לפי שעה לפחות 440 סרטים עלילתיים נעשו על השואה – וריץ' בראונשטיין ראה כמעט את כולם.

לבראונשטיין, מרצה בבית הספר הבין־לאומי של יד ושם, יש גם עניין אישי וגם עניין מקצועי בצפייה בייצוגים כה רבים של הסבל היהודי ובקטלוגם. "לעסוק בלימודי שואה זה כמו לעסוק באונקולוגיה, מבחינה זו שאתה צריך להניח את הרגשות שלך בצד", הוא אומר. "אסור לך להישאב פנימה".

לאחרונה בראונשטיין פרסם ספר הדרכה מקיף לסרטי קולנוע על השואה, "Holocaust Cinema Complete". הספר, שיצא לאור בספטמבר, כולל מחקר סטטיסטי על תוכן הסרטים, מאמרים הקשורים במתודולוגיות קולנועיות, תיאורים וביקורות קצרות ומידע מקצועי עבור מורים המעוניינים לשלב את הסרטים בתוכנית הלימודים.

המדריך לא כולל סרטים תיעודיים, אבל הוא כולל סרטים שנעשו לטלוויזיה ומיני־סדרות שאורכן פחות משלוש שעות.

ריץ' בראונשטיין (צילום: באדיבות ריץ' בראונשטיין)

בראונשטיין מספר כי הוא ראה "כל סרט הזמין לצפייה" (למעט יוצאים מן הכלל כמו הסרט הגנוז של ג'רי לואיס, "היום בו הליצן בכה"). את מה שיש לו לומר על ענקי הז'אנר – בהם "רשימת שינדלר", "החיים יפים" ו"ג'וג'ו ראביט" – אולי לא יאהבו לשמוע חובבי הסרטים הללו.

לפני שעלה לישראל ב־2003 הוא עבד כמפיק עם אגדת הקומדיות דיוויד צוקר ("טיסה נעימה") ועם יוצרי "סאות' פארק" – מאט סטון וטריי פארקר

בראונשטיין, שנולד באורגון, לא תמיד עסק בנושאים קודרים כל כך. לפני שעלה לישראל ב־2003 הוא עבד כמפיק עם אגדת הקומדיות דיוויד צוקר ("טיסה נעימה") ועם יוצרי "סאות' פארק" – מאט סטון וטריי פארקר, ואף השתתף באחת הסצנות בקומדיה "הכדור מת מצחוק" מ־1998.

לאחר מכן הקים חברה לתמלול סרטי וידיאו. לדבריו, אין לו קשר משפחתי לשואה והוא התחיל להתעניין בנושא לאחר שקרא את הרומן של ליאון יוריס "משפט דיבה: QB VII".

בריאיון ל־JTA מספר בראונשטיין על השנים שבילה בצפייה בסרטי שואה, הוא מסביר מה הופך סרט ל"סרט שואה" וכיצד הציבור ואנשי החינוך צריכים לגשת לז'אנר הזה.

מוזיאון יד ושם, 2021 (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

איך התחלת לקטלג את הסרטים האלה?

"התחלתי לאגור סרטים כשהייתי בשנות ה־20 שלי. בלוס אנג'לס היו לי יותר מאלף סרטים על קלטות וידיאו, וידעתי שהווידיאו הולך להיעלם מהעולם. אז התחלתי לשמור סרטים בפורמט דיגיטלי, אבל כל הזמן ניהלתי מאגר נתונים, ובמאגר הנתונים שיצרתי הפרדתי בין סרטים יהודיים וסרטי שואה לבין הסרטים האחרים. כך שתמיד עסקתי בזה.

"אחרי שעליתי לישראל, בת דודה שלי השתתפה בתוכנית של תנועת יהודה הצעיר בארץ. שאלתי אותה מה היא לומדת והיא אמרה, 'יש לנו שיעור על סרטים יהודיים. צפינו עכשיו ב'טוראית בנג'מין" [קומדיה מ־1980 בכיכובה של גולדי הון. במרכז העלילה ניצבת אלמנה יהודייה אבלה שמתגייסת לצבא].

"אמרתי לה, 'טוראית בנג'מין' הוא לא סרט יהודי. יש בו דמות יהודייה אבל זה לא הופך אותו לסרט יהודי'"

"אמרתי לה, 'טוראית בנג'מין' הוא לא סרט יהודי. יש בו דמות יהודייה אבל זה לא הופך אותו לסרט יהודי'. במקרה הכרתי את המנהל החינוכי של התוכנית – הוא ואני גדלנו יחד בפורטלנד. אז הלכתי אליו והצעתי להעביר שיעור על סרטי שואה בחינם. הוא אמר, 'בסדר, בחינם זה מחיר טוב מאוד'".

