שישי בבוקר מצא אותי לא מוכן, אחרי לילה עם ידידים בירושלים, לחטוף בדרך למיטה את ההתראה מאפליקציית "הארץ". האמת, הבנתי שזה יגיע. כבר לפני תקופה שמעתי מאחד הנוגעים בדבר על התחקיר שבדרך, ועדיין, כלום לא הכין אותי לקריאת התחקיר המחריד על חיים ולדר, שהרעיד אותי.

ספריו של חיים ולדר הם קלאסיקות בכל בית חרדי. הוא בעל טור ב"יתד נאמן", ואחראי מטעם עיריית ב"ב על המרכז לילד ולמשפחה. מקורב לצמרת הרבנית, הפוליטית, העסקית והתקשורתית. אליטה.

תחקיר של שירה אלק ושלי חושף עדויות לפיהן ולדר ניצל מינית נערות וצעירות במשך שניםhttps://t.co/Sd3nLlfHlM

— אהרן רבינוביץ (@AronRabino1) November 12, 2021

כי כן, חיים ולדר, איש בזוי ושפל על פי העדויות, היה נוכח בחיי נעורי. גדלתי על ספריו, והטור ב"יתד נאמן" היווה חלק בלתי נפרד מביקור שישי בצהריים אצל סבתא. גם אם נכתבו שם דברים מטופשים שדעתי רחוקה מהם, לפחות נכתבו בטעם.

כבר שמעתי מאחד הנוגעים בדבר על התחקיר שבדרך, ועדיין, כלום לא הכין אותי לקריאת התחקיר שהרעיד אותי. חיים ולדר, איש בזוי ושפל עפ"י העדויות, היה נוכח בנעורי. גדלתי על ספריו ועל הטור ב"יתד נאמן"

נכון, עוד בישיבה התרוצצו שמועות מפעם לפעם על "סיפורים" (שם קוד למעשים מגונים) שיש על האיש, אולם להיתקל בעדויות על אופיו, אמירותיו הדוחות והמזעזעות, ולהיתקל במציאות כמו שהיא משתקפת בהן – היה דבר שונה. לגמרי.

אולם לא לשם כך נטלתי את העט. לא פשעיו לכאורה של ולדר הנבל הניעו אותי אל המקלדת בעיצומו של סופ"ש רגוע ושליו. מה שקומם אותי יותר מכל היתה המהירות שבה נחלצו החרדים להגן עליו. אותי זה החריד, אפילו קצת הפחיד.

המגזר החרדי הוא מגזר שמפותחת בו תרבות השתיקה. אין מספיק מקום ברשת כדי לפרט אפילו את מה שאני עצמי נחשפתי אליו. "סיפורים" מזעזעים שהממסד החרדי בחר בעיניים פקוחות לסיים את הסיפור ב"שטיבל". במקום להוקיע כבר בשישי בבוקר את האיש לנוכח ריבוי העדויות נגדו, ולהודות על כך שלמרבה המזל נשבר קשר השתיקה סביבו – הממסד החרדי בחר לגונן עליו.

נכון, אחיי החרדים, לא נעים לשמוע שמי שנחשב בזרמים מסויימים לסמל של חינוך, של הכלה והקשבה – היה סוטה ואנס לכאורה, על פי העדויות. מפלצת במסיכה. אני מבין את הקושי להתמודד עם הדבר, אבל דרושה הבנה: אם תמשיכו להתגונן ולטמון את הראש בחול, לדבר על "רמת האמינות של התחקיר הבא" – ראש הישיבה של התחקיר הבא ימשיך לפגוע בילדיכם ללא חשש. הרי הבייס שלו יוקיע את השליח, העיתונאי.

דרושים סוויצ' בראש והכרה בסיסית במציאות העגומה: אנסים וסוטים אינם אנשים עם קרניים. הם לא צריכים להיות מוכרים בציבור כפושעים. עצוב לומר, אבל אי אפשר לסמוך על אף אחד. כן, גם לא על המורה של בנכם, על היועץ החינוכי של תלמידיכם, ואפילו לא על ראש הישיבה שלכם. המציאות העצובה תוכיח.

הנזק כבר נעשה. כי לא יעזור כלום, בבירור קטן תגלו שחיים ולדר היה מוכר בשכבות רבות כ"בעייתי", ואולי גם לממסד הרבני אליו היה מקורב, כולל רב בכיר אליו ולדר היה מקורב במיוחד – היו ידועים הדברים.

