סדרת הנטפליקס על קריית מוצקין יכולה להיפתח בצילום תקריב מפחיד של כף יד מבצבצת מערמת עפר באתר בנייה, סמוך לגן החיות העירוני. לא רחוק משם מוטלת את חפירה על האדמה. פועל בניין מבחין בכף היד וצועק בבהלה.

המצלמה עולה למעלה, ומגובה רחפן מלווה ניידת משטרה, שאורותיה הכחולים-אדמדמים מהבהבים, והסירנה שלה קורעת את השלווה ברחובות המנומנמים. הניידת חולפת בדרכה ליד בית העירייה הישן, הניצב סמוך למגדל מים מרוט וכיכר שבמרכזה תותח קודר.

השוטרים בניידת מקבלים דיווח ברשת הקשר. שמה של הנרצחת הוא ליטל יעל מלניק. נערה בת 17. החשוד המרכזי ברצח הוא אדי קצ'ורה, תושב קריית מוצקין. חייבים לאתר אותו ולעצור אותו מיד. "הוא בן 49, אח בבית החולים הפסיכיאטרי בטירת הכרמל. הוא חשוד שחפר בור וקבר בתוכו את הנערה כשהיא חיה".

קאט לרחוב זבולון המר בצפון העיר. שכונה חדשה. בורגנית. בתים מטופחים. צרור יריות מהדהד בשמי הערב. שכנים מבוהלים מציצים מהקומות העליונות. צמד השוטרים שנשלחו קודם לעצור את אדי קצ'ורה מוקפצים שוב. כשהם מגיעים למקום, הם מוצאים שני גברים ללא רוח חיים, בתוך שלוליות דם במכונית מנוקבת כדורים. אחד השוטרים מזהה את הנרצחים מייד.

"זה שומי איסקוב והבן שלו", הוא ממלמל, "שמע ישראל… מה הולך לבוא פה…".

מוזיקה מאיימת משתלטת על פס הקול ואיתה עולה הכותרת של הפרק הראשון.

חוקרי משטרה בזירה שבה נמצאה גופתה של ליטל יעל מלניק בקריית מוצקין, 2 באוקטובר 2021 (צילום: אלון נדב/פלאש90)

1

המאפיה הקווקזית

תסריטאי סדרות דוקו-פשע מתים על מניפולציות דרמטיות כאלה. חיבורים מפתיעים, שממגנטים את הצופים למסך. אבל האמת היא, שאין קשר אמיתי בין הרצח של ליטל יעל מלניק לבין הרצח של שומי איסקוב ובנו פאר. החיבור היחיד הוא העובדה המקרית, ששלושת מעשי הרצח הללו בוצעו בפרק זמן קצר, במהלך חודש אוקטובר 2021, במרחק הליכה זה מזה.

שתי זירות הרצח נמצאות רבע שעה רכיבה על אופניים מבית ילדותי בקריית מוצקין, וככה אני נכנס לתמונה, על תקן המספר, שחוזר לשכונת נעוריו. מבחינתי מעשי הזוועה האלה הם תירוץ לחבוש את מגבעת המפרי בוגרט ולנסוע צפונה, כדי לרחרח האם העיירה האפרורית, שבה עברו עלי שני העשורים הראשונים של חיי, הפכה אחרי שעזבתי אותה לטובת תל אביב, ללוקיישן פילם נואר בסגנון ספרי דשיל האמט.

שתי זירות הרצח נמצאות רבע שעה רכיבה על אופניים מבית ילדותי בקריית מוצקין, וככה אני נכנס לתמונה, על תקן המספר, שחוזר לשכונת נעוריו

על הרצח של מלניק עדיף לא להכביר מילים. הנערה האומללה אושפזה לפני שנה במוסד הפסיכיאטרי "מעלה כרמל" בטירת הכרמל. המשטרה חושדת, שמלניק הכירה שם את קצ'ורה, גרוש ואב לשני ילדים, שעבד במוסד הפסיכיאטרי כאיש צוות.

קצ'ורה מתגורר בשכונה החדשה בקריית מוצקין הנקראת "משכנות האמנים", לא רחוק מהמקום שבו נרצחו שומי איסקוב ובנו. על פי החשד, הוא ניצל את מצוקתה הנפשית של מלניק, קיים איתה יחסי מין והביא אותה לביתו בקריית מוצקין, ואז אל מותה שובר הלב באתר הבנייה. קצ'ורה מכחיש וטוען שלא פגע בה.

במהלך הדיון בהארכת המעצר אמר נציג המשטרה: "מדובר במקרה רצח מהמזעזעים שידענו בשנים האחרונות. נפתחה תיבת פנדורה. החקירה רק בראשיתה. בכל יום שעובר מתגלים חומרי חקירה רבים שמולידים פעולות חקירה נוספות. סדר הגודל של התיק הזה הוא מפלצתי".

הרצח של שומי איסקוב ובנו פאר הוא תיבת פנדורה גדולה בהרבה, עם עלילות משנה פתלתלות ועם היסטוריה שכוללת שובל ארוך של גופות. לרצח הכפול הזה, מסכימים כולם, עלולות להיות השלכות רבות על החיים בצפון בכלל ובקריות בפרט.

שומי איסקוב, בן 53, הוגדר על ידי המשטרה מאז תחילת שנות האלפיים כ"ראש המאפייה הקווקזית בקריות". הוא נרצח כשלצידו בנו פאר, בן 20, שהיה לפעמים גם הנהג שלו. המתנקשים ארבו להם מתחת לבית וירו בהם למוות, כשהשניים ירדו מדירתם בצפון קריית מוצקין ונכנסו למכוניתם.

"הרצח הזה ייפתח את שערי הגיהינום", אומר לי עדי שטרנברג, ממלא מקום ראש עיריית קריית מוצקין, "לדעתי המלחמה הזו רק התחילה. אנחנו עוד לא יודעים מי ומה עומדים מאחוריו, אבל האווירה ברחוב, בשטח, היא שזה רק התחיל. אני חזרתי לקריית מוצקין אחרי הרבה שנים שהייתי ברמלה, ככה שאני יודע מצוין מה זה חמולות פשע. רצח כפול כזה, של אבא ובן, לא יעבור בשתיקה".

"הרצח הזה ייפתח את שערי הגיהינום. לדעתי המלחמה הזו רק התחילה. אנחנו עוד לא יודעים מי ומה עומדים מאחוריו, אבל האווירה ברחוב, בשטח, היא שזה רק התחיל"

שומי איסקוב שלט בקריות ביד רמה ובכאפה נטויה, בעזרת אחיו ויד ימינו שלום איסקוב, שמת לפני כמה חודשים, כנראה מהתקף לב. במשטרה שמו עין על שני האחים מסוף שנות התשעים, אבל התקשו להשיג מודיעין על "המאפיה הקווקזית" שלהם, ארגון פשע שעל פי הערכות חוקרי המשטרה מנה יותר ממאה חיילים צייתנים, אלימים ומסוכנים, שהטילו אימה על סוחרי הקריות, ושמרו באדיקות על קוד השתיקה, מפחד ידם הקלה על ההדק של ראשי הארגון.

"מדובר במשפחה ששלטה שלטון מאוד נחרץ באזור הקריות, גם בתחום של סחיטת דמי חסות, גם בתחום של עסקי מסעדנות והימורים", אומר עו"ד יעקב בורובסקי, "למשפחה הזאת גם יש קשרים ענפים עם משפחות פשע אחרות, גם מהצפון וגם מהמרכז והדרום".

שומי ופאר איסקוב

בורובסקי יודע מצוין על מה הוא מדבר. הוא היה מפקד תחנת קריית חיים ומפקד משטרת חיפה בשנות התשעים ואחרי שהועלה לדרגת ניצב היה מפקד המחוז הצפוני של המשטרה ומועמד לתפקיד המפכ"ל. האחים איסקוב העסיקו רבות את הבלשים שלו.

שומי ושלום איסקוב החלו את הטיפוס שלהם לצמרת עולם הפשע הצפוני כחייליו האלימים והמסוכנים ביותר של ארז (צ'ינה) מיכאלי, שעמד בראש "המאפיה הקווקזית" בשנות השמונים והתשעים. על פי המשטרה, צ'ינה היה השליט הבלעדי בתעשיית ההימורים ובתי הקזינו הלא חוקיים שקמו באותה תקופה בחיפה ובקריות.

לקראת סוף שנות התשעים, צ'ינה התעייף מהמאבקים האינסופיים והאלימים, פרש מניהול ארגון הפשע שהקים ומונה להיות מעין נשיא כבוד. "הבורר". הוא לא נהנה משנות נחת רבות בחיק משפחתו, ומת מדום לב בשנת 2000. השליטה הבלעדית בארגון עברה לאחים איסקוב.

בורובסקי, שפיקד אז על המחוז הצפוני, הנחה את שוטריו להדק עליהם את הפיקוח. התברר שזה לא אתגר פשוט. עשרות שוטרים הוקצו למשימה, לפרק את תאגיד ההימורים הלא חוקיים ואימפריית דמי החסות של האחים איסקוב. החוקרים גילו ארגון יעיל, חזק, אלים ועשיר מאוד. "משפחת פשע היא גם ארגון כלכלי, לכל דבר ועניין", מסביר בורובסקי.

עשרות שוטרים הוקצו למשימה, לפרק את תאגיד ההימורים הלא חוקיים ואימפריית דמי החסות של האחים איסקוב. החוקרים גילו ארגון יעיל, חזק, אלים ועשיר מאוד. "משפחת פשע היא גם ארגון כלכלי, לכל דבר ועניין"

ב-2001 נמצאה בחדר אשפה בשכונת נווה גנים בקריית מוצקין גופתו המנוקבת מכדורים של אחד, דורון גלרנטר. אנשי המז"פ מצאו במקום לא פחות מעשרים תרמילים של כדורי אקדח.

ניצב בדימוס ועורך דין יעקב בורובסקי (צילום: מרים אלסטר/פלאש90)

אנשי המודיעין של המשטרה ידעו שגלרנטר היה שותף של האחים איסקוב בעסקי ההימורים בקריות, והיו להם עדויות שונות שהוא נקלע לסכסוך איתם, על רקע דרישתו להגדיל את חלקו ואת כוחו בארגון. שלום איסקוב ועוזרו, מימון גוזלן, נעצרו לחקירה, אבל חוקרי המשטרה לא הצליחו לשבור אותם וגם לא הצליחו לפצח את המקרה. רצח גלרנטר לא פוענח עד היום.

המאפיה הקווקזית של האחים איסקוב המשיכה לצבור עוצמה וכוח. בדרך נקראו השוטרים פעם אחר פעם לזירות רצח, בהן מצאו את גופותיהם של העבריינים יעקב אברמוב ואליק טל, שנרצחו בקריות בהפרש של שבועיים זה מזה.

השוטרים היו משוכנעים גם הפעם ששומי איסקוב אחראי למעשי הרצח, אבל לפני שהספיקו לעצור אותו הוא הצליח להימלט מהארץ. כשחזר כעבור שנתיים, הוא נעצר עם נחיתתו בנתב"ג, אבל המשטרה לא הצליחה להעמיד אותו לדין, כי העד המרכזי בפרשה, בחור בשם סלביק חודדטוב, נרצח בינתיים. שומי איסקוב שוחרר אחרי 70 ימי מעצר. גם מעשי הרצח הללו לא פוענחו עד היום.

כדאי להתעכב רגע על המושג המשטרתי-עיתונאי הזה, "המאפיה הקווקזית". אנחנו – בוגרי "הסנדק", "גאמורה", "הסמויה" ו"הסופרנוס" – למדנו מהסרטים ומסדרות הטלוויזיה על התנהלות ארגוני פשע מאפיוזים. על ההיררכיה שלהם, קוד השתיקה, הנאמנות המשפחתית וכן הלאה. על הקווקזים אנחנו יודעים הרבה פחות.

במאמר "מאתגרי עליה לשיח זהויות: יהודי צפון הקווקז ומזרחו בחברה הישראלית", שפורסם בשנה שעברה בכתב העת "הגירה", מסבירה החוקרת אליסה אברמוב, דוקטורנטית במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר-אילן, שהישראלים המכונים כאן "קווקזים" הם בניה של "קהילה עם מסורת יהודית עתיקה ומורשת תרבותית עשירה, שנדחקה למקום שולי בעולם המסורות היהודיות בחברה הישראלית".

הישראלים המכונים כאן "קווקזים" הם בניה של "קהילה עם מסורת יהודית עתיקה ומורשת תרבותית עשירה, שנדחקה למקום שולי בעולם המסורות היהודיות בחברה הישראלית"

"יהודי ההרים" מקווקז, בסוף המאה ה-19 (צילום: fotograf Raul v Odessie, Wikipedia)

הקווקזים – או "היהודים ההרריים" – הגיעו לישראל בשני גלי הגירה גדולים, שכללו עשרות אלפי אנשים. הגל הראשון היה בשנות השבעים והשני בשנות התשעים. הם הגיעו בעיקר מערים ברפובליקה של דאגסטן; מגרוזני, בירת צ'צ'ניה; ממחוז סטוורפול בפדרציה הרוסית; מבאקו, קובה וכפרים קטנים ברפובליקה האזרית.

אזור הקווקז ממוקם בגבול שבין אירופה לאסיה ובין הים הכספי לים השחור. לאזור הייתה חשיבות אסטרטגית בגלל מיקומו בין שלוש אימפריות – האימפריה העות'מאנית, האימפריה הפרסית, והאימפריה הרוסית – ולכן ההיסטוריה שלו מתאפיינת בשורה ארוכה של מלחמות וכיבושים, שלוו לא פעם במעשי אכזריות מחרידים.

במשך תקופות ארוכות היה באזור מעט מאוד פיקוח על החוק והסדר, דבר שאילץ את הקהילות השונות להתארגן לקבוצות של הגנה עצמית וביטחון הדדי, על בסיס של נאמנות משפחתית, שבטית ודתית.

במשך תקופות ארוכות היה באזור מעט מאוד פיקוח על החוק והסדר, דבר שאילץ את הקהילות השונות להתארגן לקבוצות של הגנה עצמית וביטחון הדדי, על בסיס של נאמנות משפחתית, שבטית ודתית

יהודי הקווקז – שמכנים את עצמם "ג'והור", שפירושו "יהודי" בשפתם – לא היו שונים מכל יתר תושבי חבל הארץ הקשוח ממנו הגיעו. את המבנים החברתיים הנוקשים, שהתגבשו במולדת הישנה, הם הביאו איתם לישראל.

הקליטה שלהם כאן הייתה קשה מאוד מהרגע הראשון, והובילה בין היתר להקמת ועדת חקירה בין-משרדית שנדרשה לגבש תוכנית קליטה מיוחדת לבני הקהילה הזו, על מאפייניה וצרכיה המיוחדים. זה לא היה סיפור הצלחה ישראלי.

הקווקזים רוכזו בשכונות בשולי הערים – בין היתר בשכונת צור שלום בקריות – וסבלו מסטיגמות חברתיות ומדימוי עצמי נמוך. "בני העדה תויגו כקבוצה נחשלת ונוצרו תפיסות סטריאוטיפיות ובידול תרבותי", כותב הסוציולוג מני מלכה בעבודת המאסטר שלו "פצעי זהות: הבניית האתניות בקרב נערים מ'דור הביניים' של ההגירה מקווקז".

מהחיבור הזה בין היסטוריה של אלימות, נאמנות שבטית, סטיגמות חברתיות וסטריאוטיפים גזעניים – נולדה המאפיה הקווקזית. ארגון פשע שלא כדאי להסתבך איתו.

"הקודים שלהם מאוד נוקשים. מאוד צפופים. הם אנשים אלימים מאוד. אלימים באופן יוצא דופן גם בעולם הפשע", מעיד בורובסקי. "משפטי שדה. עונשים. כל מה שמשפחות פשע יודעות לעשות. היו לנו כמה חיכוכים מאוד מעניינים איתם.

"הקודים שלהם מאוד נוקשים. מאוד צפופים. הם אנשים אלימים מאוד. אלימים באופן יוצא דופן גם בעולם הפשע. משפטי שדה. עונשים. כל מה שמשפחות פשע יודעות לעשות. היו לנו כמה חיכוכים מאוד מעניינים איתם"

"הייתה פרשה גדולה בצומת קריית חיים, של סחיטת דמי חסות, שם הכנסנו  בלשים במקום הנסחטים, כדי לתפוס את הסוחטים על חם. והיו גם כמה מקרי רצח מאוד קשים.

"אני תמיד אומר שמשטרה יכולה לפצח כל מה שהיא רוצה. השאלה היא כמה היא משקיעה וכמה אמצעים מעמידים לרשותה כדי שתוכל לעשות את זה. אנשים הם בסוף אנשים. אם אתה יושב עליהם ואם אתה משקיע אמצעים, אתה בסוף מגיע לתוצאות".

פאר איסקוב (צילום: פייסבוק)

רצח כפול כזה, של אבא ובן במעמד של האיסקובים, יוביל מן הסתם לאירועים אלימים נוספים.
"חד וחלק. אני מניח שכל אחד שואל עכשיו אם הרצח הזה הוא תגובה של נהריה".

תגובה על הקשרים בין המאפיה הקווקזית לארגון של מיכאל מור מנהריה?
"אני אומר לך מה שואלים. במשפחות פשע אין ואקום. כשאתה מוריד מישהו, מיד צומח מישהו אחר תחתיו. מתחילים מאבקי שליטה. עד שהעסק מתייצב".

ומאבקי השליטה האלה בדרך כלל משאירים אחריהם שובל של גופות.
"נכון. וזו ההזדמנות לחזור ולהגיד, שהמחוקק צריך לתת כלים למשטרה. לא להתעסק אם כן לתת צו חיפוש או לא לתת צו חיפוש, אלא להחליט שכל אדם שכלפיו יש מידע שהוא יעד לחיסול, צריך להגביל את חופש התנועה שלו. לא לאפשר לו להסתובב בין אזרחים. הוא בא לקניון, הוא מסכן אזרחים. ואז מספר הנפגעים התמימים יפחת לאין ערוך. ומספר החיסולים גם יפחת לאין ערוך. זו התורה על רגל אחת.

"זו ההזדמנות לחזור ולהגיד, שהמחוקק צריך לתת כלים למשטרה. לא להתעסק אם כן לתת צו חיפוש או לא לתת צו חיפוש, אלא להחליט שכל אדם שכלפיו יש מידע שהוא יעד לחיסול, צריך להגביל את חופש התנועה שלו"

"הדבר השני – לתת כוח לשוטרי משטרת ישראל, שכל פעולה שהם עושים בתחום המקצועי שלהם, לא תיחקר במישור הפלילי. בעזרת שני הכלים האלה אפשר להתמודד".

קרית מוצקין,חשד לרצח, 2 הרוגים במקום.????

דמויות מוכרות למשטרה ???? pic.twitter.com/5NhMRbaFCP

— Real News IL (@RealNewsIL) October 30, 2021

2

ראש העיר כועס

חיים צורי מתבונן בי בחשדנות. הוא לא מבין למה הגעתי מתל אביב ומה אני בכלל רוצה מהחיים שלו. אין לו ספק שמישהו שלח אותי, ושאני כאן רק כדי להזיק לו. "אתה יודע למה רוב הדגים נמצאים על הצלחת? כי הם פתחו את הפה. הבנת? לא יקרה לך שום דבר רע אם לא תדבר עם עיתונאים. זה הכול".

אנחנו יושבים בלשכתו המרווחת, לשכת ראש עיריית קריית מוצקין. צורי, בן 77, יושב מאחורי מכתבה גדולה. אני מולו, מוקף בעוזריו השונים, כולנו על כסאות במרחק בטוח של שני מטרים מראש העיר. הגבלות קורונה.

העוזרים מביטים בשנינו בדאגה, כמו נכדים לסבא כריזמטי ובעל הישגים, שאי אפשר לדעת מתי ואיך הוא יעשה בושות.

צורי הוא אחד מראשי הערים הוותיקים והחזקים בישראל. בבחירות המוניציפליות בעוד שנתיים, ימלאו 30 שנה לכהונתו כראש עירייה. במקומונים בקריות מכנים אותו לפעמים "הראיס" ולפעמים "השריף". הוא גבר עם פה גדול ופתיל קצר, שמרבה להגיד "הבנת?" ו"הבנת אותי?", כמי שלא בטוח שבן שיחו ניחן באינטליגנציה מספיקה לרדת לעומק דעתו.

צורי הוא אחד מראשי הערים הוותיקים והחזקים בישראל. בבחירות המוניציפליות בעוד שנתיים, ימלאו 30 שנה לכהונתו כראש עירייה. במקומונים בקריות מכנים אותו לפעמים "הראיס" ולפעמים "השריף"

הוא מבקש שאסביר לו לאט-לאט מה אני רוצה מחייו. אני מספר לו שגדלתי בקריית מוצקין ועזבתי אותה בסוף שנות השמונים, שנים אחדות לפני שהוא כבש את לשכת ראש העיר. אני מספר לו על "צומת וולקן", הסרט שהייתי שותף לכתיבתו, והיה אחד משלושה סרטים בלבד על החיים בקריות (שני האחרים הם "אין בתולות בקריות" של קרן בר רפאל ו"חולה אהבה משיכון ג'" המצוין של שבי גביזון, בן קריית ים).

ראש עיריית קריית מוצקין חיים צורי, נובמבר 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)

אני מספר לו על להקת "אבטיפוס", שהחזרות הראשונות שלה נערכו במקלט מול בית ספר ויצמן בקריית מוצקין. על הספרים שכתבתי. על העבודה העיתונאית. על זמן ישראל. אני מסביר לו ששלושת מעשי הרצח בקריית מוצקין צדו את תשומת לבי, ושהם נראים לי עילה טובה לספר את הסיפור של המקום.

צורי לא משתכנע. הקשקושים שלי לא ממש מעניינים אותו. כל בלבולי המוח האלה עם המוזיקה, הספרים והסרטים. מבחינתו, לא יכול להיות שזו הסיבה האמיתית. בטח באתי לחפש אותו. כמו כל העיתונאים החארות.

מעשי הרצח בעיר הם בטח לא סיפור מבחינתו. הם אולי יוצרים את הרושם שקריית מוצקין היא עיר פשע, אבל כל מי שמכיר את המקום יודע שזה פשוט לא נכון. העבריינים אולי מגיעים לגור בקריית מוצקין, כי נבנו בה שכונות חדשות עם איכות חיים, אבל חוץ מלישון, אין להם מה לחפש כאן.

כי למוצקין – להבדיל מקריית חיים וקריית ים הסמוכות – אין חוף ים, שהוא תמיד זירה למאבקי שליטה של עבריינים. וגם אין לה אזורי תעשייה ומסחר, שהם אטרקציות לחובבי פרוטקשן והימורים. קריית מוצקין היא עיר של מגורים ושל משפחות. זה הכול.

ואם העיתונאים – שהם על פי צורי "זבלים, ואפילו יותר מזה – המיץ של הזבל – אתה הבנת?" – לא היו מציקים לו, הם אולי היו מתפנים להעריך קצת את העבודה העצומה שהוא השקיע, כדי להפוך את העיר שבראשה הוא עומד לסיפור הצלחה ישראלי.

תמונתו של ראש עיריית קריין מוצקין חיים צורי על קיר בית העירייה (צילום: אמיר בן-דוד)

צורי חושד בכולם ובז לכולם באותה מידה. האופוזיציה העירונית, חוקרי להב 433, אנשי הפרקליטות, עיתונאים. ואין לו ספק מי מפעיל את כולם. שטן צעיר וחלק לשון בשם ציקי אבישר, שעומד בראש מפלגת האופוזיציה "רוח חדשה למוצקין" ובשנים האחרונות עושה לצורי את המוות ושותה לו את הדם בקשית, בעזרת קשרים עלומים שיש לו בכל מקום. ציקי אבישר גם שלח אותי, צורי משוכנע בזה. אחרת מה אני עושה פה בכלל?

צורי חושד בכולם ובז לכולם. האופוזיציה העירונית, אנשי הפרקליטות, עיתונאים. ואין לו ספק מי מפעיל את כולם. שטן צעיר וחלק לשון בשם ציקי אבישר, שעומד בראש מפלגת האופוזיציה "רוח חדשה למוצקין"

זה שאדם פרנואיד לא אומר שלא רודפים אותו. וצורי נרדף כהוגן בשנים האחרונות. ב-2016 התלבש עליו העיתונאי מרדכי גילת, עם סידרת כתבות ב"ישראל היום", שתיארה איך צורי ביטל פרויקט העשרה לילדי קריית מוצקין רק כדי להתנקם ביוזם התוכנית, תושב העיר בשם ציקי אבישר, ואיך הוא מאיים בתביעות דיבה על תושבי העיר שמתבטאים נגדו בפייסבוק.

כעבור שנה פורסמה בתאגיד השידור הציבורי "כאן" כתבת תחקיר ממנה עלה כי צורי מעל בכספי רשת המתנ"סים המקומית. כמה חודשים מאוחר יותר פרסם יוסי מזרחי ב"חדשות 12" כתבה, לפיה צורי השתמש בכספי העירייה על מנת להקים לעצמו מאגר מידע, שבעזרתו הוא יוכל לשלוט ולאיים על תושבי העיר.

הרשות להגנת הפרטיות נכנסה לתמונה וצורי זומן לחקירות רבות בלהב 433. באוגוסט 2020 הודיעה המשטרה, כי קיימת תשתית ראייתית להעמדתו לדין על עבירות של שוחד, הפרת אמונים ופגיעה בפרטיות. מאז מחכים להחלטת הפרקליטות.

אז צורי חשדן. וגם כועס. מבחינתו, 30 שנה הוא נותן את הנשמה – יחד עם אשתו, דפנה צורי, שממלאת בכל השנים האלה תפקידים בכירים בעיר – והכל כדי להפוך את קריית מוצקין, העיר שבה נולד ושבה חי כל חייו – לעיר אטרקטיבית, מודרנית, עם כ-50 אלף תושבים.

אם חשבתם שאיסוף המידע על בוחרים לקראת בחירות זה מהלך שמתאים רק למישהו כמו פרנק אנדרווד – אולי תרצו לחשוב שוב. לקראת הבחירות ברשויות המקומיות, אנחנו בודקים את ראשי העיר בארץ – והפעם, האם ראש עיריית קרית מוצקין אוסף מידע אסור ומסמן מתנגדים? https://t.co/667HSCevRm @yosim73 pic.twitter.com/SMq2DCkw4J

— החדשות – N12 (@N12News) March 4, 2018

זו עיר שקשה למצוא בה דירה פנויה, ושלמרות הצפיפות הגדולה – מקום חמישי בנתוני הלמ"ס לצפיפות בערים, כ-12.3 אלף תושבים לקמ"ר, יותר צפופה מהעיר עזה – התושבים בה מביעים שוב ושוב שביעות רצון גדולה מהחיים בה.

ובסוף במקום למחוא לו כפיים ולהודות לו על מפעל חייו קוראים לו מושחת? ואם זה גם ייגמר בכתב אישום והרשעה – ועל מה, על השטויות האלה? – זה כל מה שיזכרו ממנו? זבלים! ומי יודע, אולי בסוף הם לא יקראו על שמו שדרה רחבה בעיר, כמו על שם משה גושן, ראש העיר המיתולוגי שניהל את קריית מוצקין בעשורים הראשונים של המדינה, כשצורי היה ילד.

ככה צורי נשמע כשהוא כועס, בהשמטת חלק מהטענות והקללות, רק כי אין לי חשק להתקשר לעיתונאים בכירים ולבקש את תגובתם לכך שראש עיר בישראל מאשים אותם שהם מקבלים שוחד מגורמים עלומים, או נוקמים בו כי הוא לא נתן להם עבודה בערבי תרבות של העירייה:

"אתם העיתונאים כל מה שמעניין אתכם זה איפה שיש צהוב בוהק. לא עובדות. איפה שמישהו יכול לכתוב משהו צהוב ואחר כך גם להשמיץ. מרדכי גילת, הזבל, אתה יכול לצטט אותי, הוא חתיכת טיפוס נאלח שלא מעניינות אותו העובדות, לא מעניין אותו כלום. כשהוא היה ב'ישראל היום' אם הוא היה רוצה לחסל מישהו, בכל שבוע הוא היה כותב עליו. לא משנה מה ולא משנה מי.

"זו דוגמה אחת רק. יש עוד כמה זבלים, לדוגמה יוסי מזרחי, ואתה יכול לצטט אותי, כי אני אמרתי לו את זה פעם בפנים – הבנת? – מה, עיתונאים הם קדושים? כל דבר קטן, כשמישהו משתין ליד איזה עץ, הוא עושה מזה סיפור בטלוויזיה. אתם הרי יכולים להרוג בן אדם ולהגיד 'לכאורה', נכון? ואחר כך יש עוד איזה משהו קטן, אז אותה כתבה שהוא העלה בפעם שעברה הוא מעלה עוד פעם. הבנת? ולכן אני אומר לך שהמדינה הזאת הרוסה.

"אתם הרי יכולים להרוג בן אדם ולהגיד 'לכאורה', נכון? ואחר כך יש עוד איזה משהו קטן, אז אותה כתבה שהוא העלה בפעם שעברה הוא מעלה עוד פעם. הבנת? ולכן אני אומר לך שהמדינה הזאת הרוסה"

בניין העירייה בקיריית מוצקין (צילום: אמיר בן-דוד)

"אני רוצה להגיד לך משהו – עד שנת 73' המדינה הזו הייתה בשבילי בית מקדש. אני לא יודע איך להסביר לך את זה. משהו שהוא אבסולוטי. ומשנת 73', כשראיתי כל מה שקרה במלחמה – אני הייתי שם – אמרתי לעצמי 'הלו-הלו, כנראה כאן שום דבר קדוש'. כשאני ראיתי פעם קצין בצבא או אלוף בצבא חשבתי שזה אלוהים. היום אני מבין שזה שום דבר. הבנת? ומאז אני מפקפק גם במשטרה, גם בפרקליטות, גם בבתי המשפט.

