גם השנה לא ברור איך תיראה העצרת (או העצרות) לכבוד יום השנה לרצח יצחק רבין. שורות אלה נכתבות לפני מוצ"ש. הויכוחים עליה נמשכים 26 שנים. הדבר הטוב ביותר לעשות הוא לקבור סופית את הדיון "האם העצרת השנתית צריך להיות פוליטית או לא". הרצח היה פוליטי וכל עצרת לזכרו תהיה פוליטית. השאלה אם היא תהיה מחנאית או מפלגתית, או לא. גם אירוע על-מפלגתי יהיה בהכרח פוליטי.

יש לקבור סופית את הדיון "האם העצרת השנתית צריך להיות פוליטית או לא". הרצח היה פוליטי וכל עצרת לזכרו תהיה פוליטית. השאלה אם היא תהיה מחנאית או מפלגתית

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אני ממליץ בחום לכולם לצפות בפרק המופתי בסדרה "נקודת מפנה", שהנחו אפרת שפירא רוזנברג וישי שריד. הפרק עוסק בגלגוליה השונים של העצרת השנתית לזכר הרצח המתקיימת בכיכר רבין בתל אביב, בתפיסות המתנגשות (ערב גיבוש של המחנה או "צו פיוס"?), בשלל הגופים השונים שארגנו אותו (על פניו נראה שארגון העצרת הוא דווקא תפוח אדמה לוהט שמועבר מיד ליד, ולא פרס יוקרתי שהכל רוצים בו), והיחס של מחנה הימין הדתי לעצרת, מהזווית של העוסקים בחינוך. הכנות המפתיעה של הדוברים הימניים-דתיים ראויה לשבח, אגב.

אני רוצה לדבר על משהו אחר: רצח רבין, למעשה, מוכחש. הוא תמיד היה מוכחש. אני לא מדבר על תיאוריות הקשר ("קונספירציות"), גם לא על ההיפוך הלוגי-תעמולתי שהימין המפלגתי עשה כבר במהלך השבעה למותו – משהו בנוסח "אוי אוי אוי כל הימין מואשם ונרדף, תכף השמאל ירצח את כולנו".

האטרקטיביות של הטיעון הזה ירדה מאז השלטון הימני הארוך, והעובדה שלסיעות המוגדרות "ימין" יש מעל 70 מנדטים בכנסת. תיאוריות הקונספירציה פורחות בערוגות שלמעשה שמחו ושמחות על הרצח.

אני מדבר על כך שישראל כחברה לא התמודדה מעולם עם העובדה שאירע בה רצח פוליטי, ועוד של ראש ממשלה מכהן. היו ניסיונות להתמודד, בשנים הראשונות, אבל הם נחנקו מכמה כיוונים:

1. האירועים הממלכתיים שניסו לאיין את הפוליטיות.
2. הנרטיב השקרי של "אנחנו המסכנים" שטופח בחוגי הימין מייד, אבל מייד אחרי הרצח.
3. חוסר היכולת של הממסדים השמאליים להתמודד, מה שבסופו של דבר חלחל למטה לציבור שלהם, לפחות חלקית.

ישראל כחברה לא התמודדה מעולם עם העובדה שאירע בה רצח פוליטי, ועוד של ראש ממשלה מכהן. היו ניסיונות להתמודד, בשנים הראשונות, אבל הם נחנקו מכמה כיוונים

משך שנים רבות נשמעו תלונות, בעיקר מימין, שהעצרות "פוליטיות מדי" וכי הן מדירות ציבורים רחבים. אין טעם להכחיש: בשלושת ימי השנה הראשונים (עד 1998), ימי הזיכרון לרצח היו מפגן כוח שנתי של השמאל. זה היה בסדר גמור. אירוע פוליטי לזכר דמות פוליטית והתנקשות פוליטית. לגיטימי היה לקיים גם אירועים שונים, שהם על-מפלגתיים, ואף משותפים במוצהר לימנים ושמאלנים, אבל כן, המפגן הזה היה מתבקש ונכון. האופי המחנאי של האירועים האלה היה מתבקש.

אירועי הזיכרון הממלכתיים – בשונה מהעצרות בכיכר, היו בעיקר נפוחים מפומפוזיות. השמאל התנכר להם בצדק, הימין זיהה בצדק שה"ממלכתיות" הזאת מזוייפת. הנורמות מחייבות אירועים ממלכתיים, אבל לי אין מה להגיד עליהם. זה אולי הטריטוריה של המרכז הרדיקלי. אבל היתה גם אינפלציה של הנצחה.

