"האוסף הבריטי האיכותי ביותר של אמנות פוסט אימפרסיוניסטית היה בגדר סוד למשך זמן רב מדי. הוא כבר לא יהיה כזה", נכתב ב"סאנדיי טיימס" בכתבה גדולה לפני שלושה שבועות. גם אם יש שם הפרזה – כי כמה כבר אפשר להסתיר ואן גוך ומאנה מהמפורסמים ביותר בעולם האמנות במרכז לונדון על גדות התמזה – יש משהו בקביעה הזו.
אוסף האמנות הפוסט אימפרסיוניסטי האיכותי ביותר בצד המערבי של תעלת לה מאנש הסתתר בפינה דחוקה של גלריית קורטאולד ולא זכה למעמד ולמספר המבקרים המצופים ממעמדו, הרחק מאחורי הנשיונל גלרי הענקית, טייט מודרן החדשנית וטייט בריטן המסורתית.
סמואל קורטאולד היה תעשין בריטי שעשה את הונו בעסקי הטקסטיל ואסף אמנות במשך כעשר שנים בין 1922 ל-1932. בתקופה הקצרה הזו הוא הספיק לצבור אוסף עשיר שהוצג במשך שנים בסומרסט האוס במרכז לונדון ליד גשר ווטרלו.
האוסף התהדר בכמה מהשמות הגדולים והפופולריים ביותר בעולם האמנות אבל הוצג במבוך של חדרים קטנים, צפופים ומיושנים ללא כל נרטיב. היה בזה קסם חובבני, להיכנס לחדר קטן ולגלות מול עינך כמה מהיצירות החשובות ביותר בתולדות האמנות לצד חדר קטן אחר שנראה כמו אולם תצוגה של בית מכירות פומביות בינוני בגודלו וחשיבותו.
אבל עכשיו, אחרי שלוש שנות שיפוץ ו-57 מיליון פאונד שהושקעו בה – 10 מיליון מתוכם נתרמו על ידי לן בלווטניק, מבעלי ערוץ 13 – גלריית קורטאולד נחשפת ומעניקה את הכבוד הראוי ליצירות שברשותה.
במשך שלוש שנים נסגרו שערי הגלריה לשיפוצים אבל העולם ממילא נעצר בשל מגפת הקורונה. התוכניות של כל גלריה חשובה ומוזאון מרכזי ברחבי העולם שובשו בשנתיים האחרונות, אבל העבודות נמשכו עד לפתיחה המחודשת באמצע נובמבר.
היצירות פוזרו ברחבי העולם, שם בין סגר לסגר יכלו חובבי האמנות ליהנות מהם, ובלונדון עוכבו העבודות בשל גילויו של ביב שופכין ענקי מימי הביניים במרתף הבניין.
היום ניתן לראות במרתף רק את קשתות המבנה המקורי שהפך לחנות ובית הקפה, שגם הם עברו שיפוץ והרחבה חיוניים אחרי עשרות שנות הזנחה. החור נסתם, קירות מיותרים הופלו, חדר מנוחה לשומרים הוסב לאתר לתערוכות משתנות והבניין ניעור לחיים.
בבוקר של מעלה בודדת, בין הפתיחה ואיומי סגר מתחדשים, המקום היה הומה ממבקרים. הבלגן הדחוס שאפיין את המקום הומר בשלוש קומות מסודרות כרונולוגית מימי הביניים והרנסאנס בתחתית ועד אימפרסיוניזם ופוסט-אימפרסיוניסטים למעלה.
הבלגן הדחוס שאפיין את המקום הומר בשלוש קומות מסודרות כרונולוגית מימי הביניים והרנסאנס בתחתית ועד אימפרסיוניזם ופוסט-אימפרסיוניסטים למעלה
אבל נראה שרוב המבקרים עשו את דרכם בגרם המדרגות היפהפה ישר אל לב הגלריה, לאוסף הלהיטים הבלתי מעורער של קורטאולד.
החדרים הקטנים פינו את מקומם לאולמות מרווחים, מוארים באור טבעי, לפחות בימים עם אור שכזה, המעניקים כבוד ליצירות. "התחושה היא שמדובר בציורים חדשים", אמר ארנסט וגלין ואן קלארברגן, ראש הגלריה ל"גארדיאן".
"התרגלתי לראות אותם במקום ההיסטורי שלהם בתחתית הבניין. החוויה הייתה מושפעת מאוד מהארכיטקטורה והרקע ותחושה הייתה שהם עתיקים, קלאסיים. כאן הצופים יקבלו אנרגיה אמיתית מהם".
"התרגלתי לראות אותם במקום ההיסטורי שלהם בתחתית הבניין. החוויה הייתה מושפעת מאוד מהארכיטקטורה והרקע ותחושה הייתה שהם עתיקים, קלאסיים. כאן הצופים יקבלו אנרגיה אמיתית מהם"
ואכן, הראש מסתחרר. כבר בכניסה לאולם הראשי מוצגת סקיצה מרתקת של ארוחת בוקר על הדשא של אדואר מאנה ושורת ציורים של פול סזאן – כולל שחקני הקלפים והר סנט ויקטואר, האוסף הגדול והאיכותי ביותר של יצירות האמן בבריטניה והאמן האהוב על קורטאולד.
במקום מרכזי מוצגות שלוש עבודת של פול גוגן. אחת של נשים בקציר בבריטני ושתיים של נערות בטאהיטי. גוגן, על הצבעים העזים, ההיסטוריה והבעייתיות שלו ממלא חלק גדול מהאולם ומתברר שלא רק החדרים והאולמות שופצו והותאמו לרוח התקופה אלא גם הטקסט המצורף לציורים.
למשל, לצידה של היצירה Nevermore מופיע הטקסט הבא:
"פול גוגן צייר את Nevermore בתקופת בה התגורר בטהיטי, אי בדרום האוקיינוס השקט תחת קולוניאליזם צרפתי. מיועד לקהל אירופאי גברי לבן, הציור של אישה ערומה שרועה שייך למסורת אמנותית ארוכה.
"עם זאת, גוגן הוסיף לנושא המוכר תחושת אקזוטיות וחוסר נחת. האישה הצעירה אינה רגועה אלא מודעת לשתי הדמויות שמאחוריה שעשויות להיות רוחות רעות. עבור צופים מודרניים, גילה הצעיר הוא ההיבט המטריד ביותר. היא לעיתים מזוהה כפאהורה, בת לווייתו בת ה-15 של גוגן.
"שם הציור מקשר בין הציפור שעל המדף לשירו של אדגר אלן פו 'העורב' שבו דעתו של המשורר נטרפת מצער על מות אהובתו והוא שומע שוב ושוב את העורב קורא 'לעולם לא'.
"תחושת האובדן אולי מרמז להתפקחותו של גוגן מהרס התרבות הטהיטית על ידי בעלי תפקידים צרפתים ומיסיונרים נוצרים. זה לא מנע ממנו מלנצל את מעמדו כקולוניאליסט אירופי. פאהורה הייתה אחת ממספר נערות שהוא 'נשא' לאישה. הפנטזיה הגזענית הרווחת של נערות טהיטיות כמפותחות מכפי גילן הוביל לניצול ברור".
הטקסט לגיטימי, כמובן, וגם הנזיפה באמן ובצופה – אם כי העדרן של המילים "אימפריאליסט", "פריבילגי", "מעמד ביניים", "מוחלשות" ו"סטרייט" פוגע מעט בבינגו הטהרנות. גם לא בטוח שהפרשנות ליצירות של גוגן מדויקות, אבל תמיד ניתן להתעלם מהן.
