בלילה שבין ה-5 ל-6 בספטמבר 2007, שנה וקצת אחרי סיום מלחמת לבנון השנייה, קיבלה קבוצה מצומצמת של קצינים בצה"ל הודעת  ביפר קצרה בזו הלשון: "הציפור הגיעה". זו הייתה מילת הקוד להגעתה של שרת החוץ ציפי לבני לבור בקריה.

זה קרה בשעה שמטוסי חיל האוויר כבר עשו את דרכם לכיוון קו הגבול שבין סוריה לטורקיה, עמוסים ב-17 טון חומר נפץ שיוטלו שעתיים אחר כך על הכור הגרעיני הסורי בדיר א-זור.

לבני הצטרפה לראש הממשלה אהוד אולמרט ושר הביטחון אהוד ברק לשעות מתוחות, שהפכו אחר כך ליממות מתוחות, עד אשר התברר שהנשיא הסורי בשאר אסד "מכיל" את התקיפה, ולא פותח במלחמה.

פעמיים יצאה ישראל להפצצות הרות גורל תחת "דוקטרינת בגין" – זו שגורסת שישראל לא יכולה להרשות לעצמה שמדינה מזרח תיכונית תחזיק בנשק גרעיני. בפעם הראשונה זה היה ב-1981 בהוראתו של בגין עצמו כראש ממשלה בהשמדת הכור העיראקי. בפעם השנייה זה היה בספטמבר 2007.

לגבי היתכנות של מבצע שלישי באיראן תחת אותו העיקרון, הדעות חלוקות.

עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ", כתב בסוף השבוע כי גם אם ישראל תרצה, היא לא תוכל בשלב הנוכחי לעשות זאת, בשל הזנחת התוכנית בשנתיים האחרונות – בעיקר בשל הפלונטר הפוליטי של 2021-2019. בחיל האוויר, בדרג המדיני ובצה"ל בכלל לא הזדרזו להזים את הפרסום, וזה אומר דרשני.

צלע נוספת שהצטרפה לשיח המתגבר על תקיפה באיראן הוא הציבור הישראלי. סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם בשבוע שעבר, הצביע על רוב בציבור שתומך בתקיפת מתקני הגרעין.

הנתון הזה מעניין מאד, אם כי יש להתייחס אליו בזהירות. ספק אם עורכי הסקר הציגו לנשאלים שאלת המשך דוגמת "האם אתה מודע שהפצצת מתקני הגרעין יכולה להביא לעימות אזורי כולל שבו ישראל תותקף מחמש חזיתות – לבנון, סוריה, עזה, תימן ואיראן?"

בפעם האחרונה שישראל הייתה קרובה לתקוף את מתקני הגרעין באיראן ב-2012, המחלוקת בין הדרג המדיני לדרג המקצועי מנעה זאת. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ברק הורו לדרוך את המערכת, אך ראש המוסד מאיר דגן והרמטכ"ל גבי אשכנזי עשו הכול כדי לעצור את התקיפה, והצליחו.

פרויקט הגרעין של איראן ב-2021 נראה שונה לחלוטין מזה של 2012. הוא פרוס על פני הרבה יותר אתרים, איראן מוגנת יותר מבחינת מערכות הגילוי והנ"מ ובנוסף, לא ברור האם בתשעת החודשים שבהם היא נותרה ללא פיקוח הדוק, חלק מהחומרים ורכיבי הפצצה לא הועברו למתקנים סודיים.

הביטחון שהפגין ראש המוסד דוד ברנע בדבריו בבית הנשיא לפני שבועיים, יכולים אולי לרמז על כך שישראל עדיין מחזיקה תמונה טובה על הפרויקט, אבל הכלל במודיעין הוא שאתה יודע רק מה שאתה יודע, ואתה לא יודע מה אתה לא יודע.

ראש המוסד, דוד ברנע (צילום: לע"מ)

חצי הכוס המלאה במקרה הזה הוא שגם ישראל של 2021  היא לא ישראל של 2012. חיל האוויר הישראלי הוא היחיד באזור שמחזיק בצי חמקנים מבצעי, אשר על פי פרסומים זרים כבר פעל בזירות רחוקות ורחוקות מאד. אבל ביