לעולם לא אכפת מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני ומן הצורך לפתור אותו. נשארנו לבד – היהודים מעברו האחד של הקו הירוק (שנמחק זה מכבר מן המפות בישראל), והערבים הפלסטינים מעברו האחר. היהודים ממזרח לקו הירוק, הערבים אזרחי ישראל, כמו גם מדינות העולם, יצאו מן המשחק (לפחות בשלב זה).

לעולם לא אכפת מהסכסוך הישראלי-פלסטיני ומן הצורך לפתור אותו.  נשארנו לבד – היהודים מעברו האחד של הקו הירוק והערבים הפלסטינים מעברו האחר

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

אכן, מצבים ואינטרסים מדיניים-פוליטיים הם כחולות הנודדים, אבל נכון להיום המצב הוא כדלקמן:

• ארה"ב נמנעת מלחרוך ידיה במחלוקת דליקה כלשהי בעולם (וכל התמרונים והפגנות הכוח במשחקי המלחמה אינם משנים כהוא-זה), מה גם שהיא עצמאית ואוטרקית מבחינת צרכיה במשאבי אנרגיה.
• אירופה נתונה בסבך של מתחים ועימותים בתוך האיחוד האירופי, בין חברות בתוכו לבין מדינות שאינן באיחוד, ובין מדינות שונות שקמו לאחר פירוקן של בריה"מ ויוגוסלביה. האיחוד האירופי גם מצמצם תלותו האנרגטית במשאבים מן המזרח התיכון (לטובת רוסיה וצינור הגז הנמתח ממנה).
• משבר האקלים גם פותח, בכל ימות השנה, את מעבר השיט הנושק לקוטב הצפוני. מעבר זה מקצר את משך המסע הימי, מונע שהייה ב"פקקים" בתעלת סואץ, מצמצם את החשש מפני שודדי-ים, מוזיל את התובלה הימית, ועקב כל אלה – מייתר במידה מסוימת את המעבר דרך האוקיינוס ההודי, ויוצר פיחות בחשיבותו.
• אמנם יש בארה"ב ובאירופה אישים וגופים שונים, כולל במערכת הפוליטית, שרואים בנושא השליטה הישראלית במיליוני פלסטינים חסרי זכויות אזרח – סוגיה מוסרית עקרונית, אך כל עוד לא יצטרפו אליהם כוחות משמעותיים בעלי אינטרס, הם ייוותרו כגורם שולי ה"שורק באפלה".
• רוסיה מעולם לא פעלה באמת בסוגיה הישראלית-פלסטינית, להוציא השימוש בה כנגזרת הצהרתית מאסטרטגיה כוללת, וגם סין, כרוסיה היא "שחקן" ציני ואינטרסנטי גרידא בזירה הבינלאומית. הנושא הפלסטיני איננו בראש מעייניהן, אם בכלל.

אולם מסקנתי לגבי המצב היום נובעת ממהלכיהם של שני גורמים חשובים אחרים: מדינות ערב במזה"ת וערביי ישראל. ברי לכולנו, שמדינות ערב נטשו את העניין הפלסטיני לחלוטין למען עניינים ואינטרסים אחרים. גם אם בעבר היחלצותן למען הפלסטינים נראתה לא פעם כתשלום מס שפתיים או עילה מדומה במאבק נגד ישראל, הרי היום אין הן "מתביישות" בהעדפת קשרים עם ישראל על נאמנות ומחויבות ללאומיות פלסטינית.

גם אם בעבר היחלצות מדינות ערב למען הפלסטינים נראתה לא פעם כתשלום מס שפתיים או עילה מדומה במאבק נגד ישראל, הרי היום אין הן "מתביישות" בהעדפת קשרים עם ישראל על מחויבות ללאומיות פלסטינית

בימי נשיאותו של דונלד טראמפ היה נראה, שההתקרבות של מדינות אלה לישראל וחשיפת יחסיהן עמה וקידומם, נעשו בעיקר כדי לזכות בחסדיה של ארה"ב. אולם גם אז, ובמיוחד היום, בולט תפקיד "דבק" העוינות לאיראן בחיזוק הקשר בין ישראל למדינות ערב.

כדאי לשים לב להתפתחויות בעשור האחרון:

• מעורבותה של איראן בתימן, שגררה את ערב הסעודית ואיחוד האמירויות לפעילות צבאית מתמדת (וכושלת!) בנקודה אסטרטגית זאת בדרום חצי-האי ערב.
• השותפות האיראנית-קטארית בפיתוח שדה הגז הענק שבגבולן המשותף, היתה גורם חשוב בגישתה התקשורתית-ביקורתית של קטאר כלפי שכנותיה בחצי-האי, ובהמשך לחרם (הכושל!) ששכנות אלה הטילו עליה.
• ההתערבות והנוכחות של איראן בעיראק ובסוריה (עם כל הסלידה, הקיימת בחוגים מסוימים במדינות אלה מפעולותיה), שמחזקת את השיעה במאבקה בסונה בעולם הערבי-מוסלמי (המצב הדמוגרפי בעיראק מצביע על עלייה הדרגתית ברוב השיעי במדינה, כאשר העולם הערבי נשלט בידי רוב סוני עצום, ואילו העלאווים בסוריה – מיעוט בן 10%-13% – גם הם ענף, אם גם סוטה, בשיעה, השולט במדינה בעלת רוב מוסלמי-סוני).
• וכמובן, החרדה המוחשית והמיידית מפני הטילים ארוכי-הטווח של איראן, והעמומה יותר – מפני "הפצצה האיראנית" – כשהגיוני ביותר שהמטרות שכלי-נשק אלה מכוונים ויכוונו אליהן, נמצאות בערב הסעודית ושכנותיה ולא בישראל (הסכסוך ההסטורי בין פרס לערב קדם להופעת האסלאם, וקיבל מן האסלאם ממד דתי-תאולוגי שהעמיק סכסוך זה והפך לסיבת-הסיבות להימשכותו ולפרצי המאבק האלים המופיעים בתולדותיו).

בימי טראמפ היה נראה, שהתקרבות מדינות ערב לישראל וחשיפת יחסיהן עמה וקידומם, נעשו בעיקר כדי לזכות בחסדיה של ארה"ב. אולם גם אז, ובמיוחד היום, בולט תפקיד "דבק" העוינות לאיראן בחיזוק הקשר

מדינות חצי-האי ערב נמצאות בעיצומו של תהליך גיוסה של ישראל למען האינטרסים שלהן – הגנת גבולותיהן הימיים והיבשתיים מפלישה איראנית או מפעולות צבאיות אחרות שלה או של בני-חסותה, שייעודן חיזוק השיעים במאבק בין הכיתות המוסלמיות.

מדינות חצי-האי ערב, וגם מצרים, מצאו בישראל, הלוחמת העיקרית בפצצה האיראנית, בעלת-ברית מתאימה המגלה נכונות ורצון להירתם לצרכיהן. ואכן מזה שנים, ישראל משמשת כרוח החיה בקרב המתעמתים עם איראן.

אמנם יש טעם בראייה הישראלית, הנובעת מן החשש שמא איראן מבקשת ליצור ציר שיעבור דרך עיראק, סוריה ולבנון עד לחופי הים התיכון, תוך עידוד גורמים עוינים לישראל הנמצאים על ציר זה ובקרבתו. אולם הפיכת ישראל לנושאת הדגל במאבק בהתגרענות איראנית היה שגוי מלכתחילה, והוא מיותר (וכנראה חסר תוחלת) גם היום. מבחינה הסטורית, גאו-פוליטית ואסטרטגית, היה עדיף לנסות להתקרב אל האיראנים, וליצור הבנה בין שני עמים משכילים, שהעולם הערבי-סוני אינו ידיד מובהק ולו של אחד מהם. אבל את הנעשה אין להשיב.

מכל מקום, בגלל ההתקרבות הישראלית-ערבית – תרומת איראן להתפתחויות באזור – הנושא הפלסטיני איבד, לכאורה, מחשיבותו. נכון לשעה זאת, הפלסטינים איבדו כל תמיכה מעשית והצהרתית של ממש מחלקים אלה של העולם הערבי, כולל הנהגת מצרים, שעניינה בפלסטינים נובע אך ורק מקשיים בחצי-האי סיני ומקיומו של הגבול בין הצדדים, מדרום לרצועת עזה.

בעוד שאיראן הצליחה לערטל את הפלסטינים מתמיכה ערבית בהם, ערביי ישראל החליטו לעשות לביתם – לדאוג לרמת חייהם ולאיכות חייהם במדינה, במקום לשמר את העניין הפלסטיני במרכז הצהרותיהם ומעורבותם הפוליטית.

דווקא רע"ם, המפלגה המייצגת יותר מכל את התאולוגיה המוסלמית-סונית בפוליטיקה הישראלית, הפכה לחוד החנית במאבק למען האינטרסים המקומיים-יומיומיים של ערביי ישראל.

דווקא רע"ם, המפלגה המייצגת יותר מכל את התאולוגיה המוסלמית-סונית בפוליטיקה הישראלית, הפכה לחוד החנית במאבק למען האינטרסים המקומיים-יומיומיים של ערביי ישראל

מתוך הסכם כתוב, או הסכמה שבשתיקה עם שותפותיה לקואליציה הנוכחית, המפלגה אינה משמיעה קול ואינה נוקטת לשון איומים, כאשר הממשלה הנוכחית מרחיבה התיישבות מעבר לקו הירוק, או כאשר יחידות בצה"ל מתעלמות מפעולות אלימות של פורעי חוק יהודים כלפי רכוש ונפש בשטחי היישובים הפלסטיניים, ואפילו כאשר אין משחררים אשה פלסטינית ממעצר מנהלי לצרכי נוכחות בהלוויית בתה.

למעשה, ראשי רע"ם מבינים את נפש בוחריהם. במטוטלת הנודעת בין "ישראליזציה" ל"פלסטיניזציה", הפרגמטיזם של בני-האדם שרוצים לחיות בתנאים וברמת חיים נאותים, גובר על אידאליזם מילולי של דרישות נעלות בשם "הצדק לפלסטינים". כמובן, שגם היהודים שהתיישבו ממזרח לשטחי מדינת ישראל "אינם במשחק", שהרי הם מעוניינים בשימור המצב הנוכחי, בין אם יהפוך לסיפוח רשמי בין אם לאו.

וכך, ישראל שוקעת בביצת אי-ההכרעה בעניין השטחים הללו. הקהל – מדינות העולם, מדינות ערב, יהודי יו"ש/הגדה המערבית, ערביי ישראל – נטש את היציע ופנה איש-איש לענייניו; וכרגע, אין בנמצא גורם בעולם שיסכים, או יתנדב, להיות שופט – בורר מתערב ומעורב במשחק.

על היהודים שמושבם בתוככי מדינת ישראל, ועל הפלסטינים שבשטחי ארץ-ישראל שמחוץ למדינה, להכנס "למשחק" במלוא עוזם, ולנהל אותו בהגינות ובחשיבה מעמיקה, כדי שהסכסוך יסתיים בשלום, תרתי משמע. מסתבר, שאם אין אנו לנו, אין לשני הצדדים מישהו שיחלצם.

לשעבר - מורה לאזרחות; לעיתים מזומנות - עורך ומתרגם; לעיתים קרובות - כותב באתרי שיפוט כדורגל בינלאומיים