האם אלוהים ציוונו לשמור על כדור הארץ או להשתמש בכלים חד פעמיים?

כוסות חד פעמיות על חוף הים. אלוסטרציה (צילום: iStock)
iStock
כוסות חד פעמיות על חוף הים. אלוסטרציה

דבריו של ראש הממשלה נפתלי בנט בועידת האקלים בגלזגו היוו מסר שונה ומעורר תקווה לאחר עשור של התעלמות מהנושא והפקרה מוחלטת בתחום הסביבתי בישראל.

דבריו של ראש הממשלה נפתלי בנט בועידת האקלים בגלזגו היוו מסר שונה ומעורר תקווה לאחר עשור של התעלמות מהנושא והפקרה מוחלטת בתחום הסביבתי בישראל

למרות הצהרות לכאורה סביבתיות של קודמו נתניהו, המדיניות הסביבתית בישראל היא הפקרות מוחלטת. המפעלים המזהמים ממשיכים לעשות כבשלהם.

בחיפה – זכו מפעליו של עידן עופר לתמיכה מיוחדת של נתניהו שהפך את כרמל אולפינים למפעל חירום חסין מסגירה גם כשהוצא לו צו בגלל זיהום סביבתי. מפעל רותם אמפרט השייך לכיל והחברה לישראל של עידן עופר, גרמו לאסון סביבתי קשה בנחל אשלים בנגב. עשרות גופות של יעלים וחיות בר מדבריות שהורעלו בגינו נמצאו לאורך הנחל המזוהם אולם הדבר לא הרעיד את אמות הסיפים. כשמתרגלים להרעיל בגיבוי מלשכת ראש הממשלה, בנינוחות ובשקט נפשי את בני האדם החיים במפרץ חיפה, אז מה זה משנה כמה יעלים מתים?

הציפייה הגדולה מראש הממשלה הנוכחי היא שיוביל במנהיגות אמיצה, מוקדם ככל האפשר, את החלטת ועדת המנכלי״ם לסגור את בתי הזיקוק בחיפה ובכלל לעשות חושבים מחדש על הדרך בה נוהל כל הנושא הסביבתי בישראל כולל ההחלטות על מיקום אסדת הגז ועוד מפגעים קשים שהפכו את החיים בישראל הנוכחית ליותר מזוהמים ופוגעניים ואת ישראל למטביעת כף רגל פחמנית קשה במיוחד.

עשרות גופות יעלים וחיות בר מדבריות שהורעלו נמצאו לאורך הנחל המזוהם, וזה לא הרעיד את אמות הסיפים. כשמתרגלים להרעיל בגיבוי מלשכת רה"מ את בני האדם החיים במפרץ חיפה, מה זה משנה כמה יעלים מתים?

במקביל, התקציב הממשלתי החדש לאחר שנים ללא תקציב, מעיד על מגמה אחרת וחיובית. הטלת מס על משקאות ממותקים מבטאת אכפתיות לבריאות הציבור, חידוש מעניין לאחר שבמשך שנים, שר הבריאות של נתניהו דאג בעיקר לבריאותה של מלכה לייפר והאדמור שלו.

הטלת המס על כלים חד פעמיים היא צעד מתבקש במדינה שסקטור גדול בה הפך את האסון הסביבתי לערך יהודי וחלק מהחברה הכללית שבה הפך זאת לאורח חיים שכולו מבטא חוסר אחריות ועצלנות.

נושא הכלים החד פעמיים בחברה החרדית הפך למעין מצווה מדאורייתא. לאור הצגת נציגי ודוברי החרדים את המס להיותו מונע משנאת חרדים. בהתעלמות מוחלטת מהנזק הקשה מכמויות בלתי נתפסות של זוהמת פלסטיק וקלקר שאין להן הצדקה מלבד פטור משטיפת כלים. בכתבות אודות המס על החד״פ דיברו נציגי הציבור החרדי אודות מניע השנאה שגרם למס הזה בהתעלם מכלל ההיבטים עד כי נדמה, שבקואליציה הנוכחית קמו צוררים ומבקשי נפשם של החרדים, אשר החליטו להילחם בהם בסכיני פלסטיק חד פעמיים.

פרדוקסלי ומגוחך שחברה שכל כך אוהבת לחבר אותנו לעברנו, לאימהותינו ואבותינו הקדומים, להטיף לנו בשם אותם ערכים להצדקת פרטי לבוש חסרי כל היגיון בארץ חמה ומזרח תיכונית ותפיסות חברתיות שאין להן מקום בימינו, יודעת, כשנוח לה,- לאמץ כל מודרנה, קלוקלת ככל שתהיה ולהפוך אותה לחזות היהדות.

הטלת המס על כלים חד פעמיים היא צעד מתבקש במדינה שסקטור גדול בה הפך את האסון הסביבתי לערך יהודי וחלק מהחברה הכללית שבה הפך זאת לאורח חיים שכולו מבטא חוסר אחריות ועצלנות

במסכת ברכות נ"ז, ב נאמר: שלושה דברים מַרחִיבִים דַעֲתוֹ של אדם: אישה נאה, דירה נאה וכֵלים נאים. מה קרה לאהבת היופי הזו  בחברה החרדית בעידן שלנו ובישראל בפרט?

האם הרחבת דעתו של האדם עברה למקום שולי? או שהקריטריונים למה שמוגדר ״נאה״ הונחתו והופחתו? ממתי כלים חד פעמיים מפלסטיק נכנסו בהגדרה של כלים נאים? ממתי הם גוירו להיות הכלים האולטימטיביים של היהדות החרדה לזהותה?

אם נלך לא רחוק, לא לימי רבקה ושרה אלא לאימהות בשנות ה-90 ואף מאוחר מכך – הכלים עדיין מזכוכית, חרסינה, קרמיקה וחומרים ארוכי טווח. את הכלים לא זורקים לפח לאחר ארוחה אלא שוטפים אותם. לשבת יש הילכות שטיפת כלים קצת שונה כפי שאומר הרב עמרוסי:

"הדחת כלים ושטיפתם בשבת אסורה, מפני שהוא כמתקן, הני מילי בסירים, קערות, אלפסין וכיו"ב. אבל כלים שעשי להשתמש בהם לסעודה הבאה בשבת, כגון צלחות, מותר להדיחם ולשטפם. וכלי שתייה כגון כוסות מותר להדיחן ולשוטפן בכל עת". רמב"ם (שבת, פכ"ג ה).

זאת ועוד: כלים שמותר לשטפם, ואשר מחמירים שלא לשטפם, אם הצטברו לכמויות גדולות, הרי דבר זה מאוס, ופוגע בבני אדם, בעונג שבת ובכבודה.

האם יש הבדל בין צלחות וכוסות מלוכלכות שהצטברו בכיור בכמות גדולה או בצלחות וכוסות חד פעמיות מלוכלכות אשר גודשות את פחי האשפה העולים על גדותיהם ומציפים את הרחובות? האם העברת הפסולת והזבל אל השטח הציבורי הופך את המצב ליותר נכון? ומה קורה בהמשך לפסולת הפלסטיק והקלקר?  מה עם: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (מ"ג בראשית ב טו)? הוא התכוון שניתקע עם ערימות החומרים הלא מתכלים וניקבר בהם?

אני תוהה מה הטעם בהגעלת כלים בפסח אם היהדות החרדית העכשווית מצווה לעבור לחד פעמי? האם תבוטל מצוות הגעלת כלים? ומה יקרה לסטים המיוחדים של כלי פסח?

ומה קורה בהמשך לפסולת הפלסטיק והקלקר?  מה עם: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ (מ"ג בראשית ב טו)? הוא התכוון שניתקע עם ערימות החומרים הלא מתכלים וניקבר בהם?

מה לא ברור בפסוק הבא:

"בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבתי, ז, כח).

מה קרה להבנת הפסוקים הכל כך ברורים שמצווים עלינו לשמור על הסביבה למען עצמנו וכיצירה של האלוהים? אם יש נקודה ברורה בה יכולה היתה להיות תמימות דעים בין הציבור החרדי – צרכני החד פעמי ושוחרי הסביבה, לתובנה על הצורך הדחוף להציל את עצמנו מידנו המזהמות, הרי זו בהחלט נקודת ההסכמה. אז כיצד הפכו הכלים החד פעמיים למצווה חשובה יותר מדבריו של אלוהים?

ליד החברה החרדית יש את החברה הכללית שעברה גם היא לחד״פ מטעמים של נוחיות, עצלנות ולא ברור מה עוד. מדיחי כלים הפכו מזמן מוצר זמין וזול יחסית הנמצא בכל בית כמעט, ממשפחות קטנות ועד גדולות.

טיעון האין כוח, אין זמן, הוא לא קביל במי שבחרו להקים משפחות גדולות שאותן יש לתחזק בניקיון, כביסות, בישול, חינוך ותשומת לב, הסעות וליווי ילדים למחוז חפצם ועוד הרבה מאוד תהליכי גידול הדורשים כוח. אז דוקא שטיפת כלים הפכה להיות העניין הבעייתי? מדוע כדור הארץ, הבית של כולנו עליו אנו חיים, צריך להיות מי שסופג את המחיר הקשה של ההחלטה לוותר בסעיף הזה?

טיעון האין כוח, אין זמן, הוא לא קביל במי שבחרו להקים משפחות גדולות שאותן יש לתחזק בניקיון, כביסות, בישול, חינוך ותשומת לב, הסעות וליווי ילדים למחוז חפצם ועוד הרבה מאוד תהליכי גידול הדורשים כוח

אין מוצדק מהמס על החד״פ ולטעמי צריך היה לאסור את המוצרים הלא מתכלים ולאפשר אף ורק שימוש בחד״פ ממוצרים מתכלים. יהא מחירם אשר יהיה. אם ישראל והעולם יפספסו את שעת הכושר להצלת הסביבה והיקום שלנו, תוכיח האנושות עד כמה היא חד פעמית ומתכלה ביעילות. מה שהיא תשאיר אחריה – זה כבר סיפור אחר.

גילה לבני זמיר היא חיפאית,רכזת חממת חיפה לחקר דתות, יוצרת וכותבת תוכן, יועצת תקשורת וקידום מדיניות ציבורית. הובילה מאבקים סביבתיים וחברתיים: הסרת חיץ הרכבת בחזית הים בחיפה, המאבק במפעלים המזהמים, ועוד. בוגרת התכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה. בוגרת המחלקה לעיצוב תקשורת חזותית ויצ"ו חיפה. יו״ר תנועת ״יאללה חיפה״. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-2.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,040 מילים
כל הזמן // שבת, 7 במאי 2022
מה שחשוב ומעניין עכשיו
הזמן הירוק
הזמן הירוק
סיכום השבוע בסביבה

המון מהומה על לא מאומה

ההצלחה של טקס הדלקת המשואות מאירה באור מגוחך את הוויכוח הציבורי הנוקב שקדם לו בעניין הזיקוקים ● נדמה שעברנו חורף גשום במיוחד, אבל המציאות יותר מורכבת ● בתל אביב, העירייה הפכה אי תנועה מיותר לטיילת מזמינה ● בעונה הזו יש סיכוי שתפגשו בחוף יצור מוזר: ארנבת הים ● והמלצה על מסעדה טבעונית נהדרת

עוד 1,317 מילים

אני רוצה לצעוק ובתוך הראש צועקת "לנשום!"

זה התחיל לפני כמה שבועות, אחרי שהתחילו לצאת הסיפורים מאוקראינה על אונס ופגיעות מיניות. אחרי כל הדיווחים האלה ושאר זוועות המלחמה, לצד הדיווחים שאני כבר רואה בישראל על כל מיני הצעות בנוסח "חסות תומכת" שקיבלו פליטות מאוקראינה, היה קשה לשתוק מול זה. לא ידעתי מה לעשות.

כשהתחילו לצאת הסיפורים מאוקראינה על אונס ופגיעות מיניות ושאר זוועות המלחמה, לצד הדיווחים מישראל מיני הצעות "חסות תומכת" שקיבלו פליטות מאוקראינה, היה קשה לשתוק

ואז ראיתי פוסט של חברה בשם אלינור ארזי בפייסבוק, עם תמונה של מחאת נשים בטאלין, אסטוניה, נגד האונס במלחמה, לצד השאלה: "מי מצטרפת אלי למחאה דומה בתל אביב?"

וחשבתי על זה. היססתי. כי הדחף הראשוני היה להגיד "כן", בדיוק חיפשתי משהו לעשות, אבל אז הסתכלתי על התמונה וידעתי בדיוק מה יהיה המחיר הפיזי ואולי הנפשי. ויותר מהכל, שקית על הראש. רק מלהסתכל על זה אני כבר מרגישה שאין לי אוויר, שאני רוצה לנשום. ופחדתי איך זה יהיה, אם אני יכולה.

כהרגלי, החלטתי לברר עוד פרטים ואולי להרגיע קצת את החרדה שבדרך. שאלתי מה אמצעי הבטיחות, איך נוודא שכולנו נהיה בסדר? והגעתי למסקנה שאפשר.

היססתי. הדחף הראשוני היה להגיד "כן", אבל אז הסתכלתי על התמונה וידעתי בדיוק מה יהיה המחיר הפיזי ואולי הנפשי. ויותר מהכל, שקית על הראש. רק מלהסתכל על זה אני כבר מרגישה שאין לי אוויר

אלינור הייתה סבלנית ותיארה לי הכל – השקית לא תהיה סגורה לגמרי, רוב הזמן תהיה פלנלית, והידיים שלנו יהיו קשורות אבל זה יהיה פתוח יחסית, אפשר יהיה להוציא אותן אם קורה משהו. ואפשר גם תמיד להגיד די, יהיה מישהו שיהיה לידנו ויוריד. יהיה בסדר. יהיה שמור.

ואני עדיין קצת פוחדת כי החשש שלי הוא שלא אצליח לבקש סיוע. המחשבות רצות בראש. אולי לא אשים לב לפני שכבר יהיה מאוחר מדי? אולי אהיה משותקת? אולי לא אצליח לדבר? מה אם אני בכל זאת איחנק? מה אם אני אכנס לפניקה ואהרוס את המיצב בגלל זה?

שקלתי את ההיסטוריה שלי ואת מה שצריך והחלטתי שאני יכולה. יש לי מספיק הכנה מראש, אפשר להתמודד.

הבנתי שהולכת להיות חוויה קשה, לפחות פיזית, אבל אם זו חוויה קשה שלא בהפתעה – זה ההבדל בין טראומה או לשחזור שלה לבין תיקון לפעמים. ויכולה להיות כאן חוויה מתקנת, למדתי מספיק. אז התנדבתי.

מול שגרירות רוסיה בתל אביב אתמול. מיצג מחאה נגד אונס נשים אוקראיניות כחלק מהמלחמה שרוסיה מנהלת. צילום @tomerneu

Posted by Elinor Arazi on Wednesday, April 20, 2022

הכל התארגן, המיקום, השעות. לכל אחת הייתה שקית שחורה לראש מוכנה מראש, פלנלית אחת, גופיה לבנה, זוג אזיקונים ובקבוק מים. ביקשו מאתנו לבוא עם נעליים שחורות וגרביים, ועם תחתונים בהירות אם אפשר, כמה שיותר דומה לתמונה המקורית.

אני עדיין קצת פוחדת. חוששת שלא אצליח לבקש סיוע. המחשבות רצות בראש. אולי לא אשים לב לפני שיהיה מאוחר מדי? אולי אהיה משותקת? לא אצליח לדבר? מה אם בכל זאת איחנק? או אכנס לפניקה ואהרוס את המיצב?

