ליאונרד ברנשטיין היה אחד המוזיקאים המוכשרים, הפורים והמצליחים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. מנצח ומלחין ידוע, מורה וסופר, פעיל זכויות אדם. איך מתחילים לתאר חיים מלאים כל כך בסרט אחד?
דגלאס טירולה, במאי Bernstein's Wall, החומה של ברנשטיין, סרט תיעודי שהוקרן בהקרנת בכורה בפסטיבל טרייבקה הקיץ, החליט להתמקד בפעולות החברתיות, הפוליטיות וההומניטריות של האיש, ולהתייחס בקצרה ליצירתו המוזיקלית המגוונת.
הגישה הזו עלולה לתסכל את קהל המעריצים של ברנשטיין, שבין הישגיו הרבים היה המנצח הראשון יליד ארה"ב שהוביל תזמורת אמריקאית, הפילהרמונית של ניו יורק, והמוזיקאי האמריקאי הראשון שזכה לתהילה בינלאומית רחבה.
הסרט התיעודי של טירולה הוא פורטרט אינטימי יותר, מחקר של דמות בגוף ראשון. הוא מנסה לחשוף את התשוקות שהניעו אותו, בעיקר באמצעות ביטויים אישים שלו – ובמילותיו שלו. חלק גדול של הסרט מורכב מראיונות טלוויזיוניים, סרטים וקטעי אודיו, וכמה מכתבים שזכו לעיבוד גרפי אלגנטי.
לואיס ברנשטיין נולד ב-1918 בעיר לורנס שבמסצ'וסטס, בנם של מהגרים יהודים מאוקראינה. בשנות נעוריו המוקדמות, החשיפה היחידה שלו למוזיקה היתה מהרדיו הביתי ומהמוזיקה שהתנגנה בקהילה היהודית המקומית. בצעירותו למד בהרווארד ובמכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה ובטנגלווד מיוזיק הארט בברקשייר.
ברנשטיין מייחס את השכלתו הבסיסית בניצוח לסרגיי קוסביצקי, מנצח התזמורת הסימפונית בבוסטון, ומודה לארון קופלנד, שהיה מנטור משמעותי בהלחנה, מדריך שהדגיש בפניו את חשיבות החדשנות במבנה ובצליל.
ברנשטיין מייחס את השכלתו הבסיסית בניצוח לסרגיי קוסביצקי, מנצח התזמורת הסימפונית בבוסטון, ומודה לארון קופלנד, שהיה מנטור משמעותי בהלחנה, מדריך שהדגיש בפניו את חשיבות החדשנות במבנה ובצליל
ברנשטיין כתב בסגנונות רבים ומגוונים: מוזיקה סימפונית ותזמורתית, מוזיקה לבלט, פסי קול לקולנוע, לתיאטרון, יצירות למקהלות, לאופרה וגם מוזיקה קאמרית. המגוון חסר התקדים שלו לא תמיד היה יתרון, בעיקר כשהתייחסו אליו מבקרים מתנשאים וחמורי סבר, שלא הצליחו למקם אותו בקטגוריה מוכרת.
יצירותיו כוללות שלוש סימפוניות, מזמורי צ'יצ'סטר (הלחנות של קטעים מתהילים), סרנדה שמבוססת על סימפוזיון של אפלטון, פס הקול המקורי שכתב לסרטו זוכה האוסקר של איליה קאזאן מ-1954, חופי הכרך, ויצירות תיאטרליות כמו עיר נפלאה וקנדיד.
היצירה הפופולרית ביותר שלו היתה המחזמר המפורסם סיפור הפרברים, שהתחיל בברודווי והפך לסרט זוכה אוסקר בבימויו של רוברט וייז, בכיכובן של נטלי ווד וריטה מורנו (כרגע נשואות העיניים לגרסתו של סטיבן ספילברג, שמתוכננת לעלות בדצמבר).
הרגעים הפרטיים של החיים
ברנשטיין היה המנצח הראשון ששיתף את הידע והתשוקה שלו למוזיקה עם ההמונים באמצעות הטלוויזיה, בזכות הפילוסופיה שלו לפיה מוזיקה היא שפה אוניברסלית, חוצה גבולות גאוגרפיים ופוליטיים בצורה קלה ומהירה יותר ממדיומים אחרים.