רבין הונצח בשמות רחובות ומוסדות במידה שלא מעידה (לדעתי) על כבוד או על הכאב הגדול על הרצח; גם לא על "פולחן אישיות" (הטענה האחרונה הוטחה פעמים רבות, מימין; נמצאו גם השרלטנים שמצאו קווי דימיון לפולחן לנין או סטאלין. נו באמת). זה היה סימפטום של פניקה: אנחנו לא יודעים מה לעשות עם הדבר הזה בכלל. זה גדול עלינו.

מה עושים? קוראים על שם הנרצח כמה שיותר דברים ובמהירות מסחררת (בהשוואה לקצב בו הונצחו אישים אחרים, כולל ראשי ממשלה). לא שמתי לב להבדל בין ממשלות שהתחלפו בתחום הזה.

שינוי שמה של הכיכר לכיכר רבין באופן מיידי היה מתבקש, ואולי גם היתה הצדקה לשינוי שמו של המחנה הצבאי בתל אביב. עם כל השאר – היה אפשר לחכות.

היתה גם אינפלציית הנצחה. רבין הונצח בשמות רחובות ומוסדות במידה שלא מעידה על כבוד או על הכאב. זה היה סימפטום של פניקה: אנחנו לא יודעים מה לעשות עם זה, אז קוראים על שם הנרצח כמה שיותר דברים

הפרשנות שלי אומרת שטשטוש הרצח עד כדי התכחשות לו – לא חדש, ולא בא רק מימין. אמנם הנרטיב של רדיפת ימין אחרי הרצח – שקרי לחלוטין מהרגע הראשון. גם הנרטיב על רדיפת דתיים בעקבות הרצח. לא ציד כיפות ולא נעליים. אבל אני לא מאשים את כל הימין ברצח ובהסתה.

לרצח רבין קדמה הסתה חמורה מאוד בקרב הימין, לא של הימין. אלא מאי? מי שלא הסיתו, לא העזו לעצור את הסחף בזמן אמת, ויותר מזה – לא העזו לפתוח את הפה אחרי הרצח.

שתי המטרות: עצירת הסכמי השלום והנסיגות (שהן תנאי הכרחי), והחלפת הממשלה – היו מעל הכל; משהושג יעד ההגעה לשלטון, השמירה עליו הפכה לחזות הכל, כפי שמגלם הליכוד היום, בפאזה הביביסטית שלו. המטרות האלה עמדו מעל כל שיקול מוסרי, אפילו מעל שיקולים פוליטיים ארוכי טווח כמו "איזו מדינה תהיה פה תחת שלטון הימין".

אבל אותי מעניין יותר השמאל. כיצד קרה שהמחנה הפך שותף להכחשה? בקרב השמאל הציוני, בעיקר, פשוט מפחדים להודות שזה קרה להם (אולי מפני שזו הודאה בחולשה מצד מי שחיו בתודעת "אנחנו הקמנו את המדינה"), וחוששים משסע עמוק מדי עם הימין. אבל השסע קיים ומעמיק, והימין מנצל את הפחד משסע.

השמאל הציוני מצידו, ממשיך להתקפל בתקווה שיזכה באישור, בתעודת כשרות ימנית. חלק ממנו עבר ל"מרכז" המעורפל כבר עם הקמת "קדימה" ב-2006, ואז בשידור חוזר ל"יש עתיד". ואז באה "כחול לבן" בגירסת 2019, וכולנו יודעים איך זה נגמר. התכחשות כמעט מוחלטת לעמדות אידיאולוגיות.

אבל אותי מעניין יותר השמאל. כיצד קרה שהמחנה הפך שותף להכחשה? השמאל הציוני ממשיך להתקפל כדי לזכות תעודת כשרות ימנית. חלק עבר ל"מרכז" המעורפל. התכחשות כמעט מוחלטת לעמדות אידיאולוגיות

השמאל הרדיקלי, מצידו, פשוט הוכה בהלם. רבין, רמטכ"ל מלחמת ששת הימים ושר הביטחון של האינתיפאדה הראשונה, החשדן כלפי הערבים, "מר ביטחון" – לא רק שעשה מהלך שלום (בעייתי ומלא חורים) והכיר באש"ף – אלא גם נרצח על השלום. לא נפצע, לא הסתכן – נרצח בפועל. החוגים לא היו מסוגלים להתמודד עם העובדה הזאת.

הרחוב הערבי, שהשמאל הרדילי פועל בו, זוכר את רבין בצורה מאוד קונקרטית, בלי תסביכים, בזכות הניסיון חסר התקדים לשנות את מצב האפלייה הקבוע של הפלסטינים אזרחי ישראל.

