הסרט החדש של סר קנת בראנה, "בלפסט", הוא סרט משפחה חצי אוטוביוגרפי על ילדותו בצפון אירלנד ב־1969, בזמן העימותים הקשים בין הקתולים לפרוטסטנטים.

"בלפסט" זכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בטורונטו, שפעמים רבות מבשר על מועמדויות וזכיות עתידיות בפרסי האוסקר. כך קרה לזוכים הקודמים בפרס – בהם "חדר", "לה לה לנד", "12 שנים של עבדות" ו"ארץ נוודים" מהשנה שעברה.

צוות השחקנים כולל, בין היתר, את קטרינה באלף, זוכת האוסקר ג'ודי דנץ', ג'יימי דורנן, קירן היינדס וג'וד היל בן העשר – תגלית אמיתית – שמגלם את הבמאי בילדותו. דורנן ובאלף מגלמים זוג זוהר ממעמד הפועלים שנקלע למהומה; דנץ' והיינדס הם הסבתא והסבא הנמרצים, החדים והציניים.

"בלפסט" יופץ על ידי פוקוס פיצ'רס ב־12 בנובמבר בארצות הברית, בעיצומה של עונת הפרסים. סרטי יוניברסל יפיצו את הסרט לקהל הבינלאומי.

בראנה היה מועמד חמש פעמים לאוסקר, פעמיים מתוכם על סרטו הנפלא, הראשון שביים, "הנרי החמישי" – בקטגוריות השחקן הטוב ביותר והבמאי הטוב ביותר (בגיל 29), אבל טרם זכה בפרס.

סר קנת נולד בבלפסט שבצפון אירלנד ב־1960. כשהיה בן 9 עברה משפחתו לאנגליה. התפקיד הראשון שכיכב בו היה בטרילוגיית המחזות "בילי" של גראהם רייד, ששודרה בבי־בי־סי בצפון אירלנד בשנות ה־80.

בראנה שיחק, בין היתר, בסרטים "המלט", "דנקרק", "השבוע שלי עם מרילין" ו"רצח באוריינט אקספרס", ובשנת 2018 קיבל את פרס החירות של בלפסט.

"אני גאה לומר שאתה יכול להוציא את הילד מבלפסט אבל אתה לא יכול להוציא את בלפסט מהילד", אומר בראנה בגילוי לב. "בלפסט היא עיר של סיפורים. בסוף שנות ה־60 היא עברה תקופה מאוד סוערת בהיסטוריה שלה – מאוד דרמטית, לעתים אלימה – והמשפחה שלי ואני נקלענו אליה".

"בלפסט היא עיר של סיפורים. בסוף שנות ה־60 היא עברה תקופה מאוד סוערת בהיסטוריה שלה – מאוד דרמטית, לעתים אלימה – והמשפחה שלי ואני נקלענו אליה"

בקיץ 1969, הנער באדי, אותו מגלם ג'וד היל, יודע בדיוק מי הוא ולאן הוא שייך. הוא בן למשפחת פועלים מצפון בלפסט, שמח, אהוב ומוגן. חיי הרחוב המהירים והמשעשעים הם העולם שלו, הוא נמצא בקהילה שחבריה צוחקים זה עם זה ודבקים זה בזה.

ג'וד היל וקנת בראנה על סט הצילומים של "בלפסט" (צילום: Rob Youngson / Focus Features)

"מציאות כזאת כבר כמעט לא קיימת", אומר בראנה. "אתה חי עם המשפחה המורחבת שלך באותו רחוב, ואי אפשר ללכת שם לאיבוד כי כולם בבלפסט מכירים את כולם. ובכל רגע פנוי, בחשכת אולמות הקולנוע ומול מסך הטלוויזיה – סרטים אמריקאים וטלוויזיה אמריקאית מספקים לחייו הפנימיים של באדי תוכן מלהיב ומשכר".

אולם לקראת סוף שנות ה־60, בימי אוגוסט החמים, הופכים חלומות הילדות של באדי לסיוט. המתיחות החברתית הנפיצה מתפוצצת ברחוב של באדי ומסלימה במהירות; תחילה פשיטה אלימה של רעולי פנים ואחריה מהומה מקומית.

בסופו של דבר עימותים פושטים בכל רחבי העיר בזמן שכוהני הדת מגבירים את עוצמת הלהבות. קתולים ופרוטסטנטים נלחמים זה בזה, מי שהיו שכנים אוהבים רק לפני רגע קט הופכים כעת לאויבים חסרי רחמים.

באדי מוכרח למצוא היגיון בכאוס ובהיסטריה החדשה שנוצרה, ברחוב שלפתע מאוכלס על ידי גיבורים ונבלים: "פעם הוא היה צריך להביט במסך הקולנוע בשביל למצוא אותם, אבל עכשיו כל מה שהוא מכיר ואוהב הופך למאבק אפי, שמתנהל בחצר האחורית שלו. המציאות החדשה מאיימת להפוך על ראשו כל היבט של קיומו".

ג'ודי דנץ, ג'וד היל, קיארן היינדס וג'יימי דורנן בסרטו של קנת בראנה "בלפסט" (צילום: Rob Youngson / Focus Features)

בזמן שאמו נאבקת להסתדר, אביו, שעובד באנגליה, מנסה להרוויח מספיק כסף כדי לפרנס את משפחתו הרחוקה. פורעי החוק שולטים, וחייהם של אזרחים תמימים מאוימים.

בראנה אומר: "באדי יודע למה לצפות מהגיבורים שלו – הוא בילה שעות בצפייה במערבונים כמו 'בצהרי היום' ו'האיש שירה בליברטי ואלנס'. אבל עכשיו הוא תוהה, האם אביו יכול להיות הגיבור שהוא צריך שהוא יהיה? האם אמו תקריב את עברה כדי להגן על העתיד של משפחתה? איך אפשר לשמור על ביטחונם של סבו וסבתו האהובים, ואיך הוא יכול לאהוב את הילדה שהוא חולם עליה?"

"באדי יודע למה לצפות מהגיבורים שלו – הוא בילה שעות בצפייה במערבונים כמו 'בצהרי היום' ו'האיש שירה בליברטי ואלנס'. אבל עכשיו הוא תוהה, האם אביו יכול להיות הגיבור שהוא צריך שהוא יהיה?"

התשובות טמונות במסעו המרתק, המצחיק, הצובט ושובר הלב דרך המהומות, האלימות, השמחה והייאוש שביחסים המשפחתיים וייסורי האהבה הראשונה. כל זה מלווה במוזיקה, ריקודים ובהומור שרק האירים יכולים לגייס כשעולמם מתהפך.

נדרשו לבראנה, כיום בן 60, חמישים שנה כדי למצוא את הדרך הנכונה לכתוב על חייו, למצוא את הנימה הנכונה. "זה יכול לקחת הרבה מאוד זמן להבין בדיוק כמה פשוטים יכולים להיות הדברים, ולגלות שהפרספקטיבה, כעבור שנים, העניקה לי מיקוד טוב וחד".

קיארן היינד, ג'וד היל וג'ודי דנץ' בסרטו של קנת בראנה "בלפסט" (צילום: Rob Youngson / Focus Features)

תחת שרביטו, סיפור הילדות שלו, שסיפק את ההשראה לסרט, הוא סיפורה של אותה נקודת זמן בחייו של כל אדם בה הוא עובר מילדות לבגרות, בה התמימות אובדת לנצח.

"נקודת המעבר הזאת, בבלפסט של 1969, הואצה על ידי המהומה שהתחוללה סביב כולנו. בתחילת הסרט אנחנו רואים עולם שחווה מעבר מסוג של אידיליה – שכנות טובה, שמש זורחת וקהילה – לעולם בו שולט האספסוף שמתפזר כמו נחיל דבורים והורס את השלווה הזאת".

הוא נזכר: "כשהאספסוף הלך, אנשים פירקו את הרחוב לחתיכות כי הם הרגישו שהם צריכים להקים עכשיו בריקדות כדי להתגונן מפני התקפה נוספת. אני זוכר שהחיים התהפכו באחר-צהריים אחד, כמעט בהילוך איטי. לא הבנתי את הקולות שאני שומע, הסתובבתי והסתכלתי על האספסוף במורד הרחוב והחיים מעולם לא חזרו להיות אותו הדבר.

אני זוכר שהחיים התהפכו באחר-צהריים אחד, כמעט בהילוך איטי. לא הבנתי את הקולות שאני שומע, הסתובבתי והסתכלתי על האספסוף במורד הרחוב והחיים מעולם לא חזרו להיות אותו הדבר"

"הרגשתי שהיה באירוע ההוא משהו גם דרמטי וגם אוניברסלי, כי אנשים יכולים לזהות את רגע המעבר הזה בחיים האישיים שלהם, גם אם הוא לא הועצם על ידי אירועים חיצוניים חזקים".

הפרמיירה של הסרט "בלפסט" בפסטיבל הסרטים בלונדון: קטריונה באלף, ג'וד היל, ג'יימי דורנן וקנת בראנה על השטיח האדום, 12 באוקטובר 2021 (צילום: Joel C Ryan/Invision/AP)

בראנה כתב את התסריט במהלך הסגר הראשון של המגפה ב־2020. "כשהסיפור פעפע בתוכי, הבנתי שהוא לא עוסק רק בקבוצה משפחתית קטנה, לחוצה ומאוד מובחנת, שמתמודדת עם החלטות חיים גדולות. הוא עוסק גם בסוג אחר של סגר, מאחורי הבריקדות שהוקמו בסוף הרחוב שלנו ב־1969 ותחת ההגבלות שהלכו והתהדקו סביב המשפחה שהתחבטה בשאלה אם להישאר או לעזוב.

"כפועל יוצא מכך, חלק מנסיבות הסיפור גם משקפות ומהדהדות את הדאגות של היום סביב המגפה, בייחוד הריתוק לבית והחשש לעצמנו, לבני המשפחה שלנו ולאנשים היקרים לנו".

"חלק מנסיבות הסיפור גם משקפות ומהדהדות את הדאגות של היום סביב המגפה, בייחוד הריתוק לבית והחשש לעצמנו, לבני המשפחה שלנו ולאנשים היקרים לנו"

כשהוא מתאר את הגישה שלו לסיפור, בראנה מזכיר את האופן שבו תיאר פדרו אלמודובר את סרטו "כאב ותהילה", שהיה מועמד לאוסקר, בכיכובו של אנטוניו בנדרס (שגילם את הגרסה הבדיונית של אלמודובר).

בראנה אומר: "פדרו כינה את הסרט אוטוביוגרפיה בדיונית (Autofiction), כי הוא היה מבוסס על החיים שלו אבל הוא גם היה בדיוני במידה מסוימת. וזה מה שעשיתי כאן. כתבתי את הסרט במידה רבה דרך העיניים של הילד באדי, שהוא גרסה בדיונית שלי. הוא מעבד את החוויות שלו דרך פילטר קולנועי, באמצעות חשיפה לסרטים וטלוויזיה, והרבה מפגשים וסיפורים אחרים המבוססים על הדמיון".

ג'ודי דנץ' וקנת בראנה (צילום: Joel Ryan/Invision/AP)

"לתמונות האלה מהמסך הגדול הייתה השפעה גדולה על התפתחות הדמיון שלי", הוא נזכר. "אהבתי מערבונים, ובבלפסט היה משהו מהאופי של עיירת מערבון. לפעמים באמת הרגשתי כאילו אני כותב מערבון שנוצר בראש של באדי".

"בסרטים שצפיתי בהם היה ברור מי האיש הטוב ומי האיש הרע, תמיד היה טוב מול רע, ויכולתי להיתלות בזה כשהסתכלתי על האיש הרע שגר בקצה הרחוב שלנו, אחרי שראיתי אותו מכה אנשים ושאולי אפילו החזיק אקדח".

בראנה שב ומדגיש: "הסרט הוא לא גרסה מדויקת של החיים שלי או של אף אחד אחר, כי זאת הגרסה שמתרחשת בראש של באדי. מבעד לעדשות הזמן, אין ספק שמה שבאדי רואה זה לא בדיוק מה שאני ראיתי, אבל יש בהחלט אמת פואטית בתוך זה, שיוצאת ממשהו אותנטי, ואני חושב שזה החומר של רוב הדרמות".

"מבעד לעדשות הזמן, אין ספק שמה שבאדי רואה זה לא בדיוק מה שאני ראיתי, אבל יש בהחלט אמת פואטית בתוך זה, שיוצאת ממשהו אותנטי, ואני חושב שזה החומר של רוב הדרמות"

לדבריו, הוא תמיד הזכיר לעצמו ש"נקודת המוצא של כל דבר בסרט היא הדמיון החי והפורה של ילד בן תשע". בראנה מקווה שהקהל ייהנה מהסיפור של באדי.

ג'וד היל בתפקיד באדי, בסרטו של קנת בארנה "בלפסט" (צילום: Rob Youngson / Focus Features)

"יש בבלפסט אווירה מסוימת וחיוניות שאני מקווה שהם עוברים בסרט, יחד עם הומור וגישה חיוביים לחיים. אני מקווה שאנשים ירגישו את השמחה והעצב של העיר ואת מה שקורה למשפחה".

"יש בבלפסט אווירה מסוימת וחיוניות שאני מקווה שהם עוברים בסרט, יחד עם הומור וגישה חיוביים לחיים. אני מקווה שאנשים ירגישו את השמחה והעצב של העיר ואת מה שקורה למשפחה"

הוא מסכם: "אני מקווה שהקהל יזהה את הדברים האלה, יזדהה איתם ויבין, דרך השתקפויות של אותם דברים בחייהם של אחרים, שאנחנו אף פעם לא באמת לבד. אם זה מה שאנשים יקבלו מהסרט, זה ירגש אותי".