בין היערות והכפרים הציוריים של מחוז סאסקס שבדרום אנגליה שוכן בית אחוזה המעוצב בסגנון ימי הביניים, הרוס בחלקו, מוקף בכ־120 דונם של גנים מפוארים.
מראהו של המבנה מטעה. אחוזת נימאנס, שרובה נהרס בשריפה בשנת 1947, לא נבנתה על ידי אציל אנגלי בן המאה ה־15, אלא לפני פחות מ־100 שנה על ידי משפחת מהגרים גרמנית־יהודית – שהזהות המורכבת שלה גלומה בתחריטי מגן הדוד לצד הוורדים האנגליים על חומות האבן שבגן.
אחוזת נימאנס נמנית עם יותר מתריסר ארמונות, וילות ואחוזות כפר בעלות סממנים יהודיים המוצגים בסיור מקוון חדש שהושק החודש על ידי האגודה האירופית לשימור וקידום תרבות ומורשת יהודית.
הרעיון לסיור צמח במסגרת פרויקט "אחוזות הכפר היהודיות" – מחקר רחב בהובלת אנשי אקדמיה בריטים – שמהווה, לדבריהם, "ניסיון ראשון להשיב את הבתים האלה ואת בעליהם אל דפי ההיסטוריה הבריטית, האירופאית והיהודית, ולבסס את חשיבותם כאתרי זיכרון אירופאיים ויהודיים".
"כשאנשים חושבים על היסטוריה יהודית אירופאית, הם לא נוטים לחשוב על ארמונות וטירות של יהודים"
"כשאנשים חושבים על היסטוריה יהודית אירופאית, הם לא נוטים לחשוב על ארמונות וטירות של יהודים", אומרת ההיסטוריונית אביגיל גרין מאוניברסיטת אוקספורד, שמובילה את פרויקט אחוזות הכפר היהודיות. "הם עשויים להרגיש אמביוולנטיים לגבי זה. הם עשויים לחשוב שהאנשים האלה היו מתבוללים שמכרו את עצמם ולא התעניינו ביהדות שלהם או בעולם היהודי".
אולם לדברי גרין, אף על פי שהנכסים שונים אלה מאלה, תפיסת ההתבוללות שגויה: "אנחנו מנסים להראות שזה לא המקרה. אנחנו לא רואים את הבתים האלה כאתרים של התבוללות, אנחנו רואים אותם כאתרים של הצהרת יהדות".
לזכות לקבלה ולהשפיע על החברה
כל הנכסים הללו, שקשורים כולם למשפחות יהודיות או ממוצא יהודי, מדגימים את השפעתה של האמנציפציה היהודית במאה ה־19 על הפוליטיקה, התרבות והחברה האירופאית, ומדגישים את מאבק היהודים לקבלה ולהכרה.
"רבים מהם כוללים אוספי אומנות וגנים יוצאים מן הכלל. חלקם שימשו במות לאירוח מפואר, אחרים סיפקו השראה לאוונגרד האירופאי. כולם היו בתים אהובים, שמהווים עדות לניצחונות – ולטרגדיות – של העבר היהודי", נכתב בדברי ההקדמה לסיור באתר המקוון.
* Update: Nymans will close at 4pm today due to forecasted snow showers throughout the day and icy conditions.* If…
Posted by Nymans NT on Wednesday, February 10, 2021
"עקבות ברורים של יהדות הם נדירים בנכסים הגדולים האלה, שלעתים קרובות נראים דומים מאוד לבתי האחוזה של בני אצולה בעלי קרקעות או לבתי הנופש הכפריים של מתעשרים חדשים אחרים", נכתב בהמשך דברי ההקדמה. "אולם הסיפורים היהודיים שהבתים הללו מספרים מגלים כי מדובר בדבר שונה באופן מהותי".
אחוזת נימאנס, למשל, מספרת את סיפורה יוצא הדופן של משפחת מסל. לודוויג מסל, סוכן בורסה מצליח יליד גרמניה, רכש את אחוזת נימאנס רחבת הידיים ב־1890. רכישתה אפשרה לו לטפח את אהבתו לגינון ושילבה את משפחתו בחברה הכפרית של אנגליה.
אחוזות כפר שימשו לפיכך, על פי אתר הסיורים, כ"גשר בין החברה היהודית לחברה הלא יהודית", היות שמיקמו "משפחות יהודיות בלבן של הקהילות הכפריות".