כמה עצוב, אבל את תרבות "זו עלילה גסה" אתם יצרתם, מחוסר יכולת להתמודד עם העובדה, שהידיד הטוב מבית הכנסת או החברותא מהכולל אחה"צ התגלה כאנס, לכאורה.

כמה עצוב, אבל את תרבות "זו עלילה גסה" אתם יצרתם, מחוסר יכולת להתמודד עם העובדה, שהידיד הטוב מבית הכנסת או החברותא מהכולל אחה"צ התגלה כאנס, לכאורה

והתרבות הזו מאיימת יותר מכל עליכם. מרפדת את האנסים שקיימים, למרבה הצער, גם אצלכם במגזר. היא מאפשרת את פתח המילוט וההתגוננות לעבריין הבא. וכשזה יפגע חלילה אצלכם בבית, במשפחה – זה עלול להיות מאוחר מדי.
שמרו על עצמכם, על ילדיכם ועל ידידיכם. עצרו את תרבות השתיקה, ויותר מכל – ההגנה על הפושעים.

שלום קופילוביץ הוא צעיר בוגר המגזר החרדי, מתעניין בפוליטיקה ותקשורת ומשרבט מלים להנאתו מעת לעת. מאמין בכל ליבו ונפשו בליברליזם, אקטיביזם והכלת האחר.

"לדודה הפרחונית שלומית טנא המתהדרת בשמה המלא", כך הגיב בגוגל טוקבקיסט על טוקבק שלי, החתום בשמי, בו הבעתי דעה בוויכוח על סוגיה כלשהי. אותו טוקבקיסט, שחתם בשם פיקטיבי, חלק בגסות על דעתי. בתגובה על השתלחותו בי ציינתי שמתבקשת פה הבהרה:

"למה הזדהות של טוקבקיסט בשמו המלא נתפסת בעיניך כ'התהדרות'? מדוע אינך מפרש חשיפה של השם האמיתי כהימנעות מהסתתרות מאחורי שם בדוי, פיקטיבי? והלוא אותה הסתתרות המקובלת בטוקבקיאדה בגוגל מאפשרת פיזור רעל, הכפשות, ביזוי וטינוף הזולת. גסות רוח מבעבעת. גם בגללה הרשת מתפקעת מאלימות".

וגם חשבתי (בלי לכתוב זאת) על הקנטרנות של אותו טוקבקיסט. אני מניחה שהוא היה מעדן במקצת את ניסוחיו אלמלא הסתתר מאחורי שם בדוי. אילו חשף (כמוני) את שמו המלא, האמיתי.

וגם חשבתי (בלי לכתוב זאת) על הקנטרנות של אותו טוקבקיסט. אני מניחה שהוא היה מעדן במקצת את ניסוחיו אלמלא הסתתר מאחורי שם בדוי. אילו חשף (כמוני) את שמו המלא

הסתרת שמותיהם של רוב המטקבקים בגוגל מלווה, באופן אבסורדי, דווקא בחשיפה. נראה שהיא חושפת מעין תת-הכרה. וגם קנאה עזה נחשפת. אותה מפלצת ירוקת עין מרימה מדי פעם את ראשה.

די להציץ, למשל, באתר וואלה בראנז'ה. שם מתפרסמים דיווחים על מינוי אנשים וקידומם בענפי "התעשייה": הבידור, התקשורת וכו'. רוב המגיבים מפרגנים ומשבחים את מושא הדיווח, משגרים לו איחולי הצלחה, אפילו מאמינים שהוא יגיע רחוק. אבל תמיד יש נם משביתי שמחה. טוקבקים בנוסח "הוא כלומניק", "הוא אפס ביחסי אנוש", "ההצלחות שלו נבנות רק מפוליטיקה, ממרפקים וליקוקים".

ובקוטב השני – פייסבוק. שם, כידוע, אי אפשר לבדות שמות. המגבלה הזאת מצמיחה, בין השאר, פוסטים וטוקבקים מוצפים זיוף ודברי חלקלקות. אינפלציה של סופרלטיבים נפוצים עד לזרא כמו "מדהים", "מהמם", "מקסים", "אתה אלוף", "את אהובה", "יפה מבחוץ ומבפנים" וכיוצא באלו קלישאות.

רוב התגובות הללו (לא כולן) אינן חפות מחנופה. חנופה דביקה, סנטימנטלית, סכרינית, ולעתים קרובות מביכה.

וכבר נאמר שהפייסבוק הביא עימו צורה חדשה של הצגת ה"אני" אל מול קהל חברים מדומיין שתפקידו להחמיא. התצוגה הזאת תמיד אידילית ולכן כוזבת ומלאכותית.

