סופרת רבי המכר ג'ולי קלאם מתחילה את ספר הזכרונות המשפחתי החדש שלה בכך שהיא חולקת עם הקוראים את כל מה שהיא יודעת על ארבע האחיות לבית מוריס, בנות הדודה העשירות והמשונות של סבתא שלה, שהסעירו את דמיון המשפחה במשך מאה השנים האחרונות.

היא מודה שכמעט כל הידוע לה אינו אמת. "אל תתאמצו לזכור שום דבר מכל זה, בגלל שזה תשעים אחוז שקר", היא כותבת בסוף הפרק הראשון. קלאם לא משקרה לקוראיה בכוונה. למעשה, לה עצמה לא היה שום מושג שכמעט כל מה שסיפרו לה במהלך חייה על סלמה, מלווינה, מרסלה ורות מוריס היה שקר וכזב.

קלאם לא משקרה לקוראיה בכוונה. למעשה, לה עצמה לא היה שום מושג שכמעט כל מה שסיפרו לה במהלך חייה על סלמה, מלווינה, מרסלה ורות מוריס היה שקר וכזב

בהמשך הספר The Almost Legendary Morris Sisters: A True Story of Family Fiction (האחיות מוריס הכמעט אגדיות: סיפור אמיתי על בדיה משפחתית), קלאם לוקחת את הקוראים למסע – לפעמים מבדר ולפעמים שובה לב – בזמן שהיא מנסה להבדיל בין עובדות לבין השקרים הרבים שסופרו על הנשים האלה.

עטיפת הספר האחיות מוריס הכמעט אגדיות: סיפור אמיתי על בדיה משפחתית מאת ג'ולי קלאם (צילום: Riverhead Books)

המסע מוביל את קלאם לצדו השני של העולם – ולמרות שלא נוכל לחשוף את ממצאיה בלי להרוס את הספר, הרכבת הסיפור האמיתי, חלק אחרי חלק, הופכת את המסע הזה למרתק כל כך.

קלאם, 54, מספרת שמנחם אותה לדעת שהמשפחה שלה היא לא היחידה שרוקמת אגדות מומצאות על קרובי משפחה. "חשבתי שאנחנו מיוחדים, אבל מתברר שזה די נפוץ". ובכל זאת, חלק מהשקרים והתפיסות המוטעות לגבי האחיות מוריס אכן בלתי רגילים.

לא נדיר שמשפחה משנה את הסיפור שלה, קלות, כשהיא מעבירה אותו מדור לדור. אבל מה שקלאם גילתה על האחיות המרתקות לבית מוריס לא היה קצת ייפוי של המציאות פה ושם. היא מפצחת את המיתוסים שמשפחתה יצרה על הנשים – ואת המיתוסים שהן יצרו לגבי עצמן כדי לשרוד, ולשגשג, באופן הטוב ביותר שידעו.

מה שקלאם גילתה על האחיות המרתקות לבית מוריס לא היה קצת ייפוי של המציאות פה ושם. היא מפצחת את המיתוסים שמשפחתה יצרה על הנשים – ואת המיתוסים שהן יצרו לגבי עצמן כדי לשרוד ולשגשג

בספר מתארת קלאם כיצד פגשה את קרובות המשפחה המבוגרות האלה רק פעם אחת, כשהיתה ילדה. ארבעה עשורים אחר כך, היא החליטה שהגיע הזמן למצוא עליהן יותר מידע.

קלאם עבדה כמה שנים כדי לאסוף כמה שיותר מידע לגביהן. התוכנית שלה היתה למצוא את המסמכים שיתמכו באגדה המשפחתית. לא היה לה מושג שהראיות שתמצא יפריכו הכל.

משמאל: מרסלה, מלווינה ורות מוריס כילדות (צילום: באדיבות ג'ולי קלאם)

תקרות של ניקוטין

נקודת הפתיחה שלה היתה הדברים שהוריה, סביה ובנות דודותיה סיפרו לה. לפני הכל, היא זכרה שהאחיות, למרות שחיו עד גיל מבוגר, היו מעשנות ללא הפוגה, עד השלב שבו ביתן היה מלא בערפל של קבע והקירות היו מוכתמים מניקוטין.

לפני הכל, היא זכרה שהאחיות, למרות שחיו עד גיל מבוגר, היו מעשנות ללא הפוגה, עד השלב שבו ביתן היה מלא בערפל של קבע והקירות היו מוכתמים מניקוטין

לפי הסיפור המשפחתי, ג'ורג' וקלרה מוריס וארבעה מילדיהם, סלמה, סמואל, מרסלה ומלווינה, עזבו את בוקרשט ברומניה ב-1900 בדרכם לניו יורק. זמן קצר אחרי שהגיעו למנהטן החליטו להגר מערבה, ללוס אנג'לס, שם רצה ג'ורג' להפוך לבמאי.