הדרך לשם קשה משצפיתי, לכאורה קו ישיר אחד בתוך תל אביב, ללכת אולי מאה מטרים. אבל האוטובוס עמוס עד עייפה, לא רק שאין מקום לשבת, אין מקום להישען ואני צריכה ביד אחת להחזיק את הקב הזמני שהולכת אתו וביד השנייה ברצועה. והכתף שמחזיקה גם ככה כואבת, אני מנסה לנשום לכאב ולהתייצב דרך הקב במקום דרך הרגל.

לא נראה לי שאפילו שמו לב בצפיפות שלא רק הרגל שלי מחזיקה אותי. בסוף מצליחה להידחק למושב אחרי כמה תחנות, יכולה להרגיע את הגוף לפני שאפגוש את האחרות במקום שהדגש יהיה לא ליפול.

הגעתי. קיבלנו שקית כל אחת, הכל אמור להיות מתוקתק ומתואם. התחלנו להתארגן, וכבר שם התחילו הבעיות. כי רחוב, ואנשים עוברים, ורעש וצפירות. וביום רגיל עוד יכולה להכיל, אבל אחרי הנסיעה והשבוע שהיה, הכל מציף.

שי לעדן בצילומי המיצג מול שגרירות רוסיה בתל אביב (צילום: באדיבות המצולמת)
שי לעדן בצילומי המיצב מול שגרירות רוסיה בתל אביב (צילום: באדיבות המצולמת)

פתאום הכריזו שאסור שנצלם ישירות מול השגרירות, דרשו שנעבור לצד השני. ואנחנו כבר עם הכל, הגואש והציוד עלינו והפלנלית על הראש.

והביטוי שעולה לי הוא חוסר אונים, כי אני רואה קצת דרך הפלנלית, אבל אין לי את המשקפיים שלי והכל בוהק והכל מסנוור. ואני לא באמת רואה טוב. ואני צריכה לסמוך על האחרות. מזכירה לעצמי שאני שמורה, וחוסר האונים והשחרור מתחילים להתחרות.

קיבלנו שקית כל אחת, הכל אמור להיות מתוקתק ומתואם. התחלנו להתארגן, וכבר שם התחילו הבעיות. כי רחוב, ואנשים עוברים, ורעש וצפירות. וביום רגיל עוד יכולה להכיל, אבל אחרי הנסיעה והשבוע שהיה, הכל מציף

בשלב הזה, צילום, אני מניחה את הקב בצד. זה כבר יחסית סביר, אני יכולה לעמוד וזה כמעט ולא כואב. עומדת עם האחרות בשורה, צמוד לשגרירות רוסיה, לצילום הראשוני.

מנסה לשים את כל המשקל על רגל ימין, הפלנלית על הראש שלי, הידיים שלי מאחור, מרגישה נוקשות, שומעת מסביב את השוטרים באזור מנסים להתחיל מהומה, אולי כן, אולי לא, אולי תזוזו. ומקווה לטוב. מקווה שיהיה בסדר. אנחנו עושות משהו חוקי, זה אמור להיות חוקי. משמרת מחאה. מיצב מחאה.

אתמול מול שגרירות רוסיה, מיצג התנגדות לאונס ילדות ונשים אוקראיניות כחלק מהמלחמה שרוסיה מנהלת.צילום: עודד בילילטי AP #בתלאביבית- תמיד מחוץ לשורה. ןברצינות: פעם הבאה נשמח למישהי שתעזור בקשירות 😉

Posted by Elinor Arazi on Wednesday, April 20, 2022

ניסינו למצוא פשרה, לא צמוד לשגרירות, אולי המדרכה צמוד לגדרות מעבר לשגרירות, לא בצד השני מעבר לכביש אלא קרוב לגדר השגירות ולכביש עצמו. הרי בין לבין עוברים אנשים. ועוברות דרך כביש כמעט, כי יש גדרות והמדרכה מעבר לגדר היא רק כמה סנטימטרים מהכביש ומכוניות צופרות. והרבה רעש.

הידיים שלי מאחור, שומעת מסביב את השוטרים באזור מנסים להתחיל מהומה, אולי כן, אולי לא, אולי תזוזו. ומקווה לטוב. אנחנו עושות משהו חוקי, זה אמור להיות חוקי. משמרת מחאה. מיצב מחאה

מתחילה להרגיש בלבול וקצת ורטיגו, אבל רואה את האחרות ועוקבת אחריהן, סומכת עליהן ויודעת ששמורה שם. בניגוד לכל המצב של נשים באמת במלחמה, אני יכולה לעצור בכל רגע שאני אבחר.

אני נעמדת ומחזיקה את הגדר, נשענת עליה, הידיים מאחורה. ובשלב הזה בשביל הצילום שמים לי את השקית על הראש. אני יודעת מראש שלא יסגרו אותה, היא פתוחה מקדימה, אני יכולה פשוט לנשוף ויהיה אוויר. אני יכולה להוציא את היד מאחורה ואני לא קשורה חזק, אני יכולה להזיז אותה. אני יכולה לצעוק, אני יכולה הכל.