מסל אומנם התרחק מהיהדות, נישא בכנסייה נוצרית אוניטרית וגידל את ילדיו כאנגליקניים, אך הוא כיהן במועצת המנהלים של ההתאחדות האנגלו–יהודית. עם זאת, כפי שמציינת קרן הנאמנות הלאומית שהאחוזה נמצאת כיום בבעלותה, ל"אנגליות" שאימץ מסל היה גבול.
Mad about magnolias? Magnolias are dotted all around our garden and this year is a particularly fine one according to…
Posted by Nymans NT on Wednesday, March 27, 2019
זמן קצר לאחר שרכש את נימאנס, וילה אלגנטית אך פשוטה מתחילת המאה ה־19 – שייצגה את סגנון ה"עוצרות" הפופולרי של התקופה – הוא החל לבצע בה שינויים קיצוניים.
על בסיס תוכניות ששרטט אחיו אלפרד, אדריכל גרמני מוביל, הבית עבר מתיחת פנים מקיפה. נוספו לו מגדל איטלקי, חדר שמש וגג אלפיני משופע מעל חדר ביליארד. במהלך מלחמת העולם הראשונה, נוכחות המגדל הציתה שמועות מקומיות, לפיהן לודוויג – שעדיין דיבר במבטא גרמני כבד – מרגל לטובת האויב.
לודוויג הלך לעולמו בשנת 1915, ונימאנס עברה לידי בנו. אולם לאונרד היה צריך להיאבק כדי לשכנע את אשתו, מוד, לעבור להתגורר בנכס – והצליח רק לאחר שהסכים להפוך את נימאנס לאחוזה בסגנון ימי ביניימי, כפי שחלמה זה שנים.
לרוע המזל, האולם המרכזי החדש – יחד עם חלק גדול מהאגף המערבי של הבית – נהרס בשריפה ב־1947 – כמעט 20 שנה לאחר השלמתו. הקיצוב והגבלות הבנייה בשנים שלאחר המלחמה מנעו שיפוץ נרחב במבנה, כך שחלקו החיצוני נותר כמו קפוא בזמן.
אן, שהתגוררה בבית בעשור האחרון לחייה, הייתה אמו של לורד סנודן, שהיה ידוע בנישואיו הסוערים לנסיכה מרגרט, אחותה הצעירה של המלכה אליזבת השנייה
אבל משפחת מסל לא נטשה את נימאנס. חדרי המשפחה מוקמו באגפי הבית ששרדו את השריפה, בכללם חדר הסבה חמים, חדר קריאה וספרייה שהמבקרים במקום עדיין יכולים לראותה כיום. לאחר מותו, בתו של לאונרד, אן, שהייתה נשואה לרוזן רוס השישי, המשיכה לבקר באחוזה.
מבקר תדיר נוסף באחוזה היה אחיה הצעיר, אוליבר מסל, מעצב התפאורה והתלבושות המפורסם. אן, שהתגוררה בבית בעשור האחרון לחייה, הייתה אמו של לורד סנודן, שהיה ידוע בנישואיו הסוערים לנסיכה מרגרט, אחותה הצעירה של המלכה אליזבת השנייה.
ראש ממשלה שנאבק כדי להרגיש שייך
קשר מוצלח יותר עם משפחת המלוכה התקיים באחוזת הוגהנדן, המשקיפה על גבעות צ'ילטרן במחוז בקינגהאמשייר – צפונית־מערבית ללונדון. האחוזה שימשה פעם בית למדינאי הוויקטוריאני בנג'מין דיזראלי.
דיזראלי, ראש הממשלה הבריטי הראשון – והיחיד עד כה – שנולד יהודי, היה אהוד על המלכה ויקטוריה. תקופת כהונתו של דיזראלי בשנות ה־70 של המאה ה־19 – שהתאפיינה בשילוב של רפורמה חברתית מבית ואימפריאליזם הרפתקני מחוץ – זיכתה את המלכה בתואר קיסרית הודו.
ויקטוריה, בתמורה, ערכה ביקור בהוגהנדן – כבוד שחלקה לראש ממשלה נוסף אחד בלבד בכל 64 שנות מלוכתה – והעניקה לדיזראלי את תואר אביר הבירית – מסדר האבירות הבריטי הוותיק והיוקרתי ביותר, שמוענק כמתנה אישית על ידי המלך או המלכה.