אבל לתחושתי, הממסד של השמאל הרדיקלי פשוט התקשה לבלוע את הפרדוקס הזה: מי שנחשב לסמן הימני של המחנה – עשה לפחות חלק ממה שהם הטיפו לו עשרות שנים: פתח במשא ומתן עם אש"ף והכיר בו ובפלסטינים, עשה כברת דרך – ונרצח על סדר היום הפוליטי הזה.

אני אומר "המחנה", כי בהרבה מובנים השמאל הרדיקלי והשמאל הציוני ואפילו המרכז (בהצלחה לכולנו להבין מה ההגדרה) משתייכים לאותו מחנה, גם אם זה לא מוצא חן בעיניהם והם מקפידים להתנכר זה לזה לעתים מזומנות.

איני מאשים את חוגי השמאל הרדיקלי בהתנכרות יזומה ומכוונת לרבין ולהתנקשות. אבל אחרי כמה שנים, עשר למשל, היה מקום להתבגר ולהחליט על משהו, על התייחסות משלהם – לאירוע הרצח ולדמות עצמה. משהו שמבטא גם את האמביוולנטיות וגם את ההכרה בכברת הדרך שהאיש עשה ובקורבן שהקריב.

לתחושתי, ממסד השמאל הרדיקלי התקשה לבלוע את הפרדוקס: מי שנחשב לסמן הימני של המחנה – עשה מה שהם הטיפו לו עשרות שנים: פתח במו"מ עם אש"ף והכיר בו ובפלסטינים

אם אחרי כ-20 שנים היכולת לקיים את אירועי הזיכרון הרשמיים התערערה כמעט לאפס – זאת לא באמת הפתעה. וזה לא רק כי הרודן המודח, היושב ומתמרמר בגלות קיסריה, ממש לא רצה בקיומם (ומאז הדחתו גם מחרים אותם). יש לכך סיבות עמוקות שמתבשלות כבר 20 שנה. ישראל חוותה רצח פוליטי, והממסדים הפוליטיים שלה פשוט בורחים ממנו.

אז מה עושים? בתור התחלה, מפסיקים להיגרר אחרי מכונת התעמולה הביביסטית, מפסיקים להגיב בהצטדקות. אם הימין מטפח תודעה קורבנית של "אתם מאשימים את כולנו" – לא להיגרר. גם לא להתנצל על הדברים הלא-נכונים.

שנית, להתווכח, אבל מעמדה בטוחה בעצמנו. שוב: כשהימין צועק "אה כולכם ככה וככה" – להשתחרר מההתניות הפבלוביות: בצד הרדיקלי, להניח קצת לחותמות הכשרות "מי מספיק שמאלי ומי לא". בצד הציוני, שהוא הצד החזק ולכן יש לו יותר אחריות – להפסיק להתנער בבהלה כזאת מהשמאל הלא-ציוני; לא רק כי זה נכון מוסרית, אלא מפני שזה משדר "אני מרגיש אשם על העמדה הפוליטית שלי".

בהקשר של ארגון העצרות, היו פעמים שראשי "העבודה" כבר פחדו להיות מזוהים עם מרצ. זה היה מגוחך. לא כאן המקום להרחיב אבל במרחב הפוליטי שבין מפלגת העבודה ועד התנועות הקומוניסטיות לדורותיהן – תמיד היה דיאלוג והפריה הדדית, אפילו בתקופות האיומות ביותר.

הימין שמחוץ לקואליציה – לא מבדיל למעשה בין העבודה לבין מרצ, לפעמים לא גם לא ביניהן לבין חד"ש; וכמובן שהחוגים הפשיסטיים המובהקים לא מבדילים בינן לבין בל"ד. די להתנצל.

היום, כמובן, המצב הסתבך עוד יותר – השמאל והמרכז הציוניים נמצאים בממשלה עם חלק לא קטן מהימין (ומחאת בלפור חיברה קצוות רחוקים אפילו יותר). לקואליציה יש מערכת יחסים מורכבת ומוכחשת עם הרשימה המשותפת. לרשימה המשותפת יש מערכת יחסים מסובכת ומוכחשת עם הממשלה. את הפלונטר הזה חייבים לפתור.

אם אחרי כ-20 שנים היכולת לקיים את אירועי הזיכרון הרשמיים התערערה כך – יש לכך סיבות עמוקות שמתבשלות 20 שנה. ישראל חוותה רצח פוליטי, והממסדים הפוליטיים שלה פשוט בורחים ממנו

אבל אפשר לקרוא למחנה שכולל את סיעות הקואליציה ואת המשותפת – וזה גם המחנה שמסוגל לציין את רצח רבין בעצרת משותפת – בשם מאוד פשוט: המחנה הדמוקרטי. זה המכנה המשותף. גם במליאת הכנסת, גם על הבמה בכיכר רבין.

המחנה הדמוקרטי.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.