בשנת 1947 שוטטה עז לתוך מערה במצוקי המדבר שליד החופים הצפון־מערביים של ים המלח. הרועה שטיפל בעדר ראה את העז נכנסת למערה וזרק לכיוונה אבן כדי להבריח אותה החוצה. האבן הזאת ניפצה צנצנת חרס, שאצרה בתוכה שלוש ממגילות ים המלח במשך 2,000 שנה.

זריקת האבן הובילה לחפירות ארכאולוגיות במערה שבה נמצאו המגילות, ובקומראן הסמוכה – יישוב עתיק מתחת לצוקים. עד סוף שנות ה־50 עבדו ארכאולוגים בקומראן וחשפו מבנים, מגדל, בורות מים, מקוואות טהרה ואקוודוקט.

על אף שמדובר בגילויים מרתקים, הממצאים בקומראן הם לא לב העניין, כך לדברי ד"ר דניאל ויינשטוב מאוניברסיטת בן גוריון. ויינשטוב טוען שהחלק החשוב ביותר מבחינה היסטורית בקומראן הוא השטח החלק, הקרוב להריסות, שבו לא נמצא אף לא חפץ אחד.

בחלקה הזאת, מאמין ויינשטוב, נאספו מדי שנה אלפי חברי הכת היהודית שאנחנו מכירים בתור "האיסיים" (המזוהים עם כת ה"יחד") לטקס דתי מצמרר. ויינשטוב, שחוקר את כתבי האיסיים במשך יותר מ־30 שנה ומומחה לשפות עתיקות, מבסס את התיאוריה שלו על פרשנות חדשה למגילה בשם "מסמך דמשק".

הפארק הלאומי קומראן (צילום: שמואל בר-עם)

הוא טוען כי הממצאים שלו פותרים שאלות שתיאוריות אחרות השאירו ללא מענה לרוב. למשל, למה לא היו חדרי שינה בקומראן, לאיזה צורך שימש השטח הגדול, שנותר ריק, ומה הייתה מטרת הקיר הארוך והנמוך לצדו?

האיסיים היו מפוזרים ברחבי המדינה וגרו בעיקר בקהילות שהורכבו מגברים בלבד או מאחרות שבהן היו משפחות עם ילדים. המפקדה הראשית של הכת הייתה בקומראן

כמו שתי הכתות היהודיות הנוספות של התקופה – הצדוקים והפרושים – האיסיים היו מפוזרים ברחבי המדינה וגרו בעיקר בקהילות שהורכבו מגברים בלבד או מאחרות שבהן היו משפחות עם ילדים. המפקדה הראשית של הכת הייתה בקומראן, ליד ים המלח.

רוב המומחים סבורים כי כמה מאות גברים חיו בקומראן, שהיום הפך לפארק לאומי. ויינשטוב חושב אחרת ומאמין שרק כמה עשרות גברים בנו את ביתם בקומראן ותחזקו את האתר. משום שהיו כל כך מעט יושבי קבע, לא היה צורך בחדרי שינה. ייתכן שאותם גברים ישנו במערות.

נוסף על תחזוקת האתר, הוא מוסיף, האיסיים גם הכינו את קומראן למפגש השנתי של אלפי חברי הכת, שעל אף שנימולו מייד אחרי הלידה ולכן נכנסו בברית אברהם, הרגישו צורך לחדש את הקשר עם אלוהים מדי שנה.

ד"ר דניאל ויינשטוב מצביע על אתרים היסטוריים בגן הלאומי קומראן, אוקטובר 2021 (צילום: שמואל בר-עם)

במסגרת הטקסים, לפחות 2,000 מחברי הכת היו נעמדים בשורה וזוכים לקללות מהלויים או בברכה מהכהנים או ממעמד הכמרים. אחרי כל קללה או ברכה, הגברים היו עונים ב"אמן". ויינשטוב מציין שלפי האמונה האיסיית, המלאכים קיימו טקס מקביל בגן העדן, צפו בנאמר ובנעשה ושפטו את הגברים למטה. האמונה הזאת הפחידה איסיים רבים שסירבו להשתתף בטקס וגורשו מהכת.

ויינשטוב הסביר שהחלק הצפוני ביותר של האתר נבנה מחדש בתקופת שלטון החשמונאים, הידוע יותר כתקופת יהודה המכבי, בין השנים 140–37 לפני הספירה.

החלק השני נבנה מדרומית לו, בערך בשנת 37 לפני הספירה, כשהרומאים העבירו את השליטה באזור לידי הורדוס. בתקופה זו נבנה מטבח גדול שסיפק מזון לבאי המפגשים השנתיים, נבנה מקווה ענק שבו יכלו להיטהר לפני הטקס ונבנה באר מים עצומה שהרוותה את כולם.

הטקסים נערכו, כנראה, בתחילת הקיץ, במהלך חג השבועות, כך שלפי ויינשטוב האיסיים ישנו מתחת לכיפת השמיים. הארוחות הוכנו במטבח, שעד היום ניתן למצוא בו החלון שממנו היה אפשר לחלק מזון להמונים. ליד המטבח נבנתה רצפת פסיפס עשויה אלפי אבנים קטנות.

בור מים בגן הלאומי קומראן, שבו השתמשו האיסיים להרוות את צמאונם לפני אלפי שנים (צילום: שמואל בר-עם)

בצד השני של החומה נמצא בית קברות ובו למעלה מ־1,100 קברים. ויינשטוב מאמין שהחומה נועדה להגן על טוהר הטקסים האיסיים. לפי ההלכה היהודית, בתי קברות אינם טהורים, אבל החומה מציעה הגנה מ"זיהום רוחני".

לאורך תקופה של כ־150 שנה – עד שהרומאים הרסו את קומראן במרד הגדול (73–66 לספירה) – חברי הכת חיברו מאות מגילות שונות. חלקן, כמו "מסמך דמשק", כללו תיאורים מפורטים של חיי היומיום של האיסיים ושל הטקסים שהתקיימו באתר. כ־200 מגילות כללו טקסטים תנ"כיים. עם השלמת כתיבתם נעטפו המגילות בבד והונחו בזהירות בכדי חרס, משם נשלחו לאחסון במערות.

כל המגילות שנחשפו עד היום נמצאו במערות מעל האתר. מעט מאוד מהן נמצאו ללא פגע, ומרובן נותרו רק חלקים. שחזור החלקים חשף כמעט אלף כתבי יד שונים.

התנ"ך מהמאה התשיעית זהה כמעט מילה במילה לזה שכתבו האיסיים בתקופת בית שני. אפילו הקליגרפיה נחשבת לתגלית, שכן הכתב דומה לעברית העכשווית

עד חשיפת המגילות, נהוג היה לחשוב כי התנ"ך השמור העתיק בעולם נכתב במאה התשיעית. אך לתדהמת מומחים (ולכל מי שאי פעם שיחק "טלפון שבור"), התנ"ך מהמאה התשיעית זהה כמעט מילה במילה לזה שכתבו האיסיים בתקופת בית שני. אפילו הקליגרפיה נחשבת לתגלית, שכן הכתב דומה לעברית העכשווית.

מקוואות טהרה בפארק הלאומי קומראן (צילום: שמואל בר-עם)

בעבר, כדי לצפות במערות מקרוב היה צורך לטפס על צוקים. כותבת שורות אלה – שלא סובלת מקלסטרופוביה – פחדה שמא תיפול, ולא מתכוונת לצאת לטיול כזה שוב.

למרבה המזל, הטיפוס הזה לא נדרש יותר – שביל חדש מעל הפארק הלאומי, שתוכנן על ידי אדריכל השימור והשיקום מרקוס אדלקופ, מקרב מטיילים לפתחי המערות בלי שיידרשו לטפס על צוקים. מהשביל עצמו תוכלו לצפות במערות ותיהנו גם מתחושת החירות והריקנות של המדבר סביבכם.

אורכו של "שביל המגילות" הוא רק 1.6 קילומטר, אך הוא זרוע אבנים ויש בו לא מעט מדרגות. אם נראה לכם שאתם מסוגלים לצלוח את האתגרים האלה – הוא מומלץ מאוד. ייקח לכם כחצי שעה לסיים אותו. אתם יכולים גם להמשיך בשביל צדדי שייקח אתכם לאנדרטת סלע שמוקדשת לארכאולוג הישראלי הנודע והמומחה לאתרי מדבר, חנן אשל, שהלך לעולמו ב־2010.

באזור ישנה גם אנדרטה נוספת, עשויה מכל מתכת גדול ומחליד, לציון הנקודה בה חיילי ההגנה ניסו לאתר מים ונהרגו על ידי ערבים פלסטינים בשנת 1938.

כלי ששימש את חיילי ההגנה לחפור מים ב־1938 (צילום: שמואל בר-עם)

שביל המגילות עובר בין הפארק הלאומי קומראן לבין קיבוץ קליה, ולהפך. הוא פתוח 24 שעות ביממה ואין דמי כניסה. כדי לעשות את השביל המלא יש להחנות בחניון הסמוך לקיבוץ או בפארק הלאומי. כדי לקצר קצת את הטיול, חנו ליד בית הקברות של הקיבוץ וותרו על המקטע הראשון של השביל.

כל השבילים בישראל מסומנים בפסים צבעוניים. מצדו האחד של השביל בסימון בירוק, ומצדו השני בכחול.

הגן הלאומי קומראן נגיש לכיסאות גלגלים. המקום פתוח בין 8:00–16:00. עלות הכניסה היא 29 שקל למבוגר ו־15 שקלים לילדים ולאזרחים ותיקים. למידע נוסף ניתן ליצור קשר באימייל: israeltravels@gmail.com.

אביבה בר־עם פרסמה שבעה מדריכים לישראל בשפה האנגלית. שמואל בר־עם הוא מדריך טיולים מורשה שמציע טיולים פרטיים ומותאמים אישית בישראל לאנשים פרטיים, משפחות וקבוצות קטנות.