאה גולדברג, 1938)