האם אלוהים ציוונו לשמור על כדור הארץ או להשתמש בכלים חד פעמיים?

כוסות חד פעמיות. (צילום: iStock)
iStock
כוסות חד פעמיות

דבריו של ראש הממשלה נפתלי בנט בועידת האקלים בגלזגו היוו מסר שונה ומעורר תקווה לאחר עשור של התעלמות מהנושא והפקרה מוחלטת בתחום הסביבתי בישראל.

דבריו של ראש הממשלה נפתלי בנט בועידת האקלים בגלזגו היוו מסר שונה ומעורר תקווה לאחר עשור של התעלמות מהנושא והפקרה מוחלטת בתחום הסביבתי בישראל

למרות הצהרות לכאורה סביבתיות של קודמו נתניהו, המדיניות הסביבתית בישראל היא הפקרות מוחלטת. המפעלים המזהמים ממשיכים לעשות כבשלהם.

בחיפה – זכו מפעליו של עידן עופר לתמיכה מיוחדת של נתניהו שהפך את כרמל אולפינים למפעל חירום חסין מסגירה גם כשהוצא לו צו בגלל זיהום סביבתי. מפעל רותם אמפרט השייך לכיל והחברה לישראל של עידן עופר, גרמו לאסון סביבתי קשה בנחל אשלים בנגב. עשרות גופות של יעלים וחיות בר מדבריות שהורעלו בגינו נמצאו לאורך הנחל המזוהם אולם הדבר לא הרעיד את אמות הסיפים. כשמתרגלים להרעיל בגיבוי מלשכת ראש הממשלה, בנינוחות ובשקט נפשי את בני האדם החיים במפרץ חיפה, אז מה זה משנה כמה יעלים מתים?

הציפייה הגדולה מראש הממשלה הנוכחי היא שיוביל במנהיגות אמיצה, מוקדם ככל האפשר, את החלטת ועדת המנכלי״ם לסגור את בתי הזיקוק בחיפה ובכלל לעשות חושבים מחדש על הדרך בה נוהל כל הנושא הסביבתי בישראל כולל ההחלטות על מיקום אסדת הגז ועוד מפגעים קשים שהפכו את החיים בישראל הנוכחית ליותר מזוהמים ופוגעניים ואת ישראל למטביעת כף רגל פחמנית קשה במיוחד.

עשרות גופות יעלים וחיות בר מדבריות שהורעלו נמצאו לאורך הנחל המזוהם, וזה לא הרעיד את אמות הסיפים. כשמתרגלים להרעיל בגיבוי מלשכת רה"מ את בני האדם החיים במפרץ חיפה, מה זה משנה כמה יעלים מתים?

במקביל, התקציב הממשלתי החדש לאחר שנים ללא תקציב, מעיד על מגמה אחרת וחיובית. הטלת מס על משקאות ממותקים מבטאת אכפתיות לבריאות הציבור, חידוש מעניין לאחר שבמשך שנים, שר הבריאות של נתניהו דאג בעיקר לבריאותה של מלכה לייפר והאדמור שלו.

הטלת המס על כלים חד פעמיים היא צעד מתבקש במדינה שסקטור גדול בה הפך את האסון הסביבתי לערך יהודי וחלק מהחברה הכללית שבה הפך זאת לאורח חיים שכולו מבטא חוסר אחריות ועצלנות.

נושא הכלים החד פעמיים בחברה החרדית הפך למעין מצווה מדאורייתא. לאור הצגת נציגי ודוברי החרדים את המס להיותו מונע משנאת חרדים. בהתעלמות מוחלטת מהנזק הקשה מכמויות בלתי נתפסות של זוהמת פלסטיק וקלקר שאין להן הצדקה מלבד פטור משטיפת כלים. בכתבות אודות המס על החד״פ דיברו נציגי הציבור החרדי אודות מניע השנאה שגרם למס הזה בהתעלם מכלל ההיבטים עד כי נדמה, שבקואליציה הנוכחית קמו צוררים ומבקשי נפשם של החרדים, אשר החליטו להילחם בהם בסכיני פלסטיק חד פעמיים.

פרדוקסלי ומגוחך שחברה שכל כך אוהבת לחבר אותנו לעברנו, לאימהותינו ואבותינו הקדומים, להטיף לנו בשם אותם ערכים להצדקת פרטי לבוש חסרי כל היגיון בארץ חמה ומזרח תיכונית ותפיסות חברתיות שאין להן מקום בימינו, יודעת, כשנוח לה,- לאמץ כל מודרנה, קלוקלת ככל שתהיה ולהפוך אותה לחזות היהדות.

הטלת המס על כלים חד פעמיים היא צעד מתבקש במדינה שסקטור גדול בה הפך את האסון הסביבתי לערך יהודי וחלק מהחברה הכללית שבה הפך זאת לאורח חיים שכולו מבטא חוסר אחריות ועצלנות

במסכת ברכות נ"ז, ב נאמר: שלושה דברים מַרחִיבִים דַעֲתוֹ של אדם: אישה נאה, דירה נאה וכֵלים נאים. מה קרה לאהבת היופי הזו  בחברה החרדית בעידן שלנו ובישראל בפרט?