ברנשטיין היה המנצח הראשון ששיתף את הידע והתשוקה שלו למוזיקה עם ההמונים באמצעות הטלוויזיה, בזכות הפילוסופיה שלו לפיה מוזיקה היא שפה אוניברסלית, חוצה גבולות גאוגרפיים ופוליטיים
באמצעות עשרות שידורים לאומיים ובינלאומיים, ביניהם התוכנית הפופולרית קונצרטים לצעירים עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, הוא הצליח להנגיש מוזיקה קלאסית לצופים הצעירים, שאולי לא היה מה שיעודד אותם להגיע לאולם קונצרטים ולהאזין למוזיקה קלאסית.
רוב הסיפור מסופר במילותיו של ברנשטיין, שמשמש כסוג של מנהל הטקס – מספר סובייקטיבי של חייו. המונולוגים שמופיעים כאן לקוחים בעיקר מ-25 שעות ראיונות שהתקיימו בקיץ של שנת 1986, כשברנשטיין הזמין חבר עיתונאי להצטרף אליו ואל משפחתו בחופשה באיטליה. ההקלטות האלה מציעות גישה ישירה למדי לכמה רגעים פרטיים ופחות מוכרים.
במאי הסרט התיעודי הזה נעזר בעוזר האישי המנוח של ברנשטיין, בבני משפחתו של המוזיקאי, ארכיבאים ואוצרי מוזיקה, והשיג קטעי אודיו והקלטות וידיאו של ברנשטיין במקום לדבר ישירות על הפילוסופיה, הפוליטיקה והחיים האישיים שלו. על המסך, ברנשטיין נראה לעיתים נדירות בלי משקה או סיגריה, ונדמה שהוא תמיד חושב על משהו, אפילו כשהדיבור שלו נשמע ספונטני.
על פי ההערכות, ברנשטיין כתב למעלה מ-10,000 מכתבים בימי חייו, שבהם הוא חולק את הדאגות והחששות העמוקים ביותר שלו, בחלקם בנוגע להשפעות המקארתיזם, העובדה שנכלל ברשימה השחורה (או האפורה), הנישואים שלו והמיניות שלו (שאותה תפס כביסקסואליות, בעוד שאחרים תפסו אותו כגיי שאהב את נישואיו ואת משפחתו).
ברנשטיין כתב למעלה מ-10,000 מכתבים בחייו, בהם הוא חולק את הדאגות והחששות העמוקים ביותר שלו, בחלקם בנוגע להשפעות המקארתיזם, העובדה שנכלל ברשימה השחורה, הנישואים שלו והמיניות שלו
טירולה פותח את סרטו באחת ההרצאות המצולמות של ברנשטיין, באוסף האמנויות של CBS Arts מ-1954, Omnibus, שעסק בטווח נושאים מוזיקלי רחב, מוזיקה קלאסית, תיאטרון מוזיקלי ואופרה.
הצילומים שמגיעים אחר כך מראים אותו כאישיות ייחודית – סוג של כוכב רוק – דינאמי בחיי היום-יום שלו כשם שהיה על הבמה. הוא מצטייר כמרצה כריזמטי, תומך נלהב בשינוי חברתי, חירות ושוויון, שלום ואחווה.
יש כמה קטעי ראיונות קצרים בלבד עם אחותו ואשתו של ברנשטיין איתה ניהל מערכת נישואים ארוכה ומסובכת. הסרט מכיר בכך שברנשטיין היה הומוסקסואל בארון ושרעייתו במשך 27 שנים, פליסיה מונטאלגרה, היתה מודעת לנטייתו המינית.
בחילופי מכתבים חדים, פליסיה מדברת בכנות על המיניות שלו ועל המכשולים שמציבים חייו הכפולים. היא אומרת שהיא נותנת לו חופש, "בלי אשמה ובלי עונשים". ואכן, יש ראיות שלצד חייו כגיי הוא היה בעל נאמן (הוא טיפל בפליסיה החולה עד יום מותה), שמילא את חובותיו כאב באושר ובסיפוק רגשי.
בחילופי מכתבים חדים, פליסיה מדברת בכנות על המיניות שלו ועל המכשולים שמציבים חייו הכפולים. היא אומרת שהיא נותנת לו חופש, "בלי אשמה ובלי עונשים"
הנטיות הפוליטיות של ברנשטיין לשמאל מפורטות גם הן, אחרי שיצא יחסית ללא פגע מהמפגש עם ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית, כל הדרך עד להשתתפותו בצעדות לזכויות האזרח ולהפגנות נגד וייטנאם.
ב-1970 הוא ארגן מפגש חברתי כדי לגייס כספים לחיזוק קרנות ההגנה לפנתרים השחורים שנכלאו שלא כצדק, אירוע שהפך אותו למוקד לביקורת תקשורתית נוקשה (ושהוא הצטער עליו אחר כך).
הכי מחוזר בעיר
כמנהל התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק וכדמות ציבורית, ברנשטיין היה מחוזר וחיזר אחרי סלבריטאים מתחומים שונים, ביניהם פוליטיקאים, כשהבולטים ביותר הם בני משפחת קנדי.
לבקשתה של ג'קלין קנדי, הוא הלחין את היצירה מיסה לחנוכת מרכז הלב על שם קנדי ב-1971. ברנשטיין כינה את היצירה "הודעה לעיתונות בנוגע לזמניות של האנרגיה". האירוע עורר את חשדו של הנשיא ריצ'רד ניקסון. עושה דברו של ניקסון, הלדמן, נשמע בהקלטה כשהוא מזהיר את ניקסון שהטונים הפוליטיים של היצירה הופכים את ההשתתפות שלו באירוע ללא נבונה.
לבקשתה של ג'קלין קנדי, הוא הלחין את היצירה מיסה לחנוכת מרכז הלב על שם קנדי ב-1971. ברנשטיין כינה את היצירה "הודעה לעיתונות בנוגע לזמניות של האנרגיה"
כאמור, תרומתו של ברנשטיין לתיאטרון המוזיקלי לא נידונה בצורה מעמיקה על ידי טירולה, כולל סיפור הפרברים ובעיר. יצירות מוערכות נוספות, כמו קנדיד ועיר נפלאה, אפילו לא מוזכרות בסרט.
כך או כך, בקטעים רבים, הצילומים משקפים את קצב חייו של ברנשטיין, שבדומה לסימפוניה מלאת רבדים נעו בין התרגשות זועמת לבין אינטימיות שקטה. טירולה מבקש להראות שהכלי החזק ביותר של ברנשטיין היה מוחו היצירתי. באמצעות מאמציו החינוכיים, וביניהם כתיבה של מספר ספרים ויצירת שני פסטיבלי מוזיקה בינלאומיים ומרכזיים, השפיע ברנשטיין על דורות של מוזיקאים.
הוא מתאר את עצמו כאחוז על ידי קונספטים וצורות של מוזיקה, אובססיה שהעסיקה אותו כל חייו, במיוחד בתקופות קשות, כשסבל מדיכאון. טירולה מעלה שאלות רלוונטיות שאיתגרו את ברנשטיין, כמו מה תפקידו של האמן בחברה ביצירת שינוי? איך יכולים אמנים לשקוע בעבודתם תוך שהם מחפשים ליצור איזון עם חייהם הפרטיים?
כאקטיביסט, הוא היה מחוייב בכל לבו למטרות הומניטריות, והיה אחת הדמויות התרבותיות הבולטות של המאה ה-20. הוא עבד כדי לתמוך בזכויות אזרח, הפגין נגד מלחמת וייטנאם, תמך בפירוק מנשק גרעיני, גייס כספים למחקר סביב איידס והיה מעורב ביוזמות בינלאומיות למען זכויות אדם ושלום עולמי.
הוא עבד כדי לתמוך בזכויות אזרח, הפגין נגד מלחמת וייטנאם, תמך בפירוק מנשק גרעיני, גייס כספים למחקר סביב איידס והיה מעורב ביוזמות למען זכויות אדם ושלום עולמי
אהבתו הידועה של ברנשטיין לבטהובן מכתיבה את האופן שבו מסתיים הסרט. הסיום מראה אותו מנצח על הסימפוניה התשיעית במזרח ברלין, כחלק מחגיגות נפילת החומה.
כדי לציין את האיחוד, הוא כתב מחדש את הטקסט של פרידריך שילר, האודה לשמחה, והחליף את הביטוי הגרמני של "שמחה" ב"חירות". הקונצרט שודר בשידור חי ברחבי העולם, ביום חג המולד ב-1989, פחות משנה לפני מותו, והוא בן 72 בלבד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו