אם לשפוט מהדיבור ברשתות, ובעיקר מהנכונות להשלים עם עסקת טיעון במשפט נתניהו, יש רעב נואש לחזור למציאות הפוליטית הישנה והטובה, כביכול, של "גוש שמאל-ערבים" בהנהגת מפלגת העבודה, מול "גוש ימין-דתיים-חרדים" בהנהגת הליכוד.

אם לשפוט מהדיבור ברשתות, ובעיקר מהנכונות להשלים עם עסקת טיעון במשפט נתניהו, יש רעב לחזור למציאות הפוליטית הישנה והטובה, כביכול, של "גוש שמאל-ערבים" מול "גוש ימין-דתיים-חרדים"

רק תנו להם את שנת 1992 או 1988 בחזרה. הגעגועים ל"גן העדן האבוד" הזה משותפים לשמאל המפלגתי ותומכיו ובאופן פרדוקסלי, גם לימין הביביסטי, שממשיך להתרגז כל יום מחדש מעצם קיומה של "קואליציית צבעי הקשת" של נפתלי בנט, שכוללת פלגים שהם מחשיבים כ"שלהם". אבל הקונסטלציה הזאת התנפצה מזמן. יש מי שיגיד שהיא התנפצה כבר בימי אריאל שרון.

אתם לא בקנזס יותר, ואתם לא יכולים לחזור.

אני לא יודע איזה מגאפון נדרש כדי שיקשיבו, או איך להסביר ככה שהמסר יופנם (אולי עם בדידים): ישראל של שנת 2000 לא קיימת יותר. כמו פלסטין של 1948, אי אפשר לשחזר אותה. הגושים המפלגתיים רוסקו והתארגנו מחדש והם עדיין בתהליך התגבשות. חייבים להבין: עסקת טיעון תחזיר את נתניהו לראשות הממשלה במוקדם או במאוחר. הזלזול האופנתי ב"פוליטיקת רק-לא-ביבי" הוא פשוט מסוכן.

בצד האופטימי, אם תהיה עיסקת טיעון הממשלה תתפרק, עמיחי שיקלי יעוף מחיינו ומהפיד. לדעתי זו נקודת זכות רצינית, ועוד לא אמרתי כלום על הסכינים שישלפו בפריימריז בליכוד ביום שאחרי ועל עתידה העגום של גד״א.

— Iris Leal (@LealIris_) January 14, 2022

המערכת הפוליטית של ישראל התארגנה מחדש בשנות הביביזם. בוודאי אחרי "ההסתערות על גבעת הקפיטול" שלנו. זו שהצליחה דווקא, בניצוחו של יולי אדלשטיין. הדמוקרטיה הישראלית חיה עם אלמנט אנטי-דמוקרטי גדול שמאיים עליה. כל זמן שהמגמה הזאת נוכחת בכנסת, האיום על הדמוקרטיה ועל הרפובליקה (זאת שעדיין לא הכרזנו עליה) – הוא ברמת כוננות כמעט מקסימלית.

הדמוקרטיה הישראלית חיה עם אלמנט אנטי-דמוקרטי גדול שמאיים עליה. כל זמן שהוא נוכח בכנסת, האיום על הדמוקרטיה ועל הרפובליקה (שעדיין לא הכרזנו עליה) – הוא ברמת כוננות כמעט מקסימלית

הליכוד "של פעם" היה בקואליציה או באופוזיציה, אבל השתתף במשחק הפרלמנטרי כך או כך. הליכוד החדש, הטרמאפיסטי-ביביסטי, משחק בשיטת מיטש מקונל, שיטת ה-Gridlock: אם הם לא בשלטון, הם לא יתנו לאף אחד אחר לנהל את המדינה.

זה לא טנטרום, זה הדנ"א הפוליטי החדש. בין אם המפלגה הרפובליקאית המציאה את השיטה או לא, ה-gridlock כבר התקיים בזמן נשיאותו של ברק אובמה ו"מסיבת התה". הליכוד אימץ את השיטה. פיליבסטרים, חרם-קיזוזים, חרם ועדות, אי-הקמת ועדת אתיקה, הסתה ושקרים בסיטונות, שמועות שקריות על יריבים פוליטיים.

האמירה "אתם לא בקנזס יותר" נכונה לתומכי ה"מרכז הרדיקלי". אלה מתגעגעים ל"נורמליות של פעם", ומשוועים לממשלת אחדות עם ליכוד ליברלי נטול נתניהו, ששותף איתם לקונצנזוס החמים והמוכר: קיפאון מדיני דה-פקטו עם קישוטי מו"מ, כלכלה נוסח שנות ה-90 וה-2000, ויכוח על פרפראות של מדינת רווחה, אמנת גביזון-מדן.

העולם כקונצנזוס כלכלי-חברתי בין ימין ל"שמאל-מרכז", נסדק באופן בלתי הפיך ב-2008 עם משבר הסאב-פריים. ומשבר הקורונה ריסק אותו לרסיסים ב-2020. הקונצנזוס המדיני התרסק: ימני מובהק כמו בוגי יעלון מדבר על סכנת האפרטהייד. אני לא מבין מאיזה בוידעם מאובק שלפתם את אמנת גביזון-מדן: הצד האורתודוקסי דחה אותה בבוז לפני עשרים שנה, ולצד החילוני נמאס שלא שואלים אותו בכלל. אגב, לדרישות החוקתיות של הצד החילוני יש רוב חסר תקדים.

ה"מרכז הרדיקלי" מתגעגע ל"נורמליות של פעם" ומשווע לממשלת אחדות עם ליכוד ליברלי נטול נתניהו ולקונצנזוס החמים והמוכר: קיפאון מדיני דה-פקטו עם קישוטי מו"מ וכלכלה נוסח שנות ה-90 וה-2000

שמאל מדיני יקר (ציוני ורדיקלי), אתה לא בקנזס יותר. הכיבוש עוד כאן, וגם האפרטהייד, אבל זה לא "עוד מאותו דבר". הזמן לא נעצר ב-2009 (אחרי סבב מו"מ להסדר קבע שנעצר במרחק טיוטה בכתב, שתאפשר לגבש רוב בשני הצדדים). כמות הופכת לאיכות: אין דין הגדה והרצועה עם 250,000 מתנחלים (1996) כדין הגדה עם 700,000 מתנחלים.

בנט ימני-אידיאולוגי? הוא מתנגד למדינה פלסטינית? אז מה. כמה ראשי ממשלה בישראל הצהירו על תמיכתם בפתרון שתי המדינות, ולנכונות הזאת לא הייתה שום משמעות בשטח. יצחק רבין, אגב, לא תמך במדינה פלסטינית, ונבחר אפילו לפני ששינה את עמדתו הרשמית נגד מו"מ ישיר עם אש"ף.

אתם מדברים, בצדק, על אפרטהייד ועל הניסיון הדרום-אפריקאי. נו? תבדקו מי היה פרדריק דה-קלרק. הוא כנראה היה הרבה יותר "בנט" מאשר אורי אבנרי או אייבי נתן. ואם פרנסיס בותה, קודמו בתפקיד והקיצוני ממנו, היה מציע לנלסון מנדלה מו"מ, מנדלה היה נושא ונותן עם בותה. זאת כנראה הסיבה שלא נרשמה התרגשות גדולה בגדה וברצועה מבחירתו של בנט וגם לא מהצהרותיו המדיניות.

שמאל חברתי יקר, אתה לא בקנזס יותר. אתם משוועים לריק, לחזור לוויכוח בקווים הישנים. בני הברית הישנים לתיקוני חקיקה ותקציבים חברתיים – ח"כים חרדיים, האגף המתון בליכוד וכדומה – אינם בני ברית יותר.

יש שני "ימינים": הימין הניאו-ליברלי הקשה התחבר לפופוליזם הביביסטי. הוא רוצה דרוויניזם חברתי קשוח, מפלרטט עם ביטול הרפואה הפרטית, ביטול מנגנוני רווחה ומי יודע, אולי בעתיד גם יכריז מלחמה על חוק חינוך חובה.

בנט ימני המתנגד למדינה פלסטינית? אז מה. כמה רה"מים הצהירו על תמיכה ב-2 מדינות ללא משמעות בשטח? רבין, אגב, לא תמך במדינה פלסטינית, ונבחר לפני ששינה את עמדתו הרשמית נגד מו"מ ישיר עם אש"ף

אתם לא יכולים להימלט מהשיח סביב נתניהו. זה לא "רק-לא-ביבי". זה "כן או לא פשיזם".

מי שרוצה שהפוליטיקה הישראלית תחזור לעסוק ולו במעט בשאלות של מהות ומדיניות צריך לתמוך בעסקת טיעון שתרחיק את נתניהו מהחיים הפוליטיים. מי שעגלתו הרעיונית במילא ריקה ומה שיש לו למכור זה רק ביבי או רק לא ביבי צריך לתמוך בהמשך הטרלול הזה לעוד הרבה שנים.

— Rami Hod (@Rami_Hod) January 15, 2022

האגף החדש של הימין, הלא-מוגדר, מחפש מחדש את הדרך לחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי; מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא. לכן, הוא מחפש הסכמות עם השמאל הסוציאליסטי והסוציאל-דמוקרטי על אמנה חברתית חדשה – אולי הסכמות של 50%, אולי של 80%.

זה לא "רק לא ביבי", ולא מפני שאין לגוש הימין 61 מנדטים. הסיבות עמוקות, והן נטועות במציאות החדשה, פוסט-טראמפ ופוסט-קורונה. "ישראל ביתנו", למשל, גלויה למדי בעניין ההתנתקות מהניאו-ליברליזם; "ימינה" ו"תקווה חדשה" מעמעמות מסרים, ואף מכילות אגף ליברטריאני "הארדקור", אבל גם נפתלי בנט וגם גדעון סער יודעים שהאופרה בכיכובם של רייגן ות'אצ'ר נגמרה. אל תיבהלו מ"פורום קהלת": הוא לא יוכל לשרוד באגף הזה לאורך זמן.

*  *  *

לא רק הליכוד השתנה. שתי הרשימות החרדיות (יהדות התורה היא לא רק ברית של שתי מפלגות, אלא פדרציה רופפת של חצרות חרדיות רבות) עברו שינוי בלתי הפיך. הן קשורות בעבותות לימין המדיני הקשה, וגם העמדה ה"חברתית" שלהן מוגבלת לקצבאות הילדים ומספר מצומצם של סוגיות מגזריות מובהקות. כאמור, שיתוף הפעולה שלהן עם נציגות הציבור הפלסטיני-ישראלי ועם השמאל החברתי – הסתיים.

לא רק הליכוד השתנה. הרשימות החרדיות עברו שינוי בלתי הפיך. הן קשורות בעבותות לימין המדיני הקשה, וגם העמדה ה"חברתית" שלהן מוגבלת לקצבאות הילדים ומספר סוגיות מגזריות מובהקות

ש"ס השתנתה: אריה דרעי חזר להנהגה, אבל לא יחזור ל-1992. דרעי החליט שהקו המדיני והאזרחי שאלי ישי הקצין, מיטיב עם המפלגה. גם יהדות התורה השתנתה.

משה גפני יכול להזכיר בפעם המיליון שהוא "השמאל המדיני של החרדים", ואין לכך שום משמעות. בוודאי לא אחרי בחירות 2021, שבהן גילו לתדהמתם מנהיגי "יהדות התורה" שהם מתחרים עם בצלאל סמוטריץ' על לפחות 2 מנדטים ברחוב החרדי.

המאבק על הפרדת דת ומדינה השתנה. יהדות התורה וש"ס עברו רדיקליזציה קלריקלית בשנות הביביזם. לפני 30 שנה, ש"ס הדירה את עצמה מ"מלחמות השבת" (הסמל הידוע היו משחקי הכדורגל). ש"ס החדשה רוצה תיאוקרטיה "על מלא", ונמצאת במרוץ חימוש מתמיד עם יהדות התורה: מי יותר מחמיר בהלכה, מי רוצה יותר הדרת נשים.

באגף השני של המחנה, הצד החילוני או מסורתי כביכול, הרטוריקה של דוד אמסלם ממחישה את החרדיזציה, או חרד"ליזציה, של הליכוד. המחנה עובר גיבוש וציפוף שורות: המפלגות החרדיות הופכות לימין מדיני, הליכוד רוצה יותר כפייה דתית.

אם מחנה השינוי רוצה לשקם את ישראל, ולהציל באמת את הדמוקרטיה, הוא חייב להשלים עם העובדה שהמצב הנוכחי והבריתות הנוכחיות אינם תאונה היסטורית, אלא תוצאה של תהליכים ארוכים, של היערכות מחדש, שלא מוגבלת לישראל.

אם מחנה השינוי רוצה לשקם את ישראל ולהציל הדמוקרטיה, הוא חייב להשלים עם כך שהבריתות והמצב הנוכחיים אינם תאונה היסטורית, אלא פרי תהליכים ארוכים של היערכות מחדש

די להסתכל בארה"ב: בתוך הסיעה הדמוקרטית ליברלים מובהקים חייבים להסתדר עם אגף שקורא לעצמו בגלוי סוציאליסטי. מולם, עומדת מפלגת טראמפ: כלכלה דרוויניסטית, מיזוגניה, גזענות ולהט"בופוביה גאים ומתריסים, שאיפה גלויה להרס הדמוקרטיה. וכמובן, הכחשת שינוי האקלים.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

צינור הגז, ה–East Med Pipeline, שנועד לחבר את שדות הגז במזרח הים התיכון – בנתיב שעובר בין ישראל, קפריסין ויוון ומשם לאירופה – היה הפרויקט היומרני ביותר שנדון זה מספר שנים בעקבות גילויי הגז באזור בעשור האחרון.

האיחוד האירופי נרתם לכך ומימן סקר היתכנות של הפרויקט השאפתני. יחד עם זאת, לאורך כל הדרך היתכנות הצינור נתקלה בסימני שאלה מרובים בשל העלות הגבוהה שלו (ההערכה נעה סביב שבעה מיליארד דולר) ואורכו (קרוב לאלפיים ק"מ).

צינור הגז, ה–East Med Pipeline, שנועד לחבר את שדות הגז במזרח הים התיכון – בנתיב בין ישראל, קפריסין ויוון ומשם לאירופה – היה הפרויקט היומרני ביותר שנדון מזה שנים בעקבות גילויי הגז באזור בעשור האחרון

גם באיטליה, לשם היה אמור הצינור להגיע מיוון נשמעו קולות מסויגים לרוב, בעיקר מסיבות הנוגעות לאיכות הסביבה והתנגדות התושבים באזור אליו היה אמור להגיע הצינור. טורקיה מצידה התנגדה לפרויקט בטענה שהוא עובר במים הכלכליים שלה, ובמיוחד לאחר ההסכם שחתמה עם הממשלה בטריפולי, שכידוע נדחה על ידי רובם המכריע של השחקנים הרלוונטיים בזירה הבינלאומית.

כך או כך, השגרירות האמריקאית באתונה פרסמה לאחרונה, ב-10 בינואר, הודעה בה אישרה למעשה דיווחים קודמים בתקשורת היוונית בדבר נסיגה אמריקאית מתמיכה בפרויקט. בהודעה נאמר, שארה"ב מסיטה את תמיכתה לעבר חיבור כבלי החשמל המתוכננים בין מצרים, ויוון (ואפריקה), כמו גם לכיוון הכבל בין ישראל, קפריסין ויוון: "הפרויקטים הללו לא זו בלבד שיחברו בין משקי אנרגיה חיוניים, אלא יסייעו גם להכין את האזור למעבר לאנרגיה נקיה". בה בעת הודגש כי "ארה"ב נותרה איתנה בתמיכתה במאמצים לקדם שיתוף פעולה אזורי, כולל במסגרת 3+1, שכוללת את ארה"ב, ישראל, יוון וקפריסין".

מה עומד מאחורי שינוי העמדה האמריקאית?

סביר שהסיבה העיקרית נובעת מאי מעשיותו הברורה של הפרויקט. זאת ועוד, יש בכך גם לתרום להפחתת המתח באזור, לנוכח העמדה הטורקית. אין גם להוציא מכלל אפשרות אינטרס אמריקאי כלכלי "אגואיסטי", בדמות העדפתה למכור (יותר) גז מונזל לאירופה במידת הצורך, מה שהיא כבר עושה כעת.

סביר שהסיבה העיקרית לשינוי העמדה האמריקאית נובעת מאי מעשיותו הברורה של הפרויקט. יש בכך גם לתרום להפחתת המתח באזור, לנוכח העמדה הטורקית. ויתכן אינטרס אמריקאי כלכלי "אגואיסטי"

כאמור, גם באירופה לא נרשמה התלהבות רבתי מהצינור, למרות שהאיחוד האירופי מימן סקר היתכנות. יצוין, שכבר בסוף אוקטובר 2021 מקור בנציבות האירופית הגדיר את הפרויקט כ"מסובך", וכמי שאינו עולה בקנה אחד עם היעדים ארוכי הטווח לעבר אנרגיה ירוקה.

מה משמעותה והשלכותיה של העמדה האמריקאית העדכנית?

ברור למדי, שבשלב זה מדובר בהקפאתו של הפרויקט, שכאמור ממילא לא נהנה מסיכויי היתכנות גבוהים. יש לזכור, שלאורך כל הדרך חשיבותו העיקרית של הצינור הייתה מדינית-אסטרטגית. הוא היווה המחשה, אמנם יומרנית ביותר, של המשולש שנוצר בין ישראל, יוון וקפריסין, ושל פוטנציאל האנרגיה של האזור עבור אירופה.

הפוטנציאל לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה היווה זרז משמעותי למפגשי אינטרסים מרובים ורחבים יותר במגוון תחומים. המשולש הישראלי–יווני–קפריסאי תרם גם במידה משמעותית לארכיטקטורה האזורית שנבנתה בשנים האחרונות, ובעיקר עם הקמתו של פורום הגז האזורי בינואר 2019. אגב, שרת האנרגיה הקפריסאית היא הנשיאה התורנית של הפורום השנה, שמטהו נקבע כידוע בקהיר.

זאת ועוד, חלופות היצוא האזוריות של הגז הטבעי התקבעו בשנים האחרונות באזור עצמו (הסכמי היצוא בין ישראל למצרים וירדן), ודרך מתקני ההנזלה במצרים. במילים אחרות: היתכנותו המעשית של צינור ה–East Med  פחתה, אף ללא האג'נדה הירוקה של האיחוד האירופי.

לאורך כל הדרך חשיבותו העיקרית של הצינור הייתה מדינית-אסטרטגית. הוא היווה המחשה, אמנם יומרנית ביותר, של המשולש שנוצר בין ישראל, יוון וקפריסין, ושל פוטנציאל האנרגיה של האזור עבור אירופה

האם יהיה בכך כדי לפגום בשיתוף הפעולה המדיני-אסטרטגי במשולש הישראלי–יווני–קפריסאי? האם תיפגע מערכת היחסים האמריקאית–הלנית, שהתהדקה עד מאד בשנים האחרונות? התשובה שלילית לשתי השאלות.

ניתן להפליג ולהוסיף, כי מבחינות רבות הפרויקט היומרני של צינור הגז "עשה את שלו". הוא המחיש את הפוטנציאל האסטרטגי שנוצר במזרח הים התיכון, הידק את מפגשי האינטרסים ומערכת היחסים בין וושינגטון, אתונה וניקוסיה, הישג לא מבוטל כלל ועיקר אם זוכרים את המשקעים ההיסטוריים בין שלש המדינות.

יש להניח, כי בין שלוש המדינות השותפות לפרויקט – ישראל, קפריסין ויוון – האחרונה היא המאוכזבת ביותר. ישראל מצויה בשלב המתקדם ביותר מבחינת ניצול מאגרי הגז שלה; קפריסין הצליחה לחתום על הסכמים עם ישראל, מצרים ולבנון (זה האחרון אמנם טרם אושרר בפרלמנט הלבנוני) ביחס למים הכלכליים שלה, וגילתה מאגרי גז בתחומה. היא מצויה אמנם בעימות חזיתי מסובך מאין כמותו עם טורקיה, אולם זו סוגיה מורכבת בפני עצמה, שלא זה המקום להיכנס אליה. יוון טרם הצליחה להסדיר את חילוקי הדעות שלה, העמוקים ומורכבים מאין כמותם, עם טורקיה ביחס למים הכלכליים, ואף אינה קרובה לכך. מבחינה זו היא מצויה מאחור ביחס למיצוי פוטנציאל האנרגיה במזרח אגן הים-התיכון.

למרות זאת, הברית שנוצרה בין ישראל והמדינות ההלניות חשובה לאין ערוך מהיתכנותו, או כעת הקפאתו, של פרויקט בסדר גודל מעין זה. מפגשי האינטרסים והאמון שנבנו בין שלוש המדינות הינם נכס אסטרטגי בפני עצמו, ומהווים את אחד מאבני היסוד של מערכת היחסים האזורית של העשור האחרון.

אנקרה, יש להניח, שבעת רצון מההחלטה האמריקאית. יש לצפות, שתברך עליה, ותראה בכך חיזוק לעמדתה, אף שכאמור ההיתכנות הכלכלית של הצינור ממילא הייתה נתונה בספק רב. ואכן, הנשיא ארדואן חש להבהיר (ב-17.1), כי יצוא גז ישראלי לאירופה יכול להיעשות רק דרך טורקיה, ושניתן לשאת ולתת על התנאים לכך. הוא הזכיר שמתקיים דיאלוג עם הנשיא הרצוג וכי רה"מ בנט "שולח מסרים במישורים שונים". במילים אחרות: אנקרה הזדרזה לשלוח איתות חיובי לעבר ירושלים.

הברית שנוצרה בין ישראל והמדינות ההלניות חשובה לאין ערוך מהיתכנותו, או כעת הקפאתו, של פרויקט בסדר גודל מעין זה. מפגשי האינטרסים והאמון שנבנו בין שלוש המדינות הינם נכס אסטרטגי בפני עצמו

כך או כך, האתגר לייצב את מערכות היחסים המתוחים באגן המזרחי של הים-התיכון, ובעיקר בין טורקיה ושאר השחקנים המרכזיים באזור, נותר בעינו. נדרשת לכך מדיניות אמריקאית אסרטיבית יותר, שבנסיבות הנתונות לא נראה שוושינגטון מעוניינת להוביל אותה.

אחד המבחנים המעניינים של המדיניות האמריקאית בהקשר האנרגטי במזרח הימ"ת נוגע דווקא לזווית הלבנונית: האם אספקת הגז ממצרים, דרך ירדן וסוריה ללבנון אכן תתממש? ובכן, עושה רושם שכן, כולל לאחר הערבות האמריקאית, מן הימים האחרונים, כי עסקה זו לא תיפגע עקב הסנקציות המוטלות על משטר אסד בסוריה, וכמובן התיווך האמריקאי ביחס לקו הגבול הימי הישראלי–לבנוני (ובהקשר זה סימני השאלה הרבה יותר גדולים).

מזרח הימ"ת מוסיף לייצר גלים מעניינים ביותר, באופן ששב וממחיש את הצומת המרתקת בה מצויה ישראל.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/