"אני לא יודע אם שמעת שלאחרונה סוגרים גני ילדים ומעונות יום. אתה יודע למה? כי אין סייעות. הן לא רוצות לעבוד בסכום הזה. אתה יודע שלקחו אותי ב-433 לחקירה של יומיים? זה התחיל ככה – אתה רוצה עורך דין? אנחנו חוקרים אותך באזהרה על שוחד. אמרתי – על מה שוחד? תגידו כמה קיבלתי, שאני אדע לפי זה איזה עורך דין להביא. שיישאר לי כמה לירות.

"הוא אומר לי 'לא לא, אתה לא קיבלת. אתה נתת'. אמרתי 'אה, מקיבלתי זה הפך לנתתי. אוקיי, שלפחות אשתי לא תשמע שנתתי שוחד. כי אחרת היא תתגרש ממני'. אמר לי 'לא, נתת טובת הנאה'. משוחד זה הפך לטובת הנאה.

"ומה הטובת הנאה שנתתי? היה מישהו שכתב נגדי לפני הבחירות ואני סידרתי לאשתו להיות סייעת בגן. אתה מקשיב? סייעת בגן! למרות ששאלתי את החוקר אם אשתו רוצה להיות סייעת בגן או החברה שלה רוצה, אני אסדר גם לה. לא רוצה להגיד לך שהיא כבר עבדה פה חמש שנים לפני כל החקירה הזאת. אני בכלל לא יודע מי היא ולא הכרתי אותה ולא שום דבר.

"היה מישהו שכתב נגדי לפני הבחירות ואני סידרתי לאשתו להיות סייעת בגן. אתה מקשיב? סייעת בגן! למרות ששאלתי את החוקר אם אשתו רוצה להיות סייעת בגן או החברה שלה רוצה, אני אסדר גם לה"

"זה רק כדי להראות לך מה קורה כשאתה הולך להיות איש ציבור – הבנת? – אם הבן שלי היה בא אלי היום ואומר לי שהוא רוצה להיות ראש עיר, אני נותן לו וואחד סטירה לפנים, ואומר לו 'שלא תעז'. אני בפנים כבר. אני בתוך הדרעק. אם הייתי צריך היום להתחיל מהתחלה, לא הייתי בא. אני אומר לך. לא הייתי בא!

ראש עיריית קריית מוצקין עם ילדי העיר (צילום: עיריית קריית מוצקין)

"כל היום מחפשים אותך. לא משנה על מה ועל מי ועל כמה. אתה יכול לתת את נשמתך. ואני נותן את נשמתי. אתה יודע שאני היחידי בארץ שמצלצל לכל תושב בעיר לאחל לו מזל טוב ליום ההולדת? שמעת על זה פעם? לא שמעת, נכון? כי זה לא מעניין עיתונאים.

"משרד הפנים מעביר בכל שלושה חודשים לכל עירייה דיסק. הוא מעביר את השם שלך, את הכתובת שלך, את תאריך הלידה שלך. מה הוא לא נותן? או כי אין לו, או כי הוא דביל? את מספרי הטלפון.

"משרד הפנים מעביר בכל שלושה חודשים לכל עירייה דיסק. הוא מעביר את השם שלך, את הכתובת שלך, את תאריך הלידה שלך. מה הוא לא נותן? או כי אין לו, או כי הוא דביל? את מספרי הטלפון"

"מספרי הטלפון – אם אתה שואל אותי – הם הכי חשובים בכל הדיסק הזה. מהסיבה הפשוטה, אם יש איזה מצב חירום – סתם דוגמה, יום אחד המים שלנו לא היו ראויים לשתייה – איך אני אמור להודיע את זה? ברמקול? במה? אני שולח סמס, 'חבר'ה, תדעו לכם שהמים בברזים לא ראויים לשתייה, יש מקומות חלוקה של מים נקיים'.

"אני 30 שנה  – תקשיב טוב מה שאני אומר לך – 30 שנה אני אוסף טלפונים מאנשים. אני פוגש בן אדם, שואל אותו אם הוא מקבל ברכה ליום ההולדת. הוא אומר לי 'לא'. אני אומר לו מייד 'תן לי את הטלפון שלך'. אין בן אדם שאני נפגש, שאני לא שואל אותו אם הוא מקבל ממני מזל טוב ליום הולדת. אם לא, מיד לוקחים ממנו את הטלפון. ואנשים נותנים. הבנת?

"אז זה חלק ממאגרי המידע שמאשימים אותי עליהם. הציגו את זה כאילו מהרגע שאתה נכנס הביתה, אני האח הגדול. אני יודע כל מה שאתה עושה. ואיפה אתה מתקלח. ומה אתה עושה אחרי המקלחת".

ראש עיריית קריית מוצקין מברך את תושבי העיר לקראת טיולי של בני הגיל השלישי, 7 בנובמבר 2021 (צילום: עיריית קריית מוצקין)

בסדר, מבין את התסכול שלך. אבל מצד שני, יש המלצת משטרה להעמיד אותך לדין. זו לא רק רכילות עירונית.
"טה טה טה טה… אז למה הפרקליטות החזירה את זה בחזרה למשטרה? אין המלצת משטרה שאני גנב ושאני רמאי. ההמלצה של המשטרה לפרקליטות זה רק בגלל הסייעת הזאת. בוא – אני רוצה לראות מה הם יעשו עם זה.

"למה אתה לא מדבר על זה שיש לנו פה מצד אחד את יעקב פרץ מקריית אתא, ומצד שני את שמואל סיסו מקריית ים, שבאו אליהם בבוקר חמישה שוטרים, גם לזה וגם לזה, אזקו אותם, לקחו אותם עם הזינזנה למעצר? החזיקו אותם עשרה ימים במעצר – ובסוף באחד מהאתרים האלה שלכם היה כתוב 'המשטרה סגרה את התיק נגד ראשי הערים'. תגיד לי אתה, מה זה הדבר הזה?

"יותר מזה – קח את מרים פיירברג מנתניה. מה איתה? למה לא מכניסים אותה לבית סוהר? למה סגרו לה את התיק? למה בכל ערב בשעה שמונה אני צריך לראות אותה בחדשות בטלוויזיה, יושבת שם כמו אחרון הפושעים?

"מה שאני מנסה להגיד לך זה שהאצבע יותר מדי קלה על ההדק. אתה מבין? אין לי בעיה. תעשו חקירות. תבדקו. אם תפסת – תפסת. אבל ככה? סתם? הם מזלזלים בחיים שלנו. מה זה מעניין אותם? עשרה ימים עצרו אותם. תדבר עם סיסו היום – הוא עוד בשוק. הוא לא יכול לצאת מהטראומה.

"האצבע יותר מדי קלה על ההדק. אתה מבין? אין לי בעיה. תעשו חקירות. תבדקו. אם תפסת – תפסת. אבל ככה? סתם? הם מזלזלים בחיים שלנו. מה זה מעניין אותם?"

"סיפרתי מה קרה בחקירה שלי לגדעון סער, הוא אמר לי 'אני לא מאמין'. יש לי עורך דין, אולי שמעת את שמו, קוראים לו עו"ד מיכה פטמן. בכל פעם שיצאתי מחקירה רשמתי בדיוק מה שאלו אותי ומה עניתי. שלא יהיה מקרה שאני אשכח או משהו. ונתתי לו את זה. הוא הסתכל והתחיל לצחוק. הוא אמר לי 'לא יכול להיות שזה הסיפור'. אני אומר לו 'כן, זה הסיפור'.

מועצת עיריית קריית מוצקין (צילום: אמיר בן-דוד)

"נראה לך הגיוני שלוקחים ראש עיר פעמיים לחקירה על סייעת בגן? תגיד לי אתה. נו, קדימה, תוציא את העיתונאי שבך… לא, אני רואה את הפרצופים שאתה עושה… טוב, די, תסגור את ההקלטה. כבר אמרתי לך יותר מדי".

"נראה לך הגיוני שלוקחים ראש עיר פעמיים לחקירה על סייעת בגן? תגיד לי אתה. נו, קדימה, תוציא את העיתונאי שבך… לא, אני רואה את הפרצופים שאתה עושה… טוב, די, תסגור את ההקלטה. כבר אמרתי לך יותר מדי"

3

יורש העצר או בובה?

צורי הוא מהטיפוסים האלה שמתחממים מהר אבל גם נרגעים מהר. וחוזר חלילה. כשהוא מתקרר, אנחנו יוצאים לסיבוב בעיר בוולוו העירונית, לראות את שכונות המגדלים החדשות שנבנות עכשיו במוצקין. צורי יושב מקדימה לצד הנהג שלו, אני יושב מאחורה עם ממלא המקום החדש של צורי – עדי שטרנברג – שניצב עכשיו במוקד של סערה ציבורית מקומית, שתכף נדבר גם עליה.

המגדלים החדשים – 25 קומות גובהם – מתרוממים אל השמיים. קריית מוצקין גמרה להתרחב. אין לה יותר לאן לגדול, אלא אם תפנה את השכונות הישנות, שכונות ילדותי, ותקים על חורבותיהן מגדלים נוספים. "אי אפשר להשיג כאן דירה", אומר צורי ומצביע על המגדלים החדשים, "ותראה איך הרחובות נקיים.

"מוצקין היא עיר בלי כסף. אין לה כמעט הכנסות מעסקים, והיא נראית בגדול כמו מיליון דולר. אין דבר שתושב פה רוצה, שהוא צריך ללכת לעיר אחרת כדי לקבל. חי פארק. תיאטרון. תרבות. חינוך. הייתה אצלנו עכשיו תחרות טניס ענקית. הרגיש לי כמו וימבלדון. אנשים חושבים שזה קל. בערים רגילות החלוקה של הארנונה היא 80% מעסקים, 20% ממגורים. אצלנו זה בדיוק הפוך. זה פלא, הבנת?"

תסביר לי איך השגת את הפלא הזה.
"יש פה ראש עיר גאון. ראש עיר שפיתח עור של פיל. גם כלפי המשטרה, גם כלפי הפרקליטות, גם כלפי העיתונות".

מ"מ ראש עיריית קריית מוצקין עדי שטרנברג, נובמבר 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)

תגיד, למה לעיתונאים מהתקשורת הארצית, שלא חיים באזור, להיכנס לסיפור הזה ולתפוס בו צד?
"רק בגלל ציקי אבישר. ההוא יש לו קשרים, אני לא יודע מאיפה. הבן אדם נוכל, שקרן וגנב. אבל מוכשר. אני אומר לך. הוא מוכשר. יש לו את הכישרון, אף אחד לא ייקח ממנו את זה. אם תיפגש איתו, תיזהר. הוא ייראה את העגיל שלך ויגיד לך שזה עגיל שלו וישכנע אותך לתת לו אותו".

תשובות כאלה מזמינות הסתלבטות, ועיתונאים – בזה צורי צודק – אוהבים להסתלבט על פוליטיקאים. אבל אם מצליחים להתגבר על הפיתוי הזה, יש פה גם סיפור ישראלי יוצא דופן.

צורי נולד בקריית מוצקין ב-1944, וגר בה מאז ועד היום. הוא דור שביעי בארץ. אצולה מקומית מבוססת. אבי-סבו, משה צורי, היה המוכתר היהודי של עכו במאה ה-19. יש על שמו רחוב בעיר. סבא של צורי היה איש עסקים מצליח, יבואן, שהיה שותף של שאול אייזנברג. אביו היה מנהל בנק ואמו מורה לצרפתית.

את הצד הרך של צורי פוגשים כששואלים אותו על קריית מוצקין של ילדותו, שמזכירה במידת מה גם את מוצקין של ילדותי, עשרים שנה אחרי: "אם יכולתי להקפיא את מוצקין של אז הייתי מקפיא אותה. זו הייתה הילדות הכי יפה שמישהו יכול לחוות.

"לא דיברו פה על אבנים משולבות או על פינוי-בינוי. הרוב היה פה חול. מכונית עברה פעם בשעה. החלונות היו פתוחים. הדלתות היו פתוחות. משהו אחר. היום אתה צריך לסגור בארבעה בריחים את הדלת".

"לא דיברו פה על אבנים משולבות או על פינוי-בינוי. הרוב היה פה חול. מכונית עברה פעם בשעה. החלונות היו פתוחים. הדלתות היו פתוחות. משהו אחר. היום אתה צריך לסגור בארבעה בריחים את הדלת"

ראש עיריית קריית מוצקין חיים צורי וממלא מקומו עדי שטרנברג (צילום: פייסבוק)

העניין הנדיר יחסית בסיפור הזה, זה שצורי עצמו הוא האיש שהלביש בשלמת בטון ומלט את עיר ילדותו האהובה, שעליה הוא מתרפק. הארץ מתפתחת בצעדי ענק, ועוד לא נולד המנייאק שיכול לעצור את הזמן, וצורי עשה את מה שההיסטוריה הטילה עליו: בנה ובנה ובנה.

וכשהוא כבר החליט שהגיע הזמן לפרוש מהתפקיד, ועל פי עדותו גם תכנן לעשות את זה, הוא הסתבך עם חקירות המשטרה והתחקירים העיתונאיים, ואז נשבע לעצמו שלא משנה מה יקרה, הוא לא ייתן ליריבו המר ציקי אבישר את התענוג לרשת אותו.

אלא שאז הוא גילה שאף אחד מהסובבים אותו לא רוצה או לא מסוגל להיכנס לנעליו הגדולות. אז הוא החזיר לעיר מרמלה את עדי שטרנברג, ומינה אותו לממלא מקומו.

באופוזיציה המקומית משוכנעים שצורי עושה את זה מסיבה אחת בלבד: כדי שאם ייאלץ לפרוש בגלל החקירות, ימונה במקומו "ראש עיר בובה", כהגדרתם – ראש עיר שסר למרותו, ושאין לו כוח פוליטי אמיתי, מאחר שהוא כלל לא גר בעיר בעשורים האחרונים – וככה משפחת צורי תוכל להמשיך ולשלוט בקריית מוצקין ללא הגבלה, כמו שהיא התרגלה לעשות בעשורים אחרונים. כי בקריות, מתברר שלא רק משפחות פשע נקלעות למאבקי שליטה.

עדי שטרנברג הוא סיפור מעניין בפני עצמו. אני מכיר את ההיסטוריה שלו מקרוב, כי היינו יחד באותה כיתה באורט קריית מוצקין, אם כי לא נפגשנו ולא דיברנו ב-35 השנים האחרונות.

עדי שטרנברג הוא סיפור מעניין בפני עצמו. אני מכיר את ההיסטוריה שלו מקרוב, כי היינו יחד באותה כיתה באורט קריית מוצקין, אם כי לא נפגשנו ולא דיברנו ב-35 השנים האחרונות

שטרנברג תמיד אהב פוליטיקה. בתיכון הוא היה יו"ר מועצת התלמידים. בהמשך הוא נבחר ליו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטת חיפה ולממלא מקום יו"ר התאחדות הסטודנטים הארצית, ובמקביל נבחר למועצת העיר קריית מוצקין, בקדנציה הראשונה של צורי כראש עיר, ב-1993.