האם הרחבת דעתו של האדם עברה למקום שולי? או שהקריטריונים למה שמוגדר ״נאה״ הונחתו והופחתו? ממתי כלים חד פעמיים מפלסטיק נכנסו בהגדרה של כלים נאים? ממתי הם גוירו להיות הכלים האולטימטיביים של היהדות החרדה לזהותה?

אם נלך לא רחוק, לא לימי רבקה ושרה אלא לאימהות בשנות ה-90 ואף מאוחר מכך – הכלים עדיין מזכוכית, חרסינה, קרמיקה וחומרים ארוכי טווח. את הכלים לא זורקים לפח לאחר ארוחה אלא שוטפים אותם. לשבת יש הילכות שטיפת כלים קצת שונה כפי שאומר הרב עמרוסי:

"הדחת כלים ושטיפתם בשבת אסורה, מפני שהוא כמתקן, הני מילי בסירים, קערות, אלפסין וכיו"ב. אבל כלים שעשי להשתמש בהם לסעודה הבאה בשבת, כגון צלחות, מותר להדיחם ולשטפם. וכלי שתייה כגון כוסות מותר להדיחן ולשוטפן בכל עת". רמב"ם (שבת, פכ"ג ה).

זאת ועוד: כלים שמותר לשטפם, ואשר מחמירים שלא לשטפם, אם הצטברו לכמויות גדולות, הרי דבר זה מאוס, ופוגע בבני אדם, בעונג שבת ובכבודה.

האם יש הבדל בין צלחות וכוסות מלוכלכות שהצטברו בכיור בכמות גדולה או בצלחות וכוסות חד פעמיות מלוכלכות אשר גודשות את פחי האשפה העולים על גדותיהם ומציפים את הרחובות? האם העברת הפסולת והזבל אל השטח הציבורי הופך את המצב ליותר נכון? ומה קורה בהמשך לפסולת הפלסטיק והקלקר?  מה עם: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (מ"ג בראשית ב טו)? הוא התכוון שניתקע עם ערימות החומרים הלא מתכלים וניקבר בהם?

אני תוהה מה הטעם בהגעלת כלים בפסח אם היהדות החרדית העכשווית מצווה לעבור לחד פעמי? האם תבוטל מצוות הגעלת כלים? ומה יקרה לסטים המיוחדים של כלי פסח?

ומה קורה בהמשך לפסולת הפלסטיק והקלקר?  מה עם: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (מ"ג בראשית ב טו)? הוא התכוון שניתקע עם ערימות החומרים הלא מתכלים וניקבר בהם?

מה לא ברור בפסוק הבא:

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבתי, ז, כח).

מה קרה להבנת הפסוקים הכל כך ברורים שמצווים עלינו לשמור על הסביבה למען עצמנו וכיצירה של האלוהים? אם יש נקודה ברורה בה יכולה היתה להיות תמימות דעים בין הציבור החרדי – צרכני החד פעמי ושוחרי הסביבה, לתובנה על הצורך הדחוף להציל את עצמנו מידנו המזהמות, הרי זו בהחלט נקודת ההסכמה. אז כיצד הפכו הכלים החד פעמיים למצווה חשובה יותר מדבריו של אלוהים?

ליד החברה החרדית יש את החברה הכללית שעברה גם היא לחד״פ מטעמים של נוחיות, עצלנות ולא ברור מה עוד. מדיחי כלים הפכו מזמן מוצר זמין וזול יחסית הנמצא בכל בית כמעט, ממשפחות קטנות ועד גדולות.

טיעון האין כוח, אין זמן, הוא לא קביל במי שבחרו להקים משפחות גדולות שאותן יש לתחזק בניקיון, כביסות, בישול, חינוך ותשומת לב, הסעות וליווי ילדים למחוז חפצם ועוד הרבה מאוד תהליכי גידול הדורשים כוח. אז דוקא שטיפת כלים הפכה להיות העניין הבעייתי? מדוע כדור הארץ, הבית של כולנו עליו אנו חיים, צריך להיות מי שסופג את המחיר הקשה של ההחלטה לוותר בסעיף הזה?

טיעון האין כוח, אין זמן, הוא לא קביל במי שבחרו להקים משפחות גדולות שאותן יש לתחזק בניקיון, כביסות, בישול, חינוך ותשומת לב, הסעות וליווי ילדים למחוז חפצם ועוד הרבה מאוד תהליכי גידול הדורשים כוח

אין מוצדק מהמס על החד״פ ולטעמי צריך היה לאסור את המוצרים הלא מתכלים ולאפשר אף ורק שימוש בחד״פ ממוצרים מתכלים. יהא מחירם אשר יהיה. אם ישראל והעולם יפספסו את שעת הכושר להצלת הסביבה והיקום שלנו, תוכיח האנושות עד כמה היא חד פעמית ומתכלה ביעילות. מה שהיא תשאיר אחריה – זה כבר סיפור אחר.

גילה לבני זמיר היא חיפאית,רכזת חממת חיפה לחקר דתות, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, ועוד. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה. יו״ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,040 מילים
סגירה