באותו זמן הבת שלי הייתה בכיתה י"ב, ורוב תלמידי התיכון בארץ היו טסים לסיור בפולין. היא הייתה הדוברת של הכיתה שלה. מישהו שאל אותה אם היא תסכים לייצג את מדינת ישראל ביד ושם, בכנס הבין־לאומי שלהם. הסתכלתי בתוכנית וראיתי שאחד הסמינרים שם עוסק בסרט התיעודי 'שואה' [של קלוד לנצמן].

"התקשרתי למנהל, שאותו לא הכרתי, ואמרתי, 'אני חושב שזה הדבר הכי טיפשי ששמעתי אי פעם, שמישהו יחשוב להציג בכיתה סרט בן עשר שעות. התלמידים יירדמו. לקיים סימפוזיון שמעודד אנשים להשתמש ב'שואה' לצרכים פדגוגיים זה חוסר מחשבה'. והוא אמר, 'נשמע שאתה יודע מה אתה עושה, אז ננסה אותך [כמרצה]'. הוא כתב את גב הכריכה לספר שלי".

למה אתה חושב שיש כל כך הרבה סרטים על השואה?

"ובכן, למען האמת אני לא חושב שיש הרבה סרטים על השואה. אני חושב שאם מסתכלים על המספר הכולל של סרטים שנעשו על מלחמת העולם השנייה, לדוגמה, אז מדובר בחלק קטן.

"אנחנו פשוט מכירים סרטי שואה כי 25% מסרטי השואה שנעשו בארצות הברית היו מועמדים לפרסי אקדמיה. ומ־1960 עד 2015, פעם בשנתיים, אחד הסרטים שהיו מועמדים לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר עסק בשואה.

"אז אתה מרגיש שהם נוחתים עליך כמו פתיתי שלג בסופת שלגים, אבל הם לא. הם פשוט מכוונים היטב לקהל היעד ומשווקים היטב, ויש לנו, בעיקר בחברה היהודית, צמא לכך שהסיפור הזה יסופר כמו שצריך.

קנת בראנה ב"הפתרון הסופי" (צילום: HBO)

"אני חושב שאחוז הסרטים הטובים שעוסקים בשואה הוא גדול הרבה יותר מאחוז הסרטים הטובים שלא עוסקים בשואה"

"אני חושב שאחוז הסרטים הטובים שעוסקים בשואה הוא גדול הרבה יותר מאחוז הסרטים הטובים שלא עוסקים בשואה. כלומר, אני חושב שאם בספר שלי אני ממליץ על 50 סרטי שואה מתוך 450, זה אומר שאני ממליץ על 11% מסרטי השואה. אני לא יכול להמליץ על 11% מהסרטים שאינם סרטי שואה".

בספר שלך אתה משתמש בשיטת סיווג. אתה יכול להסביר לנו אותה?  

"אי אפשר להשוות בין תפוחים לתפוזים; צריך להשוות בין תפוחים לתפוחים. אז יצרתי קטגוריות. הקטגוריה הראשונה היא 'סרט על קורבן'. אז אם עלילת הסרט מתרחשת בתקופת השואה ובמרכזה עומד יהודי – זה סרט על קורבן, יש כ־100 כאלה.

"אם עלילת הסרט מתרחשת בעיקר בתקופת השואה אבל היא עוסקת בגוי שמציל יהודים, זה 'סרט על גוי צדיק'. אם העלילה מתרחשת אחרי השואה ובמרכזה עומד ניצול, אז זהו 'סרט על ניצול'. אם העלילה מתרחשת אחרי השואה ועוסקת בפושע, בנאצי, זהו 'סרט על פושע'.

"ואז הייתה לי קצת בעיה עם התיאוריה הכללית הזאת בגלל סרטים כמו 'בחירתה של סופי' ו'ממזרים חסרי כבוד', שלא מתאימים לאף אחת מהקטגוריות האלה אבל הם בבירור סרטי שואה, אז הוספתי קטגוריית 'שונות' או 'מעורב'".

לדעתך "הרולד ומוד" ו"אקס־מן" הם סרטי שואה. האם כל מה שמתייחס לשואה הוא סרט שואה?

"לא, בכלל לא. יש המון סרטים שהם לא סרטי שואה בעיניי אבל אנשים אחרים חושבים שהם כן. המפורסמים שבהם הם 'גנבת הספרים' [דרמה מ־2013 על ילדה בגרמניה הנאצית שגונבת ספרים כדי לחלוק אותם עם פליט יהודי] ו'צלילי המוזיקה' [המחזמר המפורסם על משפחה אמידה באוסטריה שלפני המלחמה, שכולל כמה דמויות של נאצים]. אני לא מחשיב את הסרטים האלה לסרטי שואה

"יש המון סרטים שהם לא סרטי שואה בעיניי אבל אנשים אחרים חושבים שהם כן. המפורסמים שבהם הם 'גנבת הספרים' ו'צלילי המוזיקה'"

"'הרולד ומוד', אם אתה חושב על זה, היא גרה בקרון רכבת. ויש סצנה שבה היא בקרון עם הרולד, והוא מצביע על המטרייה שמעל התנור שלה והיא אומרת 'זה היה כשהייתי ילדה בווינה' ומתחילה לדמוע.

"ואז היא אומרת, 'אבל כל זה היה לפנֵי'. היא בבירור ניצולה, ואז מתגלה המספר על היד. זה לא שהיא במקרה ניצולת שואה והאל אשבי [הבמאי] סתם זרק אותה שם. כל הקיום שלה מעוצב על ידי חוויית הניצול.

"גם 'אקס־מן', לא שזה סרט גדול, אבל אין לך 'אקס־מן' בלי הסבל של מגנטו בשלוש הדקות הראשונות, באושוויץ. המוטנטים הם מטאפורה ליהודים במהלך השואה וזאת לא מטאפורה סמויה. מגנטו מפיל את השערים של אושוויץ! מובן שזה סרט שואה".

סרט השואה האהוב עליך הוא "האזור האפור", דרמה מ־2001 שעוסקת ביהודים שעבדו כ"זונדרקומנדו" באושוויץ־בירקנאו. מהם סרטי השואה הכי פחות אהובים עליך, ומה מאפיין סרט שואה גרוע?

"תלוי כמה עמוק לתוך הביוב אתה רוצה שאני ארד, כי יש כמה סרטים איומים להחריד.

"בוא נדבר על 'נער קריאה' [דרמה מ־2008 המבוססת על רומן מאת ברנהרד שלינק, שזיכה את קייט וינסלט באוסקר]. 'נער קריאה' הוא סיפור על אישה ממזרח גרמניה של אחרי המלחמה. היא נראית ממש טוב אבל לא יודעת לקרוא, אז היא עושה הסכם מפוקפק עם בחור צעיר שאם הוא יקריא לה ספרים היא תשכב איתו.

עטיפת הספר "Holocaust Cinema Complete"

"ואז הוא מגלה, אחרי כל הסקס הלוהט הזה, שהאישה הנחמדה הזאת הייתה סוהרת נאצית, שיחד עם סוהרות נאציות אחרות כלאה 300 יהודים באסם ושרפה אותם וכעת עומדת למשפט.

"אבל היא לא יכולה להגן על עצמה בצורה הולמת מפני שהיא לא יודעת לקרוא, ואנחנו אמורים לרחם על האישה הזאת שרצחה 300 יהודים באסם, מפני שהיא לא יודעת לקרוא. זה ממש מוזר. זה רעיון ביזארי.

"'הנער בפיג'מת הפסים' [דרמה בריטית מ־2008 על בן של סוהר נאצי שמתיידד עם ילד יהודי שכלוא באושוויץ] זה אותו רעיון… זה היה אסון. זה פשוט היה סרט נורא ואיום.

"הייתי אומר שהאדרה של נאצים, הומניזציה של ברברים, היא 'לא' מוחלט בשבילי. שם אני מציב את הגבול. וזאת הטענה שלי לגבי 'רשימת שינדלר'. אוסקר היה אדם איום, דוחה"

קייט וינסלט ב"נער קריאה" (צילום: ילום מסך באמצעות The Weinstein Company)

"הייתי אומר שהאדרה של נאצים, הומניזציה של ברברים, היא 'לא' מוחלט בשבילי. שם אני מציב את הגבול. וזאת הטענה שלי לגבי 'רשימת שינדלר'. אוסקר שינדלר היה אדם איום, דוחה, מתועב, בזמן שחמישה וחצי מיליון היהודים הראשונים נרצחו לא היה אכפת לו; הוא היה שותף לזה.

"ואז פתאום הוא פיתח מצפון והופך לאדם נורמלי. הוא לא הפך לאדם טוב. היית חושב שמישהו שהיה בורג במערכת, ששיתף פעולה עם הנאצים מאז 1936, לא ראוי לתהילה.

"אני יודע שקשה מאוד לשמוע ולהגיד את זה, אבל כמעט כל סרט שואה שנעשה אי פעם בקנדה, ושבוים על ידי קנדי – אין אף אחד כזה שאני יכול להמליץ עליו. כולם ללא יוצא מן הכלל היו איומים".

הספר שלך בנוי בחלקו כמדריך הוראה. באופן כללי, איך אתה חושב שצריך להשתמש בסרטי שואה בהקשר החינוכי?

"סרטי שואה צריכים לשמש כתוספת לשיעורים. אם אתה מלמד על השואה באמצעות סרטי שואה, אתה צריך לחשוב מחדש על שיטות ההוראה שלך, כי הסרטים הם לא ההתחלה של לימוד על השואה – הם הסוף שלו.

מחנה אושוויץ־בירקנאו, 27 בינואר 2006 (צילום: Czarek Sokolowski, AP)

"אז אם אתה רוצה ללמד על מה שקרה בבירקנאו, אתה יכול, אם התלמידים שלך מבוגרים מספיק, ובוגרים מספיק, אתה יכול להראות להם את 'האזור האפור'. אבל לא לפני שתקדיש כמה שבועות כדי להסביר להם מה היה המקום הזה ומה ההיסטוריה שלו.

"אתה יכול ללמד על ועידת ואנזה, ואתה יכול להראות את הסרט 'הפתרון הסופי' [דרמת טלוויזיה מ־2001 על תכנון הפתרון הסופי] – סרט חזק, עם קנת בראנה וסטנלי טוצ'י. זה אחד הסרטים הכי טובים שראיתי אי פעם. אבל אם אתה לא יודע על מה הם מדברים שם, זה בזבוז זמן מוחלט".

מה היית רוצה שאנשי קולנוע וצופים יביאו בחשבון כשהם יוצרים, או רואים, סרטי שואה?  

"ובכן, בוא נבהיר קודם כול שכל סרט היסטורי עלילתי, על השואה או על כל נושא אחר, בין אם מדובר על 'לינקולן' או 'ארגו' או 'אפולו 13', הוא תיאור בדיוני של משהו שקרה. כל סרט עלילתי הוא בדיוני. אם הכוונה היא לייצג משהו אמיתי, שקרה במציאות, זה מעלה את הרף, ואתה צריך להבין אילו חלקים מהאמת הם רלוונטיים ואילו אינם רלוונטיים.

"יש הבדל בין צפייה ב'ממזרים חסרי כבוד' לבין צפייה ב'רשימת שינדלר'. כולם אמורים לדעת, אחרי צפייה ב'ממזרים חסרי כבוד', שאדולף היטלר לא נהרג בבית קולנוע על ידי ריאן, העובד הזמני מ'המשרד'.

מתוך סרטו של סטיבן ספילברג, "רשימת שינדלר", 1993

"סילוף המציאות בסצנת המקלחת ב'רשימת שינדלר' הוא כל כך בוטה שהוא הורס את האמינות של הסרט"

"אבל כשאתה צופה ב'רשימת שינדלר', אתה לא יודע שיהודים לא הוצעדו למקלחות בעלות שימוש כפול שננעלו הרמטית, ואלה שנכנסו אליהן למעשה חשבו שהם עומדים להירצח בגז. סילוף המציאות בסצנת המקלחת ב'רשימת שינדלר' הוא כל כך בוטה שהוא הורס את האמינות של הסרט.

"דבר נוסף נוגע לכל יצירה קולנועית – מה המקום שלה? האם אני זקוק לעוד אחת כזאת? כל סיפור כבר סופר, בעיקרו של דבר. כולנו יודעים, בקווים כלליים, מה עומד לקרות. אין הרבה אפשרויות – אנשים שורדים או שהם מתים. אבל האם הם הולכים לספר סיפור חדש בצורה חדשה?

"אני צריך להבהיר: כשאני יושב לצפות בסרט כלשהו, סרט שואה או אחר, אני האדם הכי אופטימי בעולם. אני רוצה שהסרט יצליח. אני מאמין בכל דבר שאני צופה בו עד שגורמים לי לאבד אמון. וגם אז, אני יושב ומנסה למצוא איזושהי סיבה לאהוב את הסרט הזה".