ובקוטב השני – פייסבוק. שם, כידוע, אי אפשר לבדות שמות. המגבלה הזאת מצמיחה, בין השאר, פוסטים וטוקבקים מוצפים זיוף ודברי חלקלקות. אינפלציה של סופרלטיבים

לפעמים אין ברירה, מוכרחים להתחנף קצת כדי להסתדר בחיים, לצאת איכשהו ממצבים מביכים ולמנוע עלבונות. זה כמעט עניין של הישרדות. החנופה שמציפה את העולם הדיגיטלי (וגם את העולם האמיתי) גורמת, בין השאר, לערעור האמון במחמאות. גם למחמאה אמיתית, משמעותית, שמחממת את הלב, נלווה פקפוק כלשהו. אולי המחמיא אינטרסנט (שואל את עצמו המוחמא), שמא גם הוא מתחנף?

ואולי יש צדק מסוים בדברי טובקיסט שכתב: "ספק אם מדובר בחנופה ולא שקרים לבנים שכולנו עושים בהם שימוש. וזה ממש לא חדש. אבל פייסבוק משמש להם במה מעולה וכל הצדדים נהנים".

*  *  *

אני חוזרת מפייסבוק אל גוגל. עד כה לא נתקלתי במענה כלשהו לשאלה: למה בממלכת הטוקבקים של גוגל ההזדהות בשם המלא כל-כך נדירה? גם טוקבקים תרבותיים, לעתים אף מבריקים, וחפים מטינופים ומגסות רוח – חתומים לעתים רחוקות בלבד בשמות האמיתיים של כותביהם.

אשר לי עצמי: מדי פעם אני "מתהדרת" בשמי המלא, אבל במקרים רבים נמנעת מכך, כי לא נוח לי להיות חריגה. זה קצת מביך להיות יוצאת דופן בין עשרות ולעתים מאות שמות פיקטיביים. ואני גם נמנעת מלהזדהות בשמי המלא כאשר טוקבק שכתבתי חושף טפח או יותר מחיי הפרטיים.

עד כה לא נתקלתי במענה לשאלה: למה בממלכת הטוקבקים של גוגל ההזדהות בשם כה נדירה? גם כשמדובר בטוקבקים תרבותיים, מבריקים, וחפים מטינופים ומגסות רוח

ועוד משהו על ההשוואה בין הארסיות המפעפעת בטוקבקיאדה של גוגל לבין הסכריניות שמציפה את פייסבוק. לא אהיה מופתעת אם מומחי מחשבים יבצעו מעקב ויגלו שבין מרססי הרעל בגוגל יש טוקבקיסטים שמתגלים בפייסבוק כגדולי החנפנים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

המשנה במסכת בבא קמא מזכירה את נר חנוכה. אך מה למסכת העוסקת בנזקים שאדם גורם לרעהו לנר חנוכה? התשובה היא פשוטה, המשנה קובעת כי סוחר שמניח נר מחוץ לחנותו, אחראי לנזקים שהנר גורם. את הדין הזה מסייג רבי יהודה וקובע כי אם מדובר בנר חנוכה – אין אחריות לנזקים.

מה למסכת העוסקת בנזקים שאדם גורם לרעהו – לנר חנוכה? עפ"י המשנה, סוחר המניח נר מחוץ לחנותו אחראי לנזקים שהנר גורם. רבי יהודה מסייג, שאם מדובר בנר חנוכה אין אחריות לנזקים

בשני המקרים משתמש בעל החנות ברשות הרבים, כאשר בראשון הוא חייב ובשני פטור – מדוע? הרי גם במקרה הראשון אנו יכולים לטעון שעל מי שעובר בדרך לשים לב לנר. ולחלופין גם במקרה השני, אדם יכול לא לשים לב, להיתקל בנר ולהדליק את סביבתו.

נראה לי כי ההבדל טמון בשימושים המותרים בפרהסיה, ברשות הרבים. בניגוד למה שהתרגלנו, רשות הרבים נועדה להיות תמיד פנויה לרבים, ואין ליחיד זכות לשים בה את רכושו או את דבריו.

כך לכאורה היה צריך להיות בנוגע לרכבים, לשולחנות בתי קפה, לפסולת ואפילו לכיסאות נוח להשכרה על חופי הים. כחברה אנחנו בוחרים לאפשר ליחידים להשתמש ברשות הרבים גם לשימושם הפרטי, על אף שאינם משרתים אדם אחר ועל אף שאין זה ייעודה. זאת למרות שהקצאה זו אינה שוויונית, ומקפחת למשל את מי שלא מחזיק ברכב, והיה ראוי שמי שמשתמש ברשות הרבים יפצה את הכלל על שימוש זה.

בניגוד לכך, כאשר מדובר בנר חנוכה, אנו מתירים את השימוש – כי השימוש הזה נועד לרבים. הוא נועד לספר את הסיפור של העם, להביע עמדה על הזיכרון הראוי לרבים ועל הערכים המתאימים להם. נר חנוכה מספר את סיפור זיכרון המקדש, את סיפור המאבק בגזרות דתיות, וגם את ניצחונה של הדיפלומטיה שהובילה להקמת המדינה החשמונאית.

כאשר מדובר בנר חנוכה, אנו מתירים את השימוש – כי השימוש הזה נועד לרבים. הוא נועד לספר את הסיפור של העם, להביע עמדה על הזיכרון הראוי לרבים ועל הערכים המתאימים להם

מסיבה זו אנו יכולים לדרוש מאדם העובר ברשות הרבים לשים לב לנר החנוכה של אדם אחר – כי נר החנוכה הזה מבטא קול, שכחברה וכציבור אנו קובעים כי חשוב שיהיה נוכח ברשות הרבים. באופן דומה לגיטימי להנכיח קולות יהודיים מגוונים ברשות הרבים ולצפות מהם להתקיים אלה לצד אלה.

רשות הרבים היא בעצם מרחב הזהות הקולקטיבי, ולכן מה שקורה בה צריך לבטא את הזהות הזו. השימוש בה אינו זכות הפרט, אבל הוא כן חלק משיח הזהות הקולקטיבית. לכן ראוי לאפשר ברשות הרבים תפילה מעורבת, תפילת נשים ותפילה נפרדת בהובלת גברים – וכך גם בכותל המערבי.

אגב, מאותה סיבה בדיוק לגיטימי, כי מי שמוחה על אחד מסוגי התפילות יוכל למחות עליה – אך ללא פגיעה בצד השני ומתוך חובה לאפשר לו את דרכו "המוטעית" לטעמו. וכנראה עדיף שאת המחאה יעשה במקום אחר, ולא במקום התפילה של בר הפלוגתא שלו. עם זאת, אם הזהות הקולקטיבית תחשוב שהקול הזה פסול מכל וכל – אין מקום לאפשר אותו.

במובן זה הדיון הוא עדין. דוגמה קרובה היא הפרדה באוטובוסים או באירועים ציבוריים – כאן נראה כי הקולקטיב או הרוב סבור כי אין היא לגיטימית, על אף שיש מיעוט התובע זאת. עם זאת למיעוט יש פתרון בהפעלת תחבורת המונים פרטית נפרדת, או בקיום אירועים נפרדים במרחב פרטי.

גם נושא תפילת יהודים בהר הבית הוא עדין, מה גם שבמקרה זה קשה מאד לעמוד על דעתו של הקולקטיב. אבל צריך לזכור שגם הר הבית, גם הכותל וגם אוטובוס ציבורי – הם הפרהסיה, ועיצובה הציבורי חשוב. אגב, בדמוקרטיה הפרהסיה צריכה לתת מקום גם לרוב וגם למיעוט – מה שהופך את הדיון הזה לסבוך אף יותר.

נושא תפילת יהודים בהר הבית הוא עדין, מה גם שבמקרה זה קשה מאד לעמוד על דעתו של הקולקטיב. אבל צריך לזכור שגם הר הבית, גם הכותל וגם אוטובוס ציבורי – הם הפרהסיה, ועיצובה הציבורי חשוב

ההיתר להניח את נר החנוכה ברשות הרבים מזכיר לנו שהפרהסיה שלנו היא המרחב הקולקטיבי של הציבור, בעוד שהאחריות על חפץ פרטי המונח בשטחה מזכירה לנו שאל לה לפרהסיה לשמש לצרכינו האישיים, הפרטיים.

מאמר זה נכתב במסגרת חוברת לחנוכה על המפגש בין רשות הרבים ורשות היחיד

הרב אבי נוביס־דויטש הוא דיקן בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר ופעיל חברתי. תחת הנהגתו, בית המדרש הפך לגורם חשוב ובולט בהכשרת פעילים חברתיים העובדים בשדה העשייה היהודית־חברתית בישראל.. צילום: מיכל פתאל