!["הנוף מסן ויקטור למרגלות עץ האורן", ציור של פול סזאן בגלריית קורטאולד (צילום: he Courtauld)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/12/The-Montagne-Sainte-Victoire-with-a-large-pine-Paul-Cezanne-The-Courtauld-London-Samuel-Courtauld-Trust-%C2%A9-The-Courtauld.jpg ""הנוף מסן ויקטור למרגלות עץ האורן", ציור של פול סזאן בגלריית קורטאולד (צילום: he Courtauld)")
לפחות אוצרי הגלריה גילו אומץ, ובחדר ליד במסגרת תערוכת רישומים מודרניים מצוינת מוצגת עבודה של פיליפ גסטון בה נראות שתי מצנפות קו קלוקס קלאן מעשנות סיגריה בכיף.
לפחות אוצרי הגלריה גילו אומץ, ובחדר ליד במסגרת תערוכת רישומים מודרניים מצוינת מוצגת עבודה של פיליפ גסטון בה נראות שתי מצנפות קו קלוקס קלאן מעשנות סיגריה בכיף
גסטון, יליד 1913, היה אמן יהודי אמריקאי-קנדי שעסק בביקורת חברתית והרבה לצייר בסוף שנות השישים הסוערות דמויות תחת מצנפות ה-KKK, הארגון הגזעני האמריקאי הדוגל בעליונות הגזע הלבן.
ב-2020 היו אמורים ארבע מהמוזאונים החשובים בעולם – הגלריה הלאומית בוושינגטון, המוזאונים ביוסטון ובוסטון, וטייט מודרן – להציג תערוכה גדולה של יצירותיו, אבל דחו את הצגת התערוכה "עד שיגיע זמן בו נחשוב שהמסר החשוב של צדק חברתי וגזעי שנמצא במרכז עבודותיו של גסטון יוכל להיות מפורש באופן ברור".
הכוונה הייתה להמתין ארבע שנים עד שההמונים יזכו לראות את האור ויהיו ראויים לפרש את היצירות המבריקות של גסטון בעצמם, אבל באורח נס התקופה התקצרה בחצי וכבר בשנה הבאה התערוכה תוצג ברחבי העולם. הקורטאולד, יאמר לזכותם, מציגים את העבודה ללא נזיפה, פטרונות או חשש.
כמו כן מוצגת תערוכה מתחלפת של צילומים מרתקים מכורדיסטן בשנות הארבעים עם דגש על הקהילה היזידית. הטקסט המצורף ברור ולא מתחסד ונוקט בשם המפורש מאחורי ה-א' של דאע"ש שהמיטה שואה על היזידים – וזאת בניגוד לגופים אחרים בהם החלק האסלאמי מ"המדינה האסלאמית" נמחק באורח פלא.
רוחו של גוגן שורה גם בעקיפין. בצדו השני של החדר, ללא קשר עין, ישנו דיוקן עצמי של וינסנט ואן גוך עם אוזן חבושה, מהיצירות העצובות ביותר בתולדות האמנות.
בצדו השני של החדר, ללא קשר עין, ישנו דיוקן עצמי של וינסנט ואן גוך עם אוזן חבושה, מהיצירות העצובות ביותר בתולדות האמנות
הביטו בעיניו של ואן גוך, בכן הציור מאחור, הציור היפני שהעניק השראה לוואן גוך, התחבושת, והמעיל החורפי הגס – ולא תצטרכו הסבר על הכאב והכוח של ואן גוך והציור.
ואן גוך חתך את אוזנו כשהיה בארל בדרום צרפת בעקבות ויכוח עם גוגן, איתו הוא חלק דירה בתקווה להקים סטודיו בדרום החם. הרעיון התפוגג כמו חלומות אחרים של וינסנט ושנה וחצי מאוחר יותר שם ואן גוך קץ לחייו המיוסרים.
ואן גוך חתך את אוזנו בעקבות ויכוח עם גוגן, איתו הוא חלק דירה בתקווה להקים סטודיו בדרום החם. הרעיון התפוגג כמו חלומות אחרים של וינסנט ושנה וחצי מאוחר יותר שם ואן גוך קץ לחייו המיוסרים
גולת הכותרת של האוסף היא היצירה "הבאר בפולי ברז'ר" של אדואר מאנה, העבודה הגדולה האחרונה שלו מ-1882. אנשי הגלריה לא שמו אותה במרכז החדר במתכוון, בכדי שסוזן, האישה הצעירה על הבאר עם המבט האניגמטי, לא תהיה דומיננטית מדי ותאפיל על שאר היצירות המופת.
אבל גם כך העין נמשכת לעושר של התמונה, לקלמנטינות שכמעט ניתן להריח אותן, לבקבוקי השמפניה והבירה, ולהשתקפות במראה של העיר שמבלה במועדון.
היצירה אינה ענקית אבל ממלאת את האולם ולמרות היותה מוכרת היטב לכל חובב אמנות, המפגש איתה מקרוב הוא עולם חדש שאפשר לצלול לתוכו למשך דקות ארוכות. בפינה אחת לוליין, בפינה אחרת לקוח מבוגר (ייתכן גבר אירופי פריבילגי לבן, אבל לא בהכרח) ומאחור פריז של התקופה, הריגוש של הזרם האמנותי החדש ובריאותו המתרופפת של מאנה – כולם על קנבס אחד.
האוסף אינו ענק ומתיש אך גדול דיו בכדי להכיל כוכבים נוספים כמו ריכטר, דגה, מונה, רנואר, סורה, אוסף גדול של רובנס, גויה הנהדר ולוקאס קרנאך האב עם תיאור פסטורלי של אדם וחווה בגן עדן לפני הגירוש, כולל נחש ותפוח.
האוסף אינו ענק ומתיש אך גדול דיו בכדי להכיל כוכבים נוספים כמו ריכטר, דגה, מונה, רנואר, סורה, אוסף גדול של רובנס, גויה הנהדר ולוקאס קרנאך האב עם תיאור פסטורלי של אדם וחווה בגן עדן לפני הגירוש
פטר ברויגל האב מתאר את הבריחה למצרים של ישו ומשפחתו בנוף אלפיניסטי מרהיב ובוטיצ'לי עם מזבח גדול זוכה למקום של כבוד אחרי שיקום ומסגור מחדש על פי תכנון מקורי – שהתגלה במהלך שיקום היצירה – של האמן.
ישנן עבודות שלא מדברות לכל אחד אבל ניכרת מחשבה של אוצרי הגלריה. למשל, מול עבודת ענק של אוסקר קוקושקה שהותירה אותי אדיש במקרה הטוב, ישנה סדרת תמונות של לי מילר שמתעדת את קוקשקה במהלך העבודה של היצירה.
בכל אולם כמעט ישנו אמן או יצירה שאינם מוכרים כמו ואן גוך או מאנה אבל מרתקים ואנרגטיים, אשר עד לשיפוץ הלכו לאיבוד בחדרים קטנים ודחוסים מדי ועתה ניתן לגלות ולהכיר.
עד אמצע ינואר ניתן לסיים את הביקור בהחלקה על הקרח ברחבה הגדולה על רקע הבניין המרשים או להסתפק בכוס שוקו חם ומבט במחליקים הסובבים במעגלים עבור אלו מאתנו שמאותגרים קואורדינטיבית (או שלא גדלו באירופה הלבנה והקרה).
עד אמצע ינואר ניתן לסיים את הביקור בהחלקה על הקרח ברחבה הגדולה על רקע הבניין המרשים או להסתפק בכוס שוקו חם ומבט במחליקים הסובבים במעגלים עבור אלו מאתנו שמאותגרים קואורדינטיבית
מתחילת פברואר תוצג בגלריה תערוכה במשך שלושה חודשים שצפויה למשוך המונים: דיוקנאות עצמיים של וינסנט ואן גוך. מסמר התערוכה יהיה הפורטרט הטראגי שלו כשאוזנו חבושה, לצד 14 עבודת נוספות מתקופות שונות של יצירתו. אחרי התערוכה הזו, כבר אי אפשר יהיה לשמור על הסוד של גלריית קורטאולד.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם