במהלך ארבע מערכות בחירות הבטיחו מפלגות שונות הבטחות רבות לשינויי חקיקה ופעולות אחרות אותם יקדמו אם ירכיבו ממשלה. חוק להגבלת כהונה של ראש ממשלה, חוק לפיו נאשם בפלילים לא יוכל להיבחר לראשות הממשלה, ועדת חקירה לאסון מירון, ועדת חקירה לפרשת הצוללות, טיפול במהגרי עבודה, טיפול באיחוד משפחות של ערביי ישראל ופלסטינים, פינוי חאן אל-אחמר ועוד ועוד.

כולם נושאים חשובים, כולם נושאים שמיועדים לשאת חן בעיני "בייס" פוליטי כזה או אחר, איש על פי עמדותיו. נושא אחד כמעט נשכח בקמפיינים הרבים: חוק הלאום והשפעתו ההרסנית על בני העדה הדרוזית.

מפלגות הבטיחו לקדם שינויי חקיקה ופעולות שונות אם ייבחרו. כולם נושאים חשובים שקורצים ל"בייס" פוליטי כלשהו. נושא אחד כמעט נשכח בקמפיינים הרבים: חוק הלאום והשפעתו ההרסנית על בני העדה הדרוזית

חוק הלאום, אשר בעיני רבים נתפס כחוק חשוב המבצר את מעמדה של ישראל כמדינה יהודית, נתפס על ידי רבים בצורה הפוכה – כחוק מיותר שאינו מחדש דבר עבור מדינה שהיא עובדה מוגמרת זה עשרות שנים, אך מאידך מסמן פגיעה קשה במיעוטים בישראל אשר דתם אינה יהודית.

ערביי ישראל ובני העדה הדרוזית הם אזרחים שווי זכויות (וחובות) גם אם לעתים – במקרה של ערביי ישראל – אינם חשים נאמנות לרעיון הציוני. ואולם דבקות ברעיון הציוני מעולם לא הייתה ולא יכולה להיות תנאי לקבלת זכויות שוות עבור כל אזרח ללא הבדל דת, מוצא או מין. אדרבה – מדינה המתגאה באופיה הדמוקרטי לא יכולה להתנות מתן זכויות שוות לאזרחים על בסיס הסכמתם עם אתוס לאומי זה או אחר.

במקרה של חוק הלאום, מדובר בניסיון (שצלח, למרבה הצער) לחזק את האופי הלאומי של חלק אחד מאזרחי המדינה על חשבון חלק אחר. מדובר בחוק פופוליסטי אשר ערכו המעשי אפסי אך נזקו הסמלי אדיר.

זעקתם של ערביי ישראל נשמעה אך לא שינתה דבר. זעקתם של הדרוזים הייתה חזקה אך קצרת-מועד. מנהיגיהם נפגשו עם חברי כנסת וראשי מפלגות ושמעו הבטחות רבות שנועדו להרגיע ולהשתיק את המחאה.

בני העדה, אשר מקפידים להפגין נאמנות למדינת ישראל עוד טרם הקמתה, אשר קשרו את גורלם בגורל היישוב היהודי והמדינה תוך תשלום מחיר כבד ביותר, קיבלו הבטחות מכל עבר לתיקון ואף ביטול של חוק הלאום ונאמר להם שהנושא יטופל לכשתוקם ממשלה. והדרוזים, כהרגלם, שמו מבטחם בהבטחות של פוליטיקאים והרגיעו את השטח. כאזרחים נאמנים למדינה הם האמינו באמת ובתמים שהעוול שנגרם להם יתוקן במהרה.

במקרה של חוק הלאום, מדובר בניסיון (שצלח, למרבה הצער) לחזק את האופי הלאומי של חלק אחד מאזרחי המדינה על חשבון חלק אחר. מדובר בחוק פופוליסטי שערכו המעשי אפסי אך נזקו הסמלי אדיר

"חוק קמיניץ" (תיקון לחוק התכנון והבניה משנת 2017) פוגע בבני העדה הדרוזית לא פחות. בחלק גדול מהכפרים הדרוזים תוכנית המתאר היא משנות השבעים וזו לא עודכנה מעולם. תושבים רבים מצאו עצמם בין הפטיש לסדן, ללא יכולת לבצע תוספות בניה באופן חוקי.

במקום שהמדינה תטפל בשורשי הבעיה של מה שמוגדר בניה בלתי חוקית ובמקום שיינתן פתרון אשר לוקח בחשבון מצב קיים זה עשרות שנים, לוקחת לעצמה המדינה בעזרת חוק זה את הזכות להוציא צווי הריסה וקנסות בגובה מאות אלפי שקלים לבני העדה (ובמגזר הערבי כמובן). אלה הופכים בעל כורחם לעבריינים ורבים מהם נאלצים לשאת בתשלומים בהם אין כל סיכוי שיעמדו.

והנה חלפו כבר שישה חודשים מאז הבחירות, וראשי הקואליציה מעבירים את חוק התקציב ועוסקים בחוק להגבלת כהונת רה"מ, ועוסקים רבות בחוק למניעת נאשם בפלילים מכהונה כרה"מ, וועדות הכנסת עובדות במרץ – וחוק הלאום נשאר על כנו, יחד עם חוק קמיניץ.

איש אינו עוסק בעוולות הללו, איש אינו ממהר לקיים את הבטחות הבחירות לתקן או למחוק כליל את חוק הלאום שמהווה פגיעה אנושה במיעוטים בישראל ובמיוחד במיעוט שמפגין יותר נאמנות למדינה מאשר סקטורים מסוימים בחברה היהודית אשר הפגינו ומפגינים נאמנות פחותה למדינה.

המגזר הדרוזי בחר מרצון להטיל את חובת הגיוס על בניו מאז שנות החמישים. אחוזי הגיוס לשירות קרבי במגזר גבוהים מאשר בקרב יהודי ישראל. גם אחוזי חללי צה"ל גבוה יותר בקרב הדרוזים מאשר בקרב היהודים.

במקום שהמדינה תטפל בשורשי הבעיה של מה שמוגדר כבניה בלתי חוקית ויילקח בחשבון מצב קיים זה עשרות שנים, לוקחת לעצמה המדינה בעזרת החוק זכות לצווי הריסה וקנסות במאות אלפי שקלים

אך נראה שעובדות אלו אינן משנות עבור פוליטיקאים שאוהבים להתהדר ב"ברית הדמים" בינינו לבין הדרוזים אך מפנים את גבם בהפגנתיות אל הדרוזים כאשר אלה מבקשים לכרות אתנו "ברית חיים" של שוויון ושיתוף אמיתי.

פוליטיקאים רבים מקבלים את נאמנותו של המגזר הדרוזי כמובנת מאליה. הם לא מבינים שהדרוזים מצאו עצמם במשך תשעים שנה בין הפטיש לסדן. מבחינת האוכלוסייה הערבית, הם כופרים בדת האסלאם, ממנה התנתקו הדרוזים לפני אלף שנה. אמונתם בנביאים שבאו אחרי הנביא מוחמד מהווה כפירה באמונה המוסלמית כי מוחמד הוא "חותם הנביאים", האחרון לו ניתנה הנבואה. אבל מבחינתם של יהודים רבים, הדרוזים הם "ערבים אבל יותר בסדר" כי הם מתגייסים לצבא. בעיני הערבי הם בוגדים ובעיני היהודי הם ערבים.

הבורות בחברה הישראלית באשר להיסטוריה, למורשת, לערכים ולתרבות הדרוזית הייחודית, השונה והנפרדת, היא חלק מאותו יחס של המובן מאליו – הם הרי ימשיכו להתגייס וימשיכו לשרת ביחידות קרביות ובמשטרה, ולכן אפשר לרמוס את זכויותיהם ולפגוע ברגשותיהם.

מה שרבים לא מבינים הוא שהיחס של המדינה כלפי בני העדה דוחף אותם אל פינה ממנה יתקשו לצאת. אם לפני עשור היה הדרוזי הממוצע מגדיר את עצמו "דרוזי ישראלי", הרי שהיום גובר והולך מספרם של הדרוזים, במיוחד הצעירים, שמגדירים עצמם כ"דרוזי ערבי ואזרח ישראלי". מבחינתם, זהות השפה וחלק מהתרבות, כמו גם היחס הפוגעני והמזלזל מצד האליטות הפוליטיות, הופכים אותם לשותפים טבעיים יותר של המגזר הערבי מאשר של הרוב היהודי בישראל.

נראה שהעובדות אינן משנות לפוליטיקאים שאוהבים להתהדר ב"ברית הדמים" בינינו לבין הדרוזים, אך מפנים להם את גבם בהפגנתיות כשאלה מבקשים לכרות אתנו "ברית חיים" של שוויון ושיתוף אמיתי

הגיע הזמן להניח את זכויות העדה הדרוזית במקומן הראוי בסדרי העדיפות הלאומיים מבחינת השקעת המדינה בתשתיות, ברווחה, בבריאות ובחינוך. הגיע הזמן לבטל את חוק הלאום שפוגע במיעוט זה אשר הוכיח שוב ושוב במשך עשורים את נאמנותו למדינה שעכשיו רומסת אותו. הגיע הזמן שנפסיק להתייחס למאה וחמישים אלף דרוזים כמובנים מאליהם.

אם לא נתעשת עכשיו ולא נעשה את המעשה הראוי כלפי העדה המיוחדת הזו, נמצא עצמנו בסופו של דבר עם עדה ממורמרת שתיפגע ללא היכר עד אשר נאמנותה למדינה תינזק – ומשם כבר לא תהיה דרך חזרה. מגיע לדרוזים יותר מזה.

עפר בבלי היה דיפלומט בשנים 1991-2014 ושירת בשגרירויות ישראל במדריד וברומא. היה יועץ מדיני לשני שרי חוץ וקונסול כללי של ישראל בפלורידה ופורטו ריקו. כיום משמש כנציג הפדרציה היהודית של שיקגו בישראל. הוא גם צלם אמנות שהציג עד כה שלוש תערוכות יחיד. חלק מעבודותיו מופיעות פה: https://oferbavly.tumblr.com/