ופתאום השקית על הראש, והריח מחניק אותי, כי את זה לא צפיתי. הייתי צריכה, אבל הריח הזה של הפלסטיק מכל מקום, מכל חוש ואינסטינקט של לסתום את הפה ולא לנשום את הריח הנורא הזה.

אני רוצה לצעוק ובתוך הראש צועקת "לנשום!". בשלב הזה לא מודעת יותר למה שקורה מסביב, לא בטוחה כמה זמן הצילום, כמה זמן זה לוקח. עסוקה בלנשום, עסוקה בלנשוף קדימה, עסוקה בלחקוק לעצמי "את יכולה להוציא את הידיים, אל תיפלי על הכביש".

והשניות האלה מרגישות כמו נצח. ואולי דקות. ויש מהומות שוב בחוץ, קריאות "תעברו, תסיימו, צילמו, הם לא צילמו, אפשר כבר להפסיק? אפשר להוריד?"

והשקית יורדת מהראש… ונושמת. נושמת ממש באמת עד הסוף. ומרגישה את הרעד אבל לא, עדיין צילומים. אז לא. ומחזיקה אותו עדיין. חושבת על הנשים שבמלחמה, על כל מי שאין להן אפשרות לומר "עכשיו לא", שלא שמורות.

אחרי כל זה מתארגנות, מתלבשות, שוטפות את הצבע האדום. מקוות שעשינו מספיק, מקוות שההכחשה הזאת, אנשים שאומרים שבכלל אין את האונס הזה – לא תקרה יותר.

מתחילה להרגיש בלבול וקצת ורטיגו, אבל רואה את האחרות ועוקבת אחריהן, סומכת עליהן ויודעת ששמורה שם. בניגוד לכל המצב של נשים באמת במלחמה, אני יכולה לעצור בכל רגע שאני אבחר

אני לוקחת את הקב שלי ומתחילה ללכת. צריכה להגיע להרצליה. יש לי פגישה אחרת היום. וזה שלב שמתרחקת, מתחילה לתת לעצמי לרעוד, כי הגוף צריך לשחרר. זה לא משנה שאני ידעתי, הגוף היה בפניקה. הוא עדיין. וצריך לתת לו לשחרר את הרעידות האלה. להרגיע, עכשיו זה בסדר, עכשיו לא צריך להחזיק. ונושמת שוב.

הולכת בתל-אביב, משאירה את הקולות של המשטרה ושל הכל מאחוריי. מקווה שהתמונות יצאו טוב. מקווה שעשינו משהו שישנה.

מיצג נגד אונס נשים אוקראיניות על ידי חיילים בצבא רוסיה. אונס הוא לא כלי מלחמה. היום מול שגרירות רוסיה בתל אביב. תודה…

Posted by Elinor Arazi on Wednesday, April 20, 2022

שי לעדן בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון ותואר ראשון בפסיכולוגיה ובפילוסופיה (בהצטיינות) באוניברסיטת תל אביב. עבדה כמדריכה שיקומית וכחונכת בהוסטלים המקושרים למשרד הבריאות ולמשרד הרווחה וניהלה במשך מספר שנים את "הקואליציה הארצית להעסקה ישירה". שי היא אחת ממנהלות "פוליאמוריה ויחסים פתוחים – הקבוצה המאוחדת", שנבחרה ב2018 על ידי מגזין Profile לאחת מקהילות הרשת המשפיעות בישראל. וחברה בצוות העמוד "מרוצפות-אוטיסטיות כותבות".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,111 מילים
אוצר מילים
מושגי יסוד להבנת המציאות הישראלית
רִיקּוֹל 131

סלמונלה הוא לא החיידק היחיד שמשבש את חיינו: חיידקים מסוכנים לא פחות ממנו מרעילים אותנו על בסיס יומי. אז למה שלא נאמץ את מודל הריקול, נרחיב אותו ונילחם גם בהם?

עוד 1,063 מילים

תערוכה חדשה מציגה 150 שנה של מלחמה בשנאת יהודים

מפרשת דרייפוס ועד ימינו: אלפרד וינר היה מהראשונים לאסוף מסמכים בנושא עליית האנטישמיות באירופה ● תערוכה חדשה בלונדון מציגה את הניסיונות להילחם בשנאת יהודים בצרפת, גרמניה ואנגליה ● על רקע העלייה החדה במקרי האנטישמיות בימינו, אוצרת התערוכה אומרת לזמן ישראל שהמאבק, אף שהוא לא תם, ממשיך להביא תוצאות חיוביות

עוד 2,035 מילים

למקרה שפיספסת

הרמדאן האחר

חבריי המוסלמים כועסים מאוד. הם גם די מתביישים לאחרונה. ממתי הפך הרמדאן זמן של טרור ואלימות? הם שואלים בתסכול. מי המציא את האסלאם החדש הזה המעורר שאט נפש? זוהי כפירה של ממש, לדבריהם. זה אינו האסלאם, הם מוסיפים. זו סטיה ממנו.

חבריי המוסלמים כועסים מאוד. הם גם די מתביישים לאחרונה. ממתי הפך הרמדאן זמן של טרור ואלימות? הם שואלים בתסכול. מי המציא את האסלאם החדש הזה? זוהי כפירה של ממש, לדבריהם

מאיפה הדיבוק המטורף בו חוזות עינינו לאחרונה? זיקוקים ואבנים במסגד אל-אקצא הקדוש? צעירים מתפרעים ועולים בנעליהם על השטיחים של המסגד במקום לחלוץ אותם ולהפגין כבוד וצניעות! זה ביזוי המקום הקדוש, הם מוסיפים.

ההסתה הזו ברשתות – דבר אין לה עם האסלאם, הם אומרים לי. במקום זמן איכות להיטהרות הנפש ומבט פנימה אל נפשנו משפחותינו וקהילתנו כדי לשפר דרכינו "גונבים לנו את האסלאם" לכיוון האלימות. איך אפשר לגעת בדבר כל כך טהור כמו הרמדאן, שמיועד להיות חודש של שלום חיצוני ופנימי, במהלכו אנו לומדים איך להתנהג בכבוד עם האחר? משמעותו הרוחנית העמוקה של חודש הרמדאן היא זו המטהרת. עם מבט פנימי אל נפשנו, משפחותינו, קהילתנו. הרמדאן הוא חודש של סובלנות, כבוד הדדי וקבלת האחר.

רוח האסלאם האמיתית, לדבריהם, עוסקת בזיכוך הנפש ולא בשום דבר אחר. כיבוד שונותו של הזולת וייחודו.

יש בין חברי המוסלמים הפלסטינים מי שאפילו מצטט את העובדה ש"האדם נברא בצלם אלוהים" ומכאן החובה לכבד את היהודים, בני עם הספר, בני אברהם במיוחד וכל אדם. חובה מפורשת וציווי מהקוראן.

הדברים נאמרו לאחרונה בסעודת איפטר חגיגית בנוכחות רבנים, שייחים ופעילים פלסטינים ומתנחלים, בה הוכרז על פתיחת שערי בית המדרש היהודי מוסלמי של ארגון השלום "שרשים ג'ודור".

בית המדרש היהודי מוסלמי נפתח ב"מרכז כראמה", חלקה פלסטינית ליד גוש עציון, השייכת לפעיל השלום הפלסטיני הבולט חאלד אבו עווד. הוא הקדיש אותה למרכז הפעילות של תנועת השלום.

יש בין חברי המוסלמים הפלסטינים מי שאפילו מצטט את העובדה ש"האדם נברא בצלם אלוהים" ומכאן החובה לכבד את היהודים, בני עם הספר, בני אברהם במיוחד וכל אדם. חובה מפורשת וציווי מהקוראן

למפגש, שנערך לאחרונה, בו הכריזו החתום מטה יחד עם שותפו הפלסטיני על פתיחת בית המדרש, הגיעו פעילים מכפרים פלסטינים מאזור שכם ועד לדרום הר חברון, יחד עם מתנחלים ופעילי שלום מאריאל ועד עתניאל.

*  *  *

כבר שמונה שנים אני שומע על תנועת השלום "שורשים ג'ודור", אותה הקימו כמה מממשיכי דרכו של הרב מנחם פרומן ז"ל. תחילה הייתי גדול הספקנים. מה כבר יכול להיות "הדו-קיום בין הסוס ורוכבו", כמאמר הקלישאה הידועה, צחקתי בליבי.

הוזמנתי להרצות. לא סירבתי. גיליתי תנועת שלום אותנטית לתפארת, המנהלת דו-שיח מכבד. ברגע שלמדתי שילדי הפעילים הפלסטינים מכפרי הסביבה הולכים יחדיו לקייטנות עם ילדי הפעילים של המתנחלים, הבנתי שיש פה משהו אחר.

כשהמשכתי ללמוד שהנוער משני הצדדים עובר במשותף קורסי הכשרת מנהיגות, הבנתי שמדובר במשהו איכותי וייחודי. הבנתי הכל כשהתקשיתי לקבוע פגישה עם חבר, פעיל מרכזי מכפר עציון, כי הוא "בתורנות", כך אמר לי. "איזו תורנות, מירון?" שאלתי. "אני מסיע חולים פלסטינים לבית חולים שיבא מחר", ענה. אז הבנתי את עומק הכבוד ההדדי, את הקשר הבין-אישי האינטימי בינם ובין משפחותיהם. כל זה היה חדש לי לחלוטין.

הבנתי הכל כשהתקשיתי לקבוע פגישה עם חבר, פעיל מרכזי מכפר עציון, כי הוא "בתורנות", כך אמר לי. "איזו תורנות, מירון?" שאלתי. "אני מסיע חולים פלסטינים לבית חולים שיבא מחר", ענה

למעלה  מ-40 שנה אני פעיל ומנסה לעשות מעשה משמעותי בתחום השלום הישראלי-פלסטיני וקירוב הלבבות בין הצדדים. זכיתי לעשות כן בממשלת רבין בתפקידים בכירים במשרד הכלכלה ומשרד ראש הממשלה.

אחרי רצח רבין התפטרתי ממשרד ראש הממשלה והקמתי עם חברים יהודים וערבים את עמותת "בני אברהם". הובלתי ושימשתי יושב ראש במשך כ-20 שנה. חשבתי שראיתי הכל בתחום זה.

אבל אחרי כל השנים גיליתי את הדבר הכי אותנטי  ומבטיח, שמחזק את אמונתי שיכול להיות אחרת, בלי תמימות.

אני, שכל חיי ביקרתי רק פעם אחת בלבד בגוש עציון, מוצא עצמי חוזר לשם באופן קבוע כל שבוע מזה כחצי שנה ומרגיש  בהחלט בבית. לא תמיד אנחנו מסכימים, ועדיין אני מופתע לגלות שיש שותפים לחזון 2 המדינות בו אני מאמין בכל ליבי. לא כולם. אולי אפילו לא הרוב, אבל רבים יותר משציפיתי. אם יש מחלוקת היא מתנהלת בדיאלוג מכובד. והעיקר שכולנו, יהודים וערבים כאחד, מביעים זעזוע מהקיצוניים בשני הצדדים, המנסים להטביע את כולנו בנהרות של דם.

בהחלט אינני טוען שיש כאן סימטריה בקיצוניות הבלתי נסבלת. באותם מקרים בהם תהום פעורה בין עמדותיי לבין עמדות חברי מהגוש, עדיין הדיון הוא סביר ומכבד.

לא מדובר בחולמי חלומות נאיביים. הפעילות נמשכת עם הרגליים נטועות היטב בקרקע. התמימות מאתנו והלאה. כבר חווינו לא פעם את הנסיגות המוכרות עקב מצב ביטחוני קשה. 3 צעדים קדימה ו-2 אחורה הם לחם חוקנו. לפעמים אפילו 2 קדימה ו-3 אחורה. נופלים וקמים להמשך הפעילות. יש ברירה? לאבד את התקווה? אין מצב. מחנה התקווה מול מחנה הייאוש מתנהל תמיד לאט אבל בטוח.

לא כולם שותפים לחזון, אולי אפילו לא הרוב, אבל רבים משציפיתי. מחלוקות מתנהלות בדיאלוג מכובד. כולנו, יהודים וערבים, מזועזעים מהקיצוניים בשני הצדדים, המנסים להטביע את כולנו בנהרות דם

רק בגלל שהפתרון מתמהמה לא אומר שצריך לוותר עליו או להפסיק לחתור לקראתו. במקום בו אין מנהיגות שלום אפקטיבית ונוצר ואקום, נכנסים אנשי התקווה ויוצרים מציאות חדשה בשטח. הניסיון מראה, שכשיגיע מנהיג שירצה להניע תהליך שלום הוא יהיה זקוק לשטח. לגמרי לבד הוא לא יוכל גם אם יהיה מנהיג היסטורי.

כבר נתקלתי אפילו במקרה בו יש מי שטוען שהוא יודע, שההתנחלות המבודדת בה הוא חי תהיה בסופו של התהליך בתחומי המדינה הפלסטינית העתידית. אך דוקא בגלל זה הוא פעיל עכשיו "כי בשטח אפשר ליצור מציאות אחרת ושכנות טובה", הוא מסכם בפני.

אני יודע שיכול להיות אחרת. כבוד הדדי ותעוזה יעשו את ההבדל.

אמיר תדמור פועל מזה כ-40 שנה לקירוב לבבות יהודי ערבי. היה דוברו של יצחק רבין בשנים 1991-92. שרת בממשלתו כמנהל האגף ליחסים בין לאומיים במשרד הכלכלה ואח"כ במשרד ראש הממשלה. בתפקידים אלה היה מרכז ומתאם את הטיפול בפרויקטים של שיתוף פעולה אזורי עם הרשות הפלסטינית, ירדן, ומצרים בעקבות הסכם אוסלו. לאחר רצח רבין עזב את משרד ראש שהממשלה, הקים את עמותת "בני אברהם" לחינוך לשלום יהודי ערבי ועמד בראשה כ-20 שנה. כיום יו"ר משותף של בית המדרש היהודי מוסלמי "שרשים-ג'ודור".

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 857 מילים
עודכן אתמול
זירת הבלוגים
הזמן שלך לומר את דעתך
הצטרפות

תגובות אחרונות

הזרוע השיפוטית של הכיבוש

בג"ץ הכשיר את סילוקם של תושבי מסאפר יטא וכמו ביקשו השופטים למנוע דיון ציבורי בהחלטה, פסק הדין פורסם דווקא בערב החג ● טיוטת החלטת ביהמ"ש העליון האמריקאי המבטלת את הלכת רו נגד וייד מעידה כי אפילו חוקה איננה משריינת זכויות אדם - וכי אין טעם בשימועים הפומביים למועמדים לכס השיפוט ● וגם: איילת שקד מצאה דרך לפסול את גונן-אגמון. חיות חייבת לעצור אותה

עוד 1,391 מילים

אחד הנרצחים בפיגוע באלעד הסיע את המחבלים לעיר

גורם ביטחוני: מתחילת גל הטרור סוכלו 66 פיגועים ● לפני ביקור הנשיא ביידן: גנץ יקדם בנייה של 4,000 יחידות דיור בהתנחלויות ● הקרמלין מסרב לאשר אם פוטין התנצל בפני בנט על דברי לברוב ● זלנסקי: בצד הרוסי אין נכונות לסיים את המלחמה ● מפקד מחוז מרכז: הנחת העבודה היא שהמחבלים באזור אלעד ● הנדל על גל הטרור: אם הייתי יכול הייתי מגרש משפחות של מחבלים

עוד 39 עדכונים

יהודים עולים להר הבית, הערבים באל אקצא מתפרעים, המשטרה מפזרת אותם בכוח, בעזה ההסתה גוברת ועולות הקריאות לנקמה ● והיום מסתיים בפיגוע רצחני בעיר אלעד ● לדפוס האירועים הללו יש משמעות פוליטית ברורה: שלושה ימים לפני פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, הקואליציה חוטפת עוד זעזוע ● פרשנות

עוד 473 מילים

שלושה הרוגים בפיגוע באלעד; כוחות הביטחון מנהלים מצוד אחר המעורבים במעשה

שניים מארבעת הפצועים במצב קשה ● עיריית אלעד קוראת לתושבים להישאר בבתיהם ● שני המחבלים עשו שימוש בנשק חם ובגרזן ● גנץ החליט: הסגר בעזה ויו"ש יוארך עד ליום ראשון לפחות ● משרד ראש הממשלה: פוטין התנצל בפני בנט על דברי לברוב ● ארגון הבריאות העולמי: מגפת הקורונה הביאה למותם של 14.9 מיליון איש בעולם

עוד 25 עדכונים

יום העצמאות העליון הראשון

מינויו של נשיא בית המשפט העליון הראשון בישראל לא היה עובר היום בשקט ● שר המשפטים פנחס רוזן בחר במשה זמורה, ידידו ושותפו למשרד עורכי הדין המהולל, לתפקיד - ואלמלא התערב זרח ורהפטיג, אפשר שגם שאר השופטים היו מתמנים כך ● הצצה ליומנו של זמורה מאותן שנים מספקת עדות מרתקת לקום המדינה והקמת המוסדות שיהפכו אותה לדמוקרטיה, גם כעבור 74 שנים

עוד 1,260 מילים

ברחוב איינשטיין 69-73 ברמת אביב עומד בניין רכבת פשוט ומעט מכוער ● זהו בית ילדותה של טל שניידר ● אחרי שגילתה כי המבנה נבחר לעבור שימור, יצאה לחקור את ההיסטוריה שלו ● היא שוחחה עם בני משפחה ושמעה סיפורים על קהילתיות, מוזיקה ואהבת ישראל ● אז מה כל כך מיוחד בבניין, שאכלס בשנים הראשונות את נגני הפילהרמונית? "אין בכל ישראל עוד מבנה כזה"

עוד 3,030 מילים

יום העצמאות ולתפארת פאקינג מדינת ישראל

לקראת יום העצמאות ה-74, הגיע הזמן לעצב מחדש את טקס הדלקת המשואות המאובן, לנער מעליו את אבק הזמן ולעדכן אותו ● צריך להפקיד את הטקס בידיו של האדם היחיד בישראל שבאמת מסוגל להזריק אדרנלין ישר אל לבו היגע של האירוע: קוונטין טרנטינו

עוד 1,177 מילים ו-1 תגובות

ערב יום העצמאות ה-74, האם ישראל היא באמת מעצמה אזורית?

רבים מגדירים את ישראל כמעצמה אזורית במזרח התיכון, כולל הישראלים עצמם ● אבל ההגדרה הזו עומדת בסימן שאלה כשבוחנים אותה לפי פרמטרים היסטוריים, צבאיים ומדיניים נטולי רגש ● ישראל בגבולותיה הנוכחיים קטנה ופגיעה לאין ערוך בהשוואה לאיראן וטורקיה, למשל ● לישראל גם אין עומק אסטרטגי גאוגרפי ● אז מה בכל זאת הופך את ישראל למעצמה? אמיר בר-שלום שוחח עם מומחים ומנתח את מעמדה של הווילה בג'ונגל

עוד 1,750 מילים

בכירי הסיירת מאשימים את בר-לב באחריות למחדל שארע ב-1984 בסוריה

בלעדי בר-לב חשף אתמול כי סמ"ר ברק שרעבי ז"ל נהרג לפני 38 שנים בעת פעולה של סיירת מטכ"ל בתוככי סוריה ● מעבר להפרת החשאיות סביב המבצע, בר-לב עורר מחדש בקרב אנשי הסיירת כעסים סביב אותו אירוע ● "בר-לב לא רק אחראי על המחדל - הוא אשם בו", אומר קצין בכיר ● שחר ארגמן, שפיקד על הפינוי: "בדיעבד, לא היינו צריכים לצאת למבצע הזה" ● יפתח רייכר עתיר, שהיה הממונה על המבצעים המיוחדים באמ"ן: "בר-לב תיפקד למופת"

עוד 1,304 מילים
אנדרטת הזיכרון לחללי מהערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה בבית שמש. עובד העירייה מכין את המקום ללוחית של שני הנופלים האחרונים בני העיר. מאי 2022

במהלך השנים היו מספר מקרים בהם שר הביטחון הכיר במי שגילו גבורה באירועים לא צבאיים כחללי מערכות ● ייתכן שכך יקרה גם במקרה של ויאצ'סלב גולב, המאבטח מאריאל שהגן בגופו על המאבטחת שהייתה איתו ● חוקר צבא: "קרוב ל-90% מחללי צה"ל בשוטף נהרגים בנסיבות לא מבצעיות. כיום, המלחמה האמיתית היא בעורף"

עוד 1,477 מילים
סגירה
בחזרה לכתבה