דיזראלי הוטבל בכנסייה האנגליקנית כאשר היה בן 12, לאחר שאביו אייזק נקלע לסכסוך עם נאמני בית הכנסת ההיסטורי בוויס מרקס סביב קנס שלא שולם. אולם למרות השתייכותו רבת השנים לכנסייה האנגליקנית, יריביו הפוליטיים של דיזראלי – הן בתוך המפלגה השמרנית והן מחוץ לה – השתמשו ללא רחמים במוצאו היהודי כדי לתקוף אותו.
רכישת הוגהנדן ב־1848, זמן קצר לאחר שהפך למנהיג הטורים, שיקפה את כמיהתו השמרנית העמוקה של דיזראלי להיצמד לעבר – כפרי, אריסטוקרטי והיררכי – שחמק במהירות בעקבות המהפכה התעשייתית. היא גם נבעה מרצונו להציג את עצמו כחלק ממעמד בעלי הקרקעות, שעדיין שלט במפלגה השמרנית.
הרעיונות הרומנטיים של דיזראלי הקשורות להיסטוריה האנגלית ניכרים בעיצוב המחודש של הוגהנדן, שהחל בשנות ה־60 של המאה ה־19. המבנה הופשט מסגנון האדריכלות הג'ורג'יאנית הצנועה של המאה ה־18, ואת מקומה תפסו צריחים וביצורים גותיים ונוספו קשתות גבס לחללי הפנים. התוצאה שימחה את דיזראלי, אבל תוארה על ידי היסטוריון אדריכלי כ"מייסרת".
הסכסוך של אייזק דיזראלי עם נאמני בית הכנסת שינה ללא ספק את מהלך ההיסטוריה הבריטית. רק בשנת 1858 – 21 שנים לאחר שבנו נבחר לראשונה לבית הנבחרים – הושלם המאבק הממושך למען אמנציפציה יהודית בבריטניה, כשהפרלמנט ביטל את ההגבלות שמנעו בפועל מיהודים מוצהרים לכהן בו.
היהודים ה"ראשונים"
דיזראלי עצמו הצביע שוב ושוב בעד הרפורמה, ומאוחר יותר היה פעיל מרכזי מאחורי הקלעים למען העברתה. אולם תועמלן בולט ומשמעותי הרבה יותר היה סר דיוויד סלומונס. היהודי הראשון שכיהן כלורד ראש העיר של לונדון והיה בעליה של סלומונס, אחוזת כפר ליד טנברידג' וולס בקנט.
סלומונס, שהיה סוכן בורסה, בנקאי ומנהיג קהילה, היה גם אחד היהודים הראשונים באנגליה ששימשו כשופטי שלום. ב־1851 הוא נבחר לפרלמנט מטעם המפלגה הליברלית וניסה לאייש את המושב שלו מבלי להישבע אמונים על פי נוסח השבועה הנוצרי כנדרש.
אחוזתו משמשת כיום כאתר לחתונות ולכנסים, אך יש בה גם מוזיאון הכולל את ספסל הפרלמנט שסלומונס הודח ממנו כשלחם למען זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות של היהודים
הוא סולק על ידי רשויות הפרלמנט, ומאוחר יותר נקנס על כך שהשתתף בשלוש הצבעות באופן בלתי חוקי. לאחר הרפורמות של 1858 סלומונס נבחר שוב לפרלמנט ב־1859, וכיהן בו עד מותו ב־1873.
אחוזתו משמשת כיום כאתר לחתונות ולכנסים, אך יש בה גם מוזיאון הכולל את ספסל הפרלמנט שסלומונס הודח ממנו כשלחם למען זכויותיהם האזרחיות והפוליטיות של היהודים.
מסיבות מלכותיות
בעוד שחלק מאחוזות הכפר היהודיות, דוגמת נימאנס והוגהנדן, אימצו במידה רבה את הסגנון המקומי, באחרות שררה אווירה יותר קוסמופוליטית. בעמק איילסברי, מעל כפר אנגלי טיפוסי, שוכנת אחוזת וודסדון, שהצריחים והמגדלים שלה נוצרו בהשראת הטירות הגדולות של מלכי שושלת ולואה בעמק הלואר.
וודסדון, האחוזה המוכרת ביותר של משפחת רוטשילד באנגליה, היא אחד מבתי הפאר המתוירים ביותר במדינה. הברון פרדיננד דה רוטשילד, שנולד בפריז וגדל בפרנקפורט ובווינה, רכש את החווה הפשוטה שעמדה במעלה הגבעה בוודסדון – שטרם חוברה לאספקת מים – בÎ1847 והחל בפרויקט בנייה עצום שנמשך שבע שנים.
היצירה המרהיבה שלו, שהורחבה עוד ב־1889, נודעה בזכות מסיבות "שבת עד שני" האקסקלוסיביות שנערכו בה בעונת הקיץ. רשימות האורחים כללו את בני משפחת המלוכה – בהם המלכה ויקטוריה ובנה ויורשה אדוארד השביעי – ראשי ממשלות ושרים וכן את השמנה והסלתה של החברה האריסטוקרטית.
כיום הבית שנמצא בבעלותה של קרן הנאמנות הלאומית ומנוהל על ידי קרן רוטשילד, עדיין מתפאר באוסף מרשים של רהיטים, כלי חרסינה וגובלנים צרפתיים וציורי דיוקן אנגליים מהמאה ה־18.
אולם לצד אהבתו לאספנות, פרדיננד חלק עם משפחתו את התשוקה לפוליטיקה. דודו של פרדיננד, ליונל, הוא שמינה את סלומונס למשרה שהפכה אותו לחבר הפרלמנט היהודי המוצהר הראשון ב־1858.
גיסו של פרדיננד, נתי, היה חבר פרלמנט מטעם מחוז איילסברי. כשנתי החל לכהן בבית הלורדים ב־1885, נפתחה הדלת עבור פרדיננד להחליף אותו בבית הנבחרים. הוא כיהן שם עד מותו ב־1898.
צלה העיקש של האנטישמיות
מעורבותם של בני משפחת רוטשילד בפוליטיקה לא הייתה חריגה. בעלי אחוזות יהודים נוספים עבדו בשירות הציבורי, פעמים רבות כנציגי מחוז הבחירות המקומי. נדבנות, למען יהודים ולא יהודים כאחד, הייתה גם היא נפוצה בקרב יהודים עשירים ומילאה תפקיד חשוב בחייהם.
אולם, כפי שמעיד ניסיונם של הרוטשילדים – שהיו, כידוע, מטרה לתיאוריות קונספירציה אנטישמיות – עושר, כוח וזכויות יתר לוו באופן בלתי נמנע בחשדנות, בעוינות ובדעות קדומות.
עושר, כוח וזכויות יתר לוו באופן בלתי נמנע בחשדנות, בעוינות ובדעות קדומות
החוקרת גרין מאמינה שבמקום להזין את הדימויים האנטישמיים, בתי האחוזה שלהם יכולים להיות "אתרים ללימוד על אנטישמיות": "כיוון שהאנטישמיות כל כך עסוקה ב'יהודים עשירים', אני חושבת שלהעמיד פנים שהם לא היו קיימים זו לא דרך יעילה להתמודד עם הנרטיבים האלה", היא אומרת.
במקום זאת, לדבריה, חשוב להציג "מבט דק" שמזהה את התפקיד שמילאה האנטישמיות בהיסטוריה של אותם בתים ובחייהם של מי שהתגוררו בהם. אפילו בבריטניה רק מעטות מאחוזות הכפר היהודיות ניצלו מניסיון הנאצים להכחיד את יהדות אירופה בשנת ה־40.
השנה, "פרויקט אחוזות הכפר היהודיות" שיתף פעולה עם "קרן הוראת השואה" הבריטי על פיתוח סדרת סמינרים למורים הבוחנים את יחסה של בריטניה לשואה, נושא שאינו זוכה להתייחסות רבה. הם מתרכזים במאמציהם של בני משפחת מסל להוציא את קרוביהם מגרמניה לפני המלחמה.
הוריו של וולפגנג ואחותו ורה נשארו בעיר קיל שבצפון גרמניה. כשנודע לוורה ביולי 1942 שהיא עומדת להיות מגורשת למחנה הריכוז טרזיינשטט, היא התאבדה יחד עם הוריה
בעוד שבתו של אלפרד, אירנה, בעלה וולפגנג וילדיהם מצאו חוף מבטחים בבריטניה, בני משפחה אחרים היו פחות בני מזל. הוריו של וולפגנג ואחותו ורה נשארו בעיר קיל שבצפון גרמניה. כשנודע לוורה ביולי 1942 שהיא עומדת להיות מגורשת למחנה הריכוז טרזיינשטט, היא התאבדה יחד עם הוריה.
הסמינרים בוחנים גם את פועלה של משפחת רוטשילד למען יהודי אירופה שהיו נתונים בסכנה. נושא זה מופיע גם בתצוגה שבאחוזת וודסדון. ג'יימס דה רוטשילד, שירש את הבית מדודה רבתא שלו אליס ב־1922, ניצל את מעמדו בפרלמנט כדי להדגיש את מצוקתם של היהודים. יחד עם אשתו דורותי הוא גם סייע לקבוצת תלמידים להימלט מפרנקפורט במשלוח הצלה.
במארס 1939, 21 בנים יהודים בני 8 עד 13 הגיעו לוודסדון יחד עם המחנך שלהם, אשתו ושתי בנותיהם. הפליטים שוכנו בבית גדול בכפר – "בית הארזים" ("The Cedars") – וג'יימס ודורותי דה רוטשילד ביקרו בו לעתים קרובות.
כפי שמעידים מכתבים ותמונות המוצגים בבית, רבים מ"ילדי הארזים" נשארו בקשר עם משפחת רוטשילד והגיעו למפגשים משותפים במשך עשרות שנים לאחר המלחמה.
השפעתה הטרגית של השואה
השפעתה של השואה הורגשה, כמובן, בחריפות רבה יותר בקרב בעלי אחוזות יהודים באירופה הקונטיננטלית מאשר בבריטניה. טירת סנף הנטושה שנבנתה במאה ה־18 בבלגיה, לדוגמה, נרכשה ושוקמה ב־1909 על ידי הבנקאי והנדבן פרנץ פיליפסון ואשתו איזבל מאייר.
במסגרת תפקידו המנהיגותי בחברה היהודית להתיישבות (יק"א) – שסייעה ביישובם של יהודים דלי אמצעים במושבות חקלאיות בצפון אמריקה, בדרום אמריקה ובפלשתינה העותומאנית – פיליפסון היה מעורב רבות במאמצי הסיוע ליהודי מזרח אירופה שחוו קשיים.
אולם בתחילת מלחמת העולם השנייה פיליפסון ואשתו נאלצו להימלט מאירופה לארצות הברית. במהלך הכיבוש הגרמני על בלגיה טירת סנף נפלה בידי הנאצים והפכה לבית הכפר של המושל הצבאי הגרמני, הגנרל אלכסנדר פון פלקנהאוזן.
וילה ליברמן שלחוף אגם ואנזה בברלין מספרת סיפור אף יותר טרגי. מקס ליברמן, אחד האמנים האימפרסיוניסטים המובילים של גרמניה, הצטרף לטרנד רכישת בתי הכפר שרווח בקרב המעמד הבינוני–גבוה של ברלין במפנה המאה כשרכש את החלקות האחרונות של "קולוניית הווילות אלזן" לחוף אגם ואנזה ב־1909.
ליברמן עמל על עיצוב הבית – שתוכנן על ידי אחד מתלמידיו של אלפרד מסל – והגן שהקיף אותו, ויצר בית קיץ עבור משפחתו. ליברמן, שכיהן במשך שנים כנשיא האקדמיה הפרוסית לאמנויות, הוכרז כאזרח כבוד של העיר ברלין וקיבל מגן עיט מנשיא הרייך הגרמני פאול הינדנבורג לרגל יום הולדתו ה־80 ב־1927 (הינדנבורג, לצד אלברט איינשטיין, היה מושאו של אחד מיותר מ־200 ציורי דיוקן שהוזמנו מליברמן).
אך כשהנאצים עלו לשלטון, ליברמן – שמיוחס לו הציטוט "מתחשק לי להקיא יותר מכפי שאני מסוגל לאכול" – נאלץ לחיות בצללים. יצירות האמנות שלו שתויגו כ"מנוונות", הוסרו מאוספים ציבוריים, ומותו ב־1935 לא זכה לכל אזכור רשמי. ב־1940 אלמנתו מרתה חויבה למכור את הנכס לדויטשה רייכספוסט, שירות הדואר של גרמניה, שערך בווילה "מחנה הכשרה" ל"נאמנותיו הנשים".
בעוד שהבת קתה ומשפחתה הצליחו להימלט מהמדינה, מרתה נשארה בברלין. היא התאבדה ב־1943 לפני גירושה למחנות
בעוד שהבת קתה ומשפחתה הצליחו להימלט מהמדינה, מרתה נשארה בברלין. היא התאבדה ב־1943 לפני גירושה למחנות. גורלה של מרתה, כמו זה של מיליוני יהודים אחרים, נחתם בתחילת השנה הקודמת, במרחק של פחות מקילומטר מביתה הקודם של המשפחה, כשבכירים נאצים התכנסו בוועידת ואנזה כדי לתכנן את יישומו של הפתרון הסופי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו