"אינני בא ללמד אתכם משהו", אמר יעקב וינרוט לשומעיו בפתח ההרצאה האחרונה שנשא בימי חייו, והוסיף: "מה שאני אומר לא מייצג אף אחד, אני לא איש מופת, אני לא איש שיש מה ללמוד ממנו". זו הייתה פתיחה עוצרת נשימה מפיו של אחד האינטלקטואלים הגדולים של הדור האחרון בישראל.
הוא היה כחוש, דבר מחלתו כבר היה ידוע ברבים. דיבר בקול חלוש אך יציב, הקריא מן הכתב והמריא לפרקים למחשבות ספונטניות. ההרצאה ניתנה בפני כמאה אנשים בשלהי חודש אוגוסט 2018, בפורום הנקרא "נקודת מפגש".
כחודש וחצי לאחר מכן, ב-16 באוקטובר, הלך וינרוט לעולמו, וכך הפכה הרצאתו זו לדברים הפומביים האחרונים שאמר. ההרצאה תועדה והועלתה ליוטיוב, ועד עתה צברה מספר צפיות חריג, העולה על 100 אלף.
"מה שאומר הוא בסך הכול מקבץ אסוציאטיבי של חלק מזרם האסוציאציות, הנושא אותי בימים אלה של חודש אלול", הוסיף וינרוט בפתח הרצאתו. "אני בסך הכול רוצה לשתף אתכם בתוך זרם של מחשבות שלפי דעתי הוא בסיסי מאוד וחיוני מאוד".
היום (שני) מתקיים בקריה האקדמית אונו כנס חגיגי לרגל יציאת "ספר וינרוט", ספר מאמרים משפטיים המוקדש לזכרו של המשפטן יוצא הדופן.
הספר כולל מבחר כתבים ומאמרים של וינרוט, לצד מאמרים של משפטנים בכירים ובהם נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, השופט גרשון גונטובניק המועמד לבית המשפט העליון (ששימש גם אחד מעורכי הספר), השופטת מיכל אגמון-גונן, נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק, וכן דברים לזכרו של וינרוט מאת אליקים רובינשטיין, אלכס שטיין, מרדכי קרמניצר, אלן דרשוביץ ואחרים.
בכנס היום אמורים לשאת דברים, לצד ברק וגונטובניק (שהיה בעבר עוזרו המשפטי של ברק), גם היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, השופטת בדימוס עדנה ארבל, פרופ' ידידיה שטרן, פרופ' רון שפירא והשרה איילת שקד. רשימה מכובדת שבאה לכבד את זכרו של וינרוט.
פרופ' קרמניצר כתב בפתח הספר על וינרוט: "פטירתו של יעקב וינרוט היא אירוע מרושש. הוא מרושש את מקצוע עריכת הדין, הוא מרושש את עולם המשפט ואת החברה הישראלית בכללותה".
והשופט שטיין כתב:
"יהודי מאמין הנטוע עם שתי רגליו בעולמם של דת, מצוות ולימוד תורה, ואינטלקטואל קוסמופוליטי רב-ידע שאיננו נכון לפספס הזדמנות לנהל דיון או דו-שיח על הפילוסופיה של המדע, תורת ההסתברות, ביקורת ספרות, דקונסטרוקציה, משפט, מוסר ופוליטיקה, כאשר הוא משלב בתוכו רעיונות של אפלטון, אריסטו, מרקס, פרויד, הארט ודוורקין – לצד אלה של הרמב"ם, החזון איש והוגים אחרים בתחום היהדות".
אם לשפוט לפי ההרצאה האחרונה שנשא, וינרוט ניתב את ההגות שלו – או אולי את זרם האסוציאציות שלו – לשאלות של חיים ומוות, בשבועות האחרונים לחייו. הוא העלה את תהייתו של אלבר קאמי, מדוע לא להתאבד.
"לשם מה החיים האלה?" שאל, "מה הטעם והערך בחיי שעה, מרובי תלאות וייסורים, שבסופם, יעשה מה שיעשה [האדם], הוא יעבור מן העולם, כך או כך, באופן סופי".
הייאוש של הפילוסופיה מ"השאלות הגדולות" של משמעות הקיום, אמר וינרוט, הביא לכך שהפילוסופיה עברה לעסוק בשאלות אחרות, פחות דרמטיות, בעניין משמעותם של מונחים.
"זה היה המצב בשנות השישים כשאני למדתי באוניברסיטה. בפקולטה לפילוסופיה דנו בשאלה למה אנחנו מתכוונים במושג מסוים, כי את השאלות האמיתיות של הפילוסופיה, כל אחד הבין שאי-אפשר לפתור".
לאורך ההרצאה כולה, העוסקת ב"פילוסופיה של הייאוש", וינרוט מתמודד עם הפתרון של קאמי לקיום האנושי, שהוא – לגישת שניהם – קיום אבסורדי. מצמרר לקרוא את התיאור הזה מפיו של וינרוט, שנאמר תוך שהוא עצמו מתמודד עם האקורד האחרון של ימי חייו:
"אין דרך לאדם לחמוק מהקונפליקט העולה מהקרע שבין העולם לבין רוח האדם, המבקשת לשווא למצוא איזושהי אמת, איזשהו בסיס שאיננו אשליה. אם האדם בכל זאת מחפש משמעות, עליו להשלים כי הוא נידון לחיות בתוך אבסורד, שקיומו הוא חלק ממנו. רק האדם האבסורדי חי חיים של חירות, שכן האדם הפשוט, לפני שהוא פוגש את האבסורד, חי עם מטרות, עם דאגה לעתיד או לצידוק".
אך לא רק ייאוש נכח בהרצאתו של וינרוט, ובנפשו באותה עת, אלא גם התבוננות אוהבת על העולם שסביבו:
"אני בטוח שאין פה אדם שלא שמע ולו פעם אחת את המציאות כשירה. המציאות שרה לנו כהיפתח כותר של פרח, בפכפוך מימיו של נחל, בשחר העולה קמעה קמעה ובזהרורי השמש השוקעת, ברחש העלווה, בדממת המדבר, בצחוקו של ילד, באהבת נעורים ראשונה, בגובהו של הר".
"אין שום דרך בעולם", הוא המשיך, "גם אם תיקחו את כל הפיזיקאים, ואת כל הבוטניקאים ואת כל המדענים יחד – הם לא יוכלו להכיל כותר של פרח נפתח. אין דרך בעולם.
"תיקחו את כל הסופרים ואת כל המשוררים ואת כל האמנים – הם יוכלו לכתוב על האהבה, הם לא יוכלו לכתוב אהבה. רק השירה של הדברים היא זו שמתווכת באמת בינינו לבין המציאות".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אכן, איש מופת הוא בטוח לא היה, אפילו לא קרוב, הוא ככל הנראה היה איש מבריק ומשפטן יוצא דופן, אבל גם אדם בעל אמות מידה מוסריים רקובים לחלוטין. לא מפתיע אותי שבימיו האחרונים הציניקן פנה למיתוס של סיזיפוס.
מתנצל, אך אני תוקע נאד על הבחור, אפילו שהלך. עבורי, ישעיהו לייבוביץ זה זה, מרתין לותר קינג, סאדאת, בגין, בעל הסולם, הרב"ש, מיכאל לייטמן, מיקי רוזנטל, מאיר שלו וכו' וכו'. מי שעבד למיליונים שלא יעשה לנו פוזות עם התעסקות מדי פעם ב'רוחניות' מרגשת הסותמת את החור שהוא רצון ללכת ללונה פארק בגני התערוכה: למכוניות המתנגשות וקיר המוות והמבוך מראות והנקניקיות המדיפות ניחוח מהדוכן