לאורך המסע, בסנט לואיס, ילדה קלרה תינוקת נוספת, רות, ומתה בלידתה. ג'ורג' מסר את הילדים לבית יתומים והמשיך מערבה, לא לפני שהבטיח שיחזור לקחת אותם.

הבניין ששימש את בית היתומים היהודי בסנט לואיס, שם גרו האחיות מוריס (צילום: באדיבות ג'ולי קלאם)

הסיפור המשיך כך שג'ורג' לא קיים את הבטחתו, והילדים נשארו בבית היתומים. מרסלה, המבוגרת והמבריקה בחבורה, הרוויחה מספיק כסף כדי לשחרר את אחיה מבית היתומים ולהעביר אותם לניו יורק. שם גרו האחיות יחד בדירה בגריניץ' וילג' ובבית בסאות'המפטון, לונג איילנד.

מרסלה, המבוגרת והמבריקה בחבורה, הרוויחה מספיק כסף כדי לשחרר את אחיה מבית היתומים ולהעביר אותם לניו יורק. שם גרו האחיות יחד בדירה בגריניץ' וילג' ובבית בסאות'המפטון, לונג איילנד

מרסלה הפכה לסוחרת מצליחה והיהודייה הראשונה עם מקום בבורסה בוול סטריט. היא הרוויחה מיליונים ותרמה סכומים אדירים לאוניברסיטת ברנדייס.

ואז, מתישהו לאורך הדרך, סופר שהיא ניהלה רומן עם ג'יי פי מורגן. לא היה קשה להפריך את זה, בהתחשב בכך שמורגן הלך לעולמו ב-1913, כשמרסלה היתה ילדה בת 12 שגרה בבית יתומים בסנט לואיס, אבל אף אחד במשפחה מעולם לא טרח לעשות את החשבון.

ג'ולי קלאם (צילום: Jonas Gustavsson)

לקלאם, שכותבת בהומור רב, לא היה מושג מהדברים האלה כשהתחילה את הפרויקט. היא היתה בטוחה שלאן שהמחקר לא יוביל אותה, המטרה שלה היתה לספר את סיפורן של האחיות ולא להפוך אותן לשערורייה.

האחיות עצמן, שמתו לפני שנים, ניסו להבטיח את אותו הדבר, והעבירו את המסר שלהן באמצעות מדיום איתה נפגשה קלאם. "האחיות ביקשו ממני לא לגרום להן להישמע משוגעות".

קלאם המשיכה את המחקר באופנים מסורתיים יותר, נשענה על תיעוד היסטורי וביקרה באתרים בניו יורק, סנט לואיס וברומניה. "הספרניות והארכיונאיות שסייעו לי בנדיבות רבה היו מורות נפלאות. נכנסתי לתוך זה בלי לדעת איך לגשת לרישומים, מה זמין ומה לא. בכל פעם שראיתי הוכחה לקיומן, ממש התרגשתי".

"הספרניות והארכיונאיות שסייעו לי בנדיבות רבה היו נפלאות. נכנסתי לתוך זה בלי לדעת איך לגשת לרישומים, מה זמין ומה לא. בכל פעם שראיתי הוכחה לקיומן, ממש התרגשתי"

על פי כל הדיווחים, האחיות בהחלט היו דמויות ראויות. בלי בעלים או ילדים לטפל בהם, הן חיו בצורה לא שגרתית לתקופתן. למרות שהאח סם לא היה חלק מהתמונה, האחיות נשארו קרובות זו לזו למרות ההבדלים הקיצוניים באופיין. ההכנסה האדירה של מרסלה אפשרה להן לטייל וליהנות מחייהן.

יחד עם זאת, השנים הראשונות והעגומות של חייהן הותירו כתם עצבות בל יימחה, בדומה לשכבות הזפת על קירות ביתן. למעשה, ג'ורג' מוריס לא המשיך ללוס אנג'לס מסנט לואיס, ואשתו קלרה לא מתה בזמן הלידה. אם נחשוף יותר פרטים, הסיפור ייהרס.

תמונה של האחיות מוריס שצולמה בבר מצווה ב-1966. מלווינה, רות וסלמה יושבות בשורה הראשונה: שנייה, שלישית ורביעית משמאל (צילום: באדיבות ג'ולי קלאם)

כשקלאם גילתה את האמת על חייהן של האחיות, זה הרגיש לה יותר מלסתום חורים בעלילה. "זה הפך להיות הרצון להיות עדה לזה". אגדות משפחתיות יכולות להיות חזקות כל כך, עד שלעיתים המפגש עם המציאות יכול להפוך להרסני. קלאם אומרת שאצלה זה היה הפוך.

"ככל שמצאתי יותר מידע סותר, כך התחלתי לאהוב ולהעריץ את האחיות יותר. בהחלט לא הרגשתי מאוכזבת. הן הפכו לבנות אדם אמיתיות, ולמרות שהסיפור היה שונה, בעיניי כל הדברים שגיליתי עליהן היו מעניינים באותה מידה, אם לא יותר.

"וחוץ מזה, הן באמת היו מיליונריות שעישנו בשרשרת".