את יום כיפור של שנת 1944 העבירה לילי אברט באושוויץ, שם נדרה נדר: "אם אי פעם אצא מהמקום הזה, אני אעשה משהו שישנה הכול".

באוטוביוגרפיה שפרסמה לאחרונה היא כותבת: "הייתי חייבת לוודא שדבר נורא כזה לא יוכל לקרות שוב לאף אחד, אז הבטחתי לעצמי שאספר לעולם מה קרה. לא רק מה קרה לי, אלא גם מה קרה לכל אלה שלא מסוגלים להעיד בעצמם".

היום, כמעט שמונה עשורים אחרי אותו לילה, אין ספק כי אברט בת ה־97 קיימה את הבטחתה לעצמה – שוב ושוב. היא עושה זאת לא רק בספרה, "ההבטחה של לילי: איך שרדתי את אושוויץ ומצאתי את הכוח לחיות" ("Lily's Promise: How I Survived Auschwitz and Found the Strength to Live"), אלא גם באמצעות שנים של פעילות חינוכית על השואה.

במהלך המגפה, הודות לנין שלה דב פורמן, זכה סיפורה לחשיפה עצומה ברשתות החברתית. נכון לעכשיו יש להם כ־1.4 מיליון עוקבים בטיקטוק, ולפוסטים שלהם בטוויטר נחשפים כמיליון אנשים בממוצע ביום.

@lilyebert

3️⃣ questions, answered by a #holocaustsurvivor ???? #97yearold #socute #learnontiktok #questions #askmeanything #love #history #neverforget #oldtok #fy

♬ The Magic Bomb (Questions I Get Asked) [Extended Mix] – Hoàng Read

"אתה יכול לראות שאני כבר לא צעירה. אני לומדת מאנשים צעירים, ואני מאוד שמחה", אומרת אברט לזמן ישראל בריאיון משותף עם פורמן בן ה־17. "פחדתי ש[עבודת החינוך הזאת] תיגמר עם הדור שלנו, אבל לשמחתי אני רואה שהיא תימשך. הצעירים ייקחו את המושכות וילמדו מזה, אני מקווה".

למרות חוש ההומור שלה והשמחה הגלויה על הקשר הקרוב שיצרה עם נינה בעבודתם המשותפת, אברט חושפת את סיפורה הטרגי של משפחתה בכנות ובפתיחות כואבות.

ואכן, הטראומה שהובילה אותה לשתוק במשך תקופה ארוכה לאחר שחרורה מהמחנה, גרמה לה לתהות אם תוכל לעמוד בהבטחה מאותו חודש ספטמבר חשוך באושוויץ.

"ההבטחה של לילי" מאת לילי אברט ודב פורמן

כפי שהיא מתארת זאת באוטוביוגרפיה שלה – שנכתבה יחד עם פורמן, והנסיך צ'ארלס חיבר לה הקדמה – ילדותה בהונגריה הייתה במובנים רבים אידילית, בלי סימנים מקדימים לזוועות העתידות לבוא.

הוריה – "אדיבים, שלווים, אוהבים ומאוד חומלים" – עטפו את ילדיהם ב"מעין פקעת", היא כותבת. אברט וחמשת אחיה היו "כל כך בטוחים ומוגנים מרעות העולם, שאפילו לא ידענו שרוע קיים".

בונהאד, עיר השוק הקטנה והשוקקת שבדרום מערב הונגריה, בה התגוררה המשפחה, הייתה ביתם של אוכלוסייה יהודית לא מבוטלת. לדברי אברט, היא לא ידעה דבר על החוקים האנטישמיים שהנהיג המשטר הסמכותני של האדמירל מיקלוש הורטי לפני מלחמת העולם השנייה, או על כוחה הגובר של מפלגת צלב החץ הפשיסטית. היא אפילו כמעט ולא שמעה דבר על פרוץ המלחמה ב־1939.

מותו אביה מדלקת ריאות ב־1942 הביאה את "הילדות הכי מאושרת" בבת אחת אל קצה, אבל אז הסיוט המשפחתי רק החל

מות אביה מדלקת ריאות ב־1942 הביאה את "הילדות הכי מאושרת" בבת אחת אל קצה, אבל אז הסיוט המשפחתי רק החל. כעבור שנתיים, במרץ 1944, הנאצים כבשו את הונגריה.

באופן עגום ובלתי נמנע הוטלו עד מהרה שורה של הגבלות נוספות על היהודים. "במובן מסוים הבעיה הייתה שגוננו עלינו יותר מדי", היא אומרת. "ההורים שלנו לא רצו שנראה כמה רע זה היה, אבל זה היה רע… לא היינו מוכנים, גוננו עלינו".

בסוף יוני 1944, לאחר תקופה קצרה בגטו, אברט ובני משפחתה – למעט אחיה אימי, שגויס בכפייה לגדודי העבודה היהודיים – החלו את מסעם לאושוויץ. זה היה, כפי שגילתה מאוחר יותר, אחד המשלוחים האחרונים בו הובילו יהודים הונגרים אל מחנה המוות – שלושה רבעים או יותר מהאוכלוסייה היהודית במדינה כבר הושמדה עד אז.

התמונה המשותפת האחרונה של האחים לבית אברט מ-1943. משמאל לימין: פירי, ברטה, אימי, לילי ורנה. האח בלה אינו מצולם (צילום: באדיבות לילי אברט)

כפי שאברט מציינת, ההיבט "הכואב ביותר" של שואת יהודי הונגריה הוא העובדה שהיא לא הייתה יכולה להתרחש ללא עזרתם של הונגרים אחרים. "המשפחה שלי חיה שם מאות על גבי מאות שנים", היא אומרת. "היא יותר הונגרית מההונגרים".

אברט מתארת בצורה גרפית את המשלוח לאושוויץ ואת הגעתם למחנה בו היא ואחיותיה, רנה ופירי, הופרדו מאימן ומאחיהן. את אחיותיה הצעירות יותר – בלה וברטה, לא תשוב לראות לעולם.

"הרגשתי אבל לא הייתי מסוגלת להרגיש. חשבתי אבל לא הייתי מסוגלת לחשוב. מול אכזריות שכזאת, שום דבר לא פעל כשורה"

"הבנתי שבאותה נקודה פשוט נהיינו חסרי תחושה", היא כותבת. "הרגשתי אבל לא הייתי מסוגלת להרגיש. חשבתי אבל לא הייתי מסוגלת לחשוב. מול אכזריות שכזאת, שום דבר לא פעל כשורה". תחושת האפתיה הזאת הייתה מעורבת בחוסר הבנה. "את לא יכולה לפחד מהנורא מכול אם את לא יכולה לדמיין אותו", היא אומרת.

ההישרדות הייתה, כמובן, אקראית ושרירותית. אבל אברט החזיקה מעמד בזכות אמונתה ורצונה לקיים את ההבטחה שנתנה לאביה זמן קצר לפני מותו – לדאוג לאחיה. "ידעתי שכל עוד אנחנו נמצאות במקום הזה, אני לא יכולה להסיר את העיניים מהאחיות שלי", היא אומרת. "הייתי צריכה לדאוג להן… אני הייתי הדבר היחיד שהן יכלו לסמוך עליו, נקודת היציבות היחידה".

משמאל לימין: רנה, לילי ופירי לובשות שמלות תואמות בגרמניה, 1945, לאחר שחרורן על ידי צבא ארה"ב (צילום: באדיבות לילי אברט)

היא מתארת משהו שהוא כמעט אינסטינקטיבי. אברט ממחישה זאת באמצעות סיפור על הפעם בה שומר האס אס הצביע על אחותה רנה והורה לה ללכת אחריו. "מיד תפסתי את ידה", כותבת אברט.

"לא ידעתי מה אני עושה. לא חשבתי. התגובה הרפלקסיבית שלה הייתה לציית, שלי הייתה לגונן. לא הייתה לי תוכנית". השומר, שכל כך הורגל לצייתנות, אפילו לא הבחין במעשה ההתרסה של האחיות כשאברט בת ה־20 משכה את אחותה הצעירה רנה חזרה אל השורה.

ואכן, מעשי התרסה כמו גניבת תפוחי אדמה ובצלים באושוויץ, ומאוחר יותר חבלה בקליעים במפעל תחמושת במחנה המשנה בוכנוולד באלטנבורג – חיזקו את אברט. "כשהזנת את הנשמה שלך בפעולות התנגדות קטנות, גם אם הן לא שינו דבר לאף אחד אחר, האמנת שתזכי להאריך לחיות עוד קצת", היא מציינת.

אחד הקטעים המצמררים ביותר בספר הוא זה שבו אברט מתארת את נסיעתה ברכבת יחד עם עוד כ־500 נשים אחרות מאושוויץ לאלטנבורג באוקטובר 1944. היא מספרת שכשהציצה מבעד לחרכי הקרון, כשהרכבת עברה באזור גרמני כפרי, היא ראתה אישה צעירה דוחפת עגלת תינוקות לבנה, "תמונה מעולם מאוד רגיל ונורמלי למראה, שבו לא השתנה דבר כלל, כך נדמה.

לילי אברט מחזיקה את תמונות אחיותיה בביקור באושוויץ (צילום: באדיבות לילי אברט)

"אני חשבתי שכל העולם מת", היא אומרת. "ששום דבר כבר לא נורמלי. ואז את חוזה בעולם הנורמלי. יש תינוקות, ילדים. הנורמליות הזאת, היה קשה להפנים אותה".

החוויה הקשה הגיעה לסיומה באפריל 1945, כששומרי האס אס נטשו את הצועדים למוות לפתע באזור אחד הכפרים בסקסוניה, סמוך לגבול הצ'כי. בתוך דקות הגיעו טנקים וג'יפים של צבא ארצות הברית.

עם סיום המלחמה עברו אברט ואחיותיה לבוכנוולד, ששימש כעת כמחנה עקורים בשליטת ארצות הברית. הן לנו באחד המבנים ששימשו בעבר את שומרי האס אס. מראה הסירים, אותם סירים ששימשו להגשת מרק באושוויץ, עורר "תחושה איומה" בקרב שלוש האחיות, שהיו "מוצפות בתמונות ובזיכרונות שאי אפשר היה לשלוט בהם".

הן נמלטו משם במסגרת יוזמה של ממשלת שוויץ לקבל אליה מאות ילדים יהודים. הרב הרשל שכטר, אחד מאנשי הדת שארגן את הטרנספורט, רמז לאברט לשנות את תאריך לידתה בתעודת הזהות לגיל 16 כדי להתאים לקריטריונים שנקבעו.

"ההבטחה שנתתי לעצמי באושוויץ הלכה ונשחקה. איך אני יכולה לספר את האמת לעולם שלא רצה להקשיב?"

בפועל היא לא הרגישה תחושת שחרור בשוויץ. תחת זאת, הטראומה שחוותה הכתה בה יחד עם ההכרה בכך ש"העולם לא רצה לדעת" על הזוועות שעברה. "הרגשתי שאני צריכה לשתוק", היא כותבת. "ההבטחה שנתתי לעצמי באושוויץ הלכה ונשחקה. איך אני יכולה לספר את האמת לעולם שלא רצה להקשיב?"

אברט ואחיותיה, שהרגישו זרות בהונגריה וידעו שאירופה לא בטוחה יותר עבור יהודים, היגרו לפלשתינה ביוני 1946 בעזרתו של ארגון אגודת ישראל. היא נישאה לבעלה שמואל 12 ימים אחרי הכרזת העצמאות ב־1948, על רקע יללות צופרים ונפילת פצצות.

ראש הממשלה דוד בן גוריון קורא את מגילת עצמאות ישראל, 14 במאי 1948 (צילום: זולטן קלוגר/אוסף התצלומים הלאומי)

הנישואים הקנו לאברט תחושת ביטחון, ובסוף שנת 1957 היא כבר הייתה אם לשלושה ילדים. אבל החיים בישראל לא סיפקו לה הזדמנות לעמוד בהבטחתה. תחת זאת עטפה אותה שתיקה לגבי השואה – "לאומית כמו גם אישית. הטראומה הייתה גם פרטית וגם חברתית", היא משחזרת.

סיפורי הניצולים היו, לדבריה, "כל כך איומים… [הם] נשמעו בל ייאמנו… אנשים לא יכלו להבין, זה היה בלתי אפשרי ואנשים לא רצו לדעת על זה". על השאלה האם שוחחה על מה שחוותה עם ניצולים אחרים היא עונה: "לא, זה היה יותר מדי כואב".

ואכן, אברט לא דיברה על העבר אפילו עם הקרובים לה ביותר. היא עדיין גוננה על אחיותיה, וחשבה שמוטב לא לדבר על חוויותיהן מתקופת המלחמה. בעלה, שהיגר לפלשתינה מהונגריה ב־1938, חשש לשאול על כך כדי לא גרום לאשתו צער.

"הוא היה אדם נדיב ובעל לב חם, וחשב שדיבור [על כך] והיזכרות רק יסבו לי כאב", היא כותבת. היא עדיין מאמינה שאולי אז זה היה "טרי מדי, רגיש מדי" לדבר על מה שקרה באושוויץ.

מחנה הריכוז אושוויץ (צילום: יצחק הררי, פלאש 90)

אולם אברט סבורה עכשיו שהרצון שלה להגן על ילדיה מסיפור הזוועה כדי לגדל אותם "חופשיים לגמרי מאימה ומפחד" – גבה מחיר מסוים. "אפשר לגונן על ילדים יותר מדי", היא אומרת. "עכשיו אני רואה שהם תמיד מבינים יותר ממה שאת חושבת".

השתיקה של אברט נשמרה גם כשמשפט אייכמן אילץ את ישראל להתמודד עם מלוא הזוועה של פשעי הנאצים. כעבור שנים, כשאחד מנכדיה הצעירים שאל על כתובת הקעקע שחקוקה על היד שלה – נושא שהיה בגדר טאבו מוחלט – אברט התחמקה.

מות בעלה באמצע שנות ה־80 הייתה נקודת מפנה בחייה, גם אם מקורה היה בשכול טרגי. "כל העצב ששמרתי בפנים מאז אושוויץ־בירקנאו יצא סוף סוף החוצה, נוסף לסבל שחשתי בעקבות האובדן של שמואל", היא כותבת.

לאחר שעברה ללונדון, שם היא מתגוררת עד היום, אברט סייעה בהקמתה של קבוצת ניצולים. אף על פי שעדיין לא הייתה מסוגלת לדבר ישירות על עברה עם בני משפחתה, היא החלה לעבוד עם יהודית חסן, מומחית לטראומת השואה, ולתעד את זיכרונותיה.

יהודים הונגרים ממתינים ל"מקלחות" בחורשה של אושוויץ־בירקנאו, מאי 1944 (צילום: יד ושם)

התהליך הזה אפשר לה לגלות את האופי המעצב של חוויותיה ולקבל החלטה מכריעה: במאי 1988 אברט הצטרפה, יחד עם בתה אסתי, לקבוצת יהודים מבריטניה שביקרה באושוויץ. כניצולה היחידה בקבוצה, היא הסכימה לשתף את החברים האחרים בחוויות שלה.

הביקור התגלה כמכונן, אומרת אברט. היא לא רק התחילה לדבר על עברה עם בני משפחתה, אלא גם לקיים את מה שהבטיחה לעצמה כמה עשורים קודם לכן. "אני הייתי מוכנה, והעולם נראה יותר נכון להקשיב", היא כותבת. זמן קצר לאחר מכן אברט הסכימה לחשוף בפומבי את סיפורה בכנס למחנכים על השואה. זו הייתה, לדבריה, "תחילתם של חיים חדשים לגמרי בשבילי".

ב־1996, בדיוק בתאריך בו הגיעה לאושוויץ 52 שנה קודם לכן, אברט חזרה לשם שוב, הפעם עם שלוש נכדותיה

מאז היא גוללה את סיפורה אינספור פעמים, בין היתר בהרצאות בבית הפרלמנט הבריטי ובביקורים בבית ספר יסודיים – בכללם אלה שבו למדו נכדיה. ב־1996, בדיוק בתאריך בו הגיעה לאושוויץ 52 שנה קודם לכן, אברט חזרה לשם שוב, הפעם עם שלוש נכדותיה.

למרות הכאב, אברט מספרת כי היא מרגישה "תחושת סיפוק" בכל ביקור באושוויץ. "נסעתי לאושוויץ כשרציתי, ולא נסעתי לבד; נסעתי עם הילדים ועם הנכדים שלי", היא אומרת. היא הרגישה כאילו היא אומרת לרוצחים שניסו להרוג אותה ועוד אינספור אנשים אחרים: "אני כאן, באתי כי רציתי. אני ניצחתי".

מחנה אושוויץ־בירקנאו, 27 בינואר 2006 (צילום: Czarek Sokolowski, AP)

הדור הבא של הנצחת השואה

היום, בעזרת נינה, הסיפור שלה פוגש קהלים חדשים. כפי שכותב פורמן ב"הבטחה של לילי", המגפה – שהבליטה עד כמה החיים שבריריים ובלתי צפויים – הייתה המניע העיקרי לכתיבת הספר. "אני לא רוצה שהסיפורים האלה ייעלמו. אני רוצה למצוא דרך לשמר את כל מה שלילי נתנה לנו, לנצח", הוא אומר.

לדבריו, אף על פי שאברט, שהוא מתאר אותה כ"מלכה של המשפחה", תמיד הייתה קרובה לנכדים ולנינים שלה, שיתוף הפעולה בכתיבת הספר חיזק את היחסים ביניהם עוד יותר. "כשמבלים כל כך הרבה זמן יחד בכתיבת ספר וצוללים לעומק ההיסטוריה של מישהו, זה בהכרח מקרב", אומר פורמן. "למדתי ממנה כל כך הרבה".

הוא גם מאמין שהזמן שחלף מאז השואה של סבתא רבתא שלו ועד היום "הקל עליה לדבר איתי, יותר מאשר עם אימא שלי או עם סבא וסבתא שלי. אני חושב שפחות חששתי לשאול [אותה שאלות] מאימא או מסבא שלי, והיא גם פחות חששה לענות", אומר פורמן.

אף על פי שהסיפור של סבתא רבתא שלו הוא "המוקד העיקרי" של הפרויקט המקוון, פורמן אומר כי הוא גם רוצה להבטיח שהסיפורים של "כל אלה שהיו בשואה, והשואה בכלל, לא יישכחו", בייחוד בתקופה הזאת בה האנטישמיות באירופה ובבריטניה גואה.

@lilyebert

'Did Lily hide from the Nazis?' #askmeanything #learnontiktok #holocaustsurvivor #97yearold #history #neverforget #socute #important #oldtok #foryou

♬ Inspirational Piano – AShamaluevMusic

המגפה, כאמור, הובילה לא רק לכתיבת "ההבטחה של לילי", היא גם אילצה את פורמן לבחון דרכים חדשות להעברת הסיפור של סבתא רבתא, בין היתר בהעלאה פשוטה של תמונות וסרטונים שאברט צילמה בעבר לרשתות החברתיות.

חוץ מטוויטר, שבו הפוסטים שלהם זוכים לכמיליון צפיות בממוצע, אברט היא גם ניצולת השואה הראשונה שהופיעה בפלטפורמת הגיימינג טוויץ'

חוץ מטוויטר, שבו הפוסטים שלהם זוכים לכמיליון צפיות בממוצע, אברט היא גם ניצולת השואה הראשונה שהופיעה בפלטפורמת הגיימינג טוויץ', והסרטונים החיים שלהם בטיקטוק צוברים קהל של כ־5,000 צופים באופן מיידי. "אין גבול למה שאנחנו עוד יכולים להשיג", מתלוצצת אברט.

"זה מטורף", אומר פורמן על התגובות. "אני חושב שזה מראה שיש מקום לדברים טובים ברשתות החברתיות. כמובן, אנחנו צריכים להיות ערים לסכנות, אבל באותה קלות שאפשר להפיץ שנאה, אפשר להפיץ גם חיוביות, השכלה ומסרים טובים".

כל זה בא לידי ביטוי כבר בפעם הראשונה בה פורמן נכנס למדיה החברתית מטעמה של אברט. זה קרה ביולי אשתקד, לאחר שמצא בין תמונותיה שטר גרמני שנכתבו עליו המילים: "התחלה לחיים חדשים. אושר והצלחה".

החייל היימן שולמן (צילום: באדיבות משפחת שולמן)

השטר הוענק לה, זמן קצר לפני שעזבה לשוויץ, על ידי חייל יהודי־אמריקאי שעבד כעוזרו של הרב שכטר. היא שמרה את המתנה. "[זה היה] כל כך לבבי וכל כך אישי… האדיבות האנושית הספונטנית הראשונה שחווינו מזה הרבה, הרבה זמן", כותבת אברט.

פורמן סיפר לסבתא רבתא שלו כי הוא יכול לאתר את החייל האלמוני בתוך 24 שעות מרגע פרסום השטר במדיה החברתית. בתוך כמה שעות הוא קיבל 8,000 הודעות בטוויטר, באחת מהן מצא קצה חוט שהוביל אותו בסופו של דבר לשיחת וידיאו מרגשת עם משפחתו של החייל המנוח היימן שולמן.

"אבא שלך הראה לי שיש טוב באנושות, ונתן לי תקווה לעתיד", אמרה אברט לבנו של שולמן, ג'ייסון, שחי בניו ג'רזי. האיחוד ביניהם היה נס, היא הכריזה. "זו הוכחה ניצחת לכך שהנאצים לא ניצחו".