כעבור שנה עזב את הקריות וחבר לחיים רמון, שהתמודד אז על ראשות ההסתדרות, ובזכות רמון צורף לצוות העוזרים שהקיף את יצחק רבין, והיה איתו בכיכר, בלילה ההוא בארבעה בנובמבר 1995.

עדי שטרנברג בכניסה לעיריית קריית מוצקין (צילום: פייסבוק)

"הייתי עשרים מטר משם. פתאום התחילה מהומת אלוהים ואנשים התחילו לרוץ לכל כיוון. ראיתי את חיים (רמון) ואת אברום (בורג) רצים לכיוון איכילוב, אז התחלתי לרוץ איתם. כשהודיעו שרבין מת, חיים התחיל לבכות ואברום ליטף לו את הראש. אני לא אשכח את התמונה הזאת בחיים".

שטרנברג, עסקן מקצועי, התגלגל בין תפקידים פוליטיים שונים – בין היתר מנכ"ל הרשות לעסקים קטנים ומנכ"ל "קדימה" בתקופת אהוד אולמרט – ואז החליט להתמודד על ראשות עיריית רמלה, והפסיד. גם בבחירות, וגם את הדירה שהייתה לו, ושאותה מכר כדי לממן את הקמפיין. ואז צורי הציע לו לחזור הביתה ולהתמנות לממלא מקומו.

שטרנברג סוחב על עצמו טראומה אישית קשה. ב-19 בדצמבר 1985 הוא היה מפקד מחלקת חי"ר בקורס מ"כים. בשיחת הסיכום עם המחלקה שלו בסיום תרגיל לוחמה באש חיה, נפלט מנשקו צרור שהרג את רב"ט יואל זפרן מעכו, שעמד מטר מולו. שטרנברג נשפט והורשע בגרימת מוות ברשלנות. נשללו ממנו דרגות הקצונה והוא ישב בכלא שנה.

"אני סוחב את זה על הכתפיים שלי עד היום", הוא אומר, "כאילו לא רואים עלי, נשארתי בחור נעים הליכות. אבל זה מלווה אותי מאז. זה היה אמור לרסק אותי. אני חושב שזה הדלק המניע שלי לפעילות הציבורית החצי מוטרפת שלי. יכול להיות. אולי לכפר. אולי לתרום.

"אני סוחב את זה על הכתפיים שלי עד היום. כאילו לא רואים עלי, נשארתי בחור נעים הליכות. אבל זה מלווה אותי מאז. זה היה אמור לרסק אותי. אני חושב שזה הדלק המניע שלי לפעילות הציבורית החצי מוטרפת שלי"

"מה שאני אומר לך עכשיו נשמע כמו סתם סיסמאות פסיכולוגיות. אני באמת לא יודע. תודה שאתה עוזר לי קצת לשחרר את זה. לא דיברתי על זה הרבה שנים".

כיכר התותח בקריית מוצקין (צילום: אמיר בן-דוד)

מה קרה שם?
"זה היה בין תרגיל יבש לתרגיל רטוב. ואחד החיילים שלי לא זיהה את המטרה ונהוג שבמקרה כזה אתה יורה עם הנשק לכיוון החבית. כדי להראות לו. דרכתי ויריתי, הראיתי לו איפה לפגוע. נצרתי ופאקינג שכחתי שהנשק שלי דרוך עם כדור בקנה. ובמהלך התדריך לתרגיל הלילה עמדתי מול המחלקה. החזקתי את הרובה. פתאום אני שומע צרור. והבחור, הסמל מולי, נפל".

שמע ישראל. היית בקשר עם משפחתו?
"רציתי. מייד אחרי שזה קרה. כשעוד הייתי בחוץ. לפני הכלא. ניסיתי להגיע אל ההורים שלו. הם ביקשו בנימוס שלא. שאעזוב אותם במנוחה".

טיפלת בעצמך אחרי?
"היו לי שיחות אחרי. הייתה איזו מטומטמת אחת שדיברה איתי. היא עשתה את זה באופן מאוד לא מיומן אז אמרתי עזבי אותי, והלכתי. נרשמתי לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה ופתחתי בקריירה ציבורית מטורפת, שנמשכת עד היום. אני אחד האנשים עם הכי הרבה ניסיון בשירות הציבורי. ואני באמת בא ממקום של שירות לציבור. וכשאני רואה מה עושים עכשיו לחיים צורי, אני אומר לך: זה לא פייר.

"על חיים אפשר להגיד הכול. אני לא עורך דין שלו. הוא לא צריך אותי שאגן עליו. הוא יודע לעשות את זה יפה בעצמו. אבל חיים, תגיד עליו מה שאתה רוצה, הרים את מוצקין מתקופת האבן. אתה רואה אצלו את התשוקה. את הזיק בעיניים. והוא בן 77. אתה יכול להתווכח על הסגנון, על הצורה. אבל אין בו ציניות. נכון שאין לו מנגנון של ויסות רגשות. מה שהוא מרגיש – בום, הוא אומר, בפנים שלך".

"חיים, תגיד עליו מה שאתה רוצה, הרים את קריית מוצקין מתקופת האבן. אתה רואה אצלו את התשוקה. את הזיק בעיניים. והוא בן 77. אתה יכול להתווכח על הסגנון, על הצורה. אבל אין בו ציניות"

צומת מוצרט – הכניסה לקריית מוצקין (צילום: אמיר בן-דוד)

ומה שאתה בעצם אומר, שאולי זה מה שאזרחים מצפים מראש העיר שלהם? שיהיה אגרסיבי? שאין דרך אחרת לנהל רשות מקומית בישראל?
"לראשי ערים אין ברירה. אני אגיד לך גם למה. בסוף-בסוף, יש כאן בעיה מערכתית שמרסקת את המדינה. לבירוקרטיה יש חיים משלה. ובשביל לפרק בירוקרטיה ממשלתית או עירונית – כי אתה לא באמת יכול לפטר עובדים, אתה יכול רק לנהל אותם – אתה צריך לייצר עצימות אנרגטית נפשית, כמעט על גבול הברוטליות, כדי לגרום למערכות שלך לתפקד ולעבוד. אם לא תעשה את זה – המערכות לא עובדות. הן לא מתפקדות.

"הציבור יודע את זה, ולכן הוא בוחר שוב ושוב ושוב ראשי ערים כמו שלמה בוחבוט במעלות, וג'קי סבג בנהריה, ורון חולדאי בתל אביב, וחיים צורי בקריית מוצקין – ששולטים ביד ברזל. גם אם הם שנויים במחלוקת, הם מנהלים את העיר ביד רמה. ולציבור בכלל לא איכפת מהקולות שעולים נגד סגנון הניהול הזה.

"כי בסוף לציבור לא באמת משנה איך אתה עושה את זה. איכפת לו רק שהרחובות יהיו נקיים ומסודרים, ושתהיה מערכת חינוך טובה. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר. ראיתי ראשי רשויות מדהימים, נשמות, נעימים, בעלי תארים שניים ושלישיים. והציבור זרק אותם קיבינימט. את הציבור לא מעניינת הדרך. מעניינת רק התוצאה. תאמין לי, אני מדבר איתך מתוך ניסיון עצום, ביורוקרטי, עירוני וממשלתי".

"בסוף לציבור לא באמת משנה איך אתה עושה את זה. איכפת לו רק שהרחובות יהיו נקיים ומסודרים, ושתהיה מערכת חינוך טובה. כאן זה מתחיל וכאן זה נגמר"

4

הטוען לכתר

וככה אנחנו מגיעים אל האיש שרוצה להעיף את צורי מלשכת ראש העיר ולתפוס את מקומו. האיש שצורי משוכנע, שהוא עומד גם מאחורי הכתבה הזו, למרות שפגשתי אותו לראשונה ביום רביעי שעבר, ושמעתי לראשונה את שמו רק יומיים קודם.

ציקי אבישר לא מנסה לשכנע אותי לתת לו את העגיל שלי. הוא בן 43. והוא אכן רהוט ומתוחכם, וגם אמביציוזי מאוד, ובעל קשרים טובים.

ציקי אבישר (צילום: פייסבוק)

בתחילת שנות האלפיים הוא היה מנהל אגף המודיעין של בית המשפט העליון ואחראי להעריך את האיומים והסיכונים באבטחת השופטים. אחרי שהקים בית תוכנה שפיתח מוצרים בין היתר לאוניברסיטה העברית ולמפלגת "קדימה" בתקופת אריאל שרון, הוא התבקש על ידי חיים צורי להקים את אגף התקשוב ומערכות המידע וההסברה של עיריית קריית מוצקין.

מכאן והלאה הסיפור מתפצל לשתי גרסאות סותרות, שמעניינות בעיקר את הנוגעים בדבר ובני משפחותיהם: צורי מספר שאבישר התהפך עליו בגלל שהוא לא קיבל ממנו את התנאים שרצה, אבישר מספר שצורי התהפך עליו כי הוא קריזיונר שלא מסוגל להתמודד עם ביקורת. וככה הגענו עד הלום.

אבישר דווקא יוצא מגדרו כדי לשבח את ראש העיר: "אני מפרגן לו מכל הלב. אני חושב שהוא ממעצבי ומבוני מוצקין לדורותיה. אני חושב שהוא עשה דברים מדהימים בעיר. יצא לי לעבוד איתו. בתחילת העשור עבדתי איתו שלוש שנים ואני חייב להגיד: הוא נתן לי גמישות ניהולית. סיימתי את העבודה איתו בלחיצת יד. הייתי מתומכיו הגדולים".

אז מה הבעיה?
"שלוש הקדנציות הראשונות שלו התאפיינו בעשייה ובמיקוד בתושבים. בקדנציות הרביעית, החמישית ועכשיו השישית – אתה רואה את הדגם, שמופיע גם אצל ראשי רשויות אחרים. אתה רואה את הבלבול בין האישי לציבורי. אתה רואה את הדבר הזה – העיר זה אני. הוא לא רואה יותר את העיר כפיקדון שהופקד בידיו. הוא רואה את העיר ואת עצמו כדבר אחד".

"אתה רואה את הבלבול בין האישי לציבורי. אתה רואה את הדבר הזה – העיר זה אני. הוא לא רואה יותר את העיר כפיקדון בידיו. הוא רואה את העיר ואת עצמו כדבר אחד"

טוב, אפשר להבין. זה מפעל חייו. בלי ציניות.
"אני מסכים לחלוטין. לא סתם אני אומר שהוא מבוני וממעצבי מוצקין. זה באמת מפעל חייו. אבל אני חושב שבדמוקרטיות צריך להגביל קדנציות. ואני לא גרידי. תעשה שתי קדנציות. אפילו שלוש. אבל לרוץ לקדנציה שביעית? זה לא משנה בכלל כמה הוא פופולרי.

ציקי אבישר, נובמבר 2021 (צילום: אמיר בן-דוד)

"הבעיה היא שלראש רשות מקומית יש כוח בלתי פרופורציונלי בהשוואה לכל נבחר ציבור אחר במדינת ישראל. זה כוח אדיר שהוא מובנה בשיטה. ומנגד – הבקרה עליו היא אפסית. היועץ המשפטי של העירייה, שאחראי על כל מה שקשור למנהל תקין, כפוף לראש הרשות. מבקר העיריה, שאמור להיות עוד שומר סף, כפוף לראש הרשות. התקשורת המקומית קרסה. היא חלשה. אין בעצם מי שיפקח על ראשי רשויות חזקים. וזו בעיה לאומית. זה לא קשור רק למוצקין.

"לראש רשות מקומית יש כוח בלתי פרופורציונלי בהשוואה לכל נבחר ציבור אחר במדינת ישראל. זה כוח אדיר שהוא מובנה בשיטה. ומנגד – הבקרה עליו היא אפסית"

"עכשיו תשמע, אין ספק שיש דוגמאות גרועות ממוצקין. ועל זה אני מפרגן לצורי. אבל מפרגן לו באופן יחסי. קריית ים מתנהלת בצורה מזעזעת. מוצקין היא עיר מנוהלת. עקרונית – אם יש לך מיעוט בשטחי מסחר ותעשייה ואתה לא יכול לממן תברואה וחינוך, אז אתה מקבל הקצבות מהמדינה. אין לך מרווח תמרון גדול כמו לתל אביב או לרמת גן וכדומה. המדינה דואגת שתהיה מאוזן. היא מנרמלת אותך.

"הבעיה היא שהרבה ראשי רשויות מתדרדרים במדרון החלקלק הזה, נכנעים ללחצים, לעבריינים וכו'. צורי לא כזה. הוא רק חשוד בעבירות צווארון לבן. מה שאני לא יכול להגיד על ראשי רשויות אחרים – שמחוברים לפעמים לראשי משפחות פשע, או נכנעים לעבריינים".

או שהם סתם מנהלים גרועים, כמו עינת קליש-רותם בחיפה.
"כנראה שאתה צודק. אבל זה שמוצקין מנוהלת – זה מה שצריך להיות. מדינת ישראל לא נותנת לרשויות ליפול. אם עיר נפלה, ראש הרשות הפיל אותה. ומוצקין לא בנפילה. אני מסכים. היא עיר מנוהלת. ואני אומר שוב – יש לי הרבה שבחים לחיים צורי, ואני גאה לשבח אותו ויש דברים יפים שהוא עשה. ולכן בקמפיין הבחירות שלי, המילה המרכזית הייתה 'תודה'".

טוב, נו, אנחנו מכירים את האסטרטגיה הזו, להגיד תודה לטדי קולק ואז לדקור אותו בגב, ולזרוק אותו הביתה.
"לא, לא. אני נימקתי את התודה שלי. הסברתי איפה צורי היה טוב. יש לי הרבה מה ללמוד מחיים צורי, וכשעבדתי איתו למדתי ממנו. אני אף פעם לא כפרתי בזה. אבל הוא לא יכול להישאר ראש עיר לנצח. זה לא בריא לעיר".

בית הילדות של אמיר בן-דוד ברחוב ויצמן בקריית מוצקין (צילום: אמיר בן-דוד)

למה הוא כל כך חושש ממך? רק כי הוא דואג איך הוא יונצח בעיר?
"חד משמעית. זה הדבר היחיד שמעסיק אותו עכשיו. זו פסיכולוגיה של בן אדם שקרוב לגיל 80. פסיכולוגיה שאני מבין אותה ולא כופר בה. זו הדאגה שלו: שאם הוא יעמוד לדין ויורשע, תושבים בעיר יתנגדו להנצחה שלו. ולכן אסור שאני אהיה ראש העיר.

"אני יכול להבין את הכעס שלו – הוא אומר, 'אני נתתי פה 35 שנים מהחיים שלי ובסוף לא ינציחו אותי בגלל זה?' אני יכול להבין, אבל אני לא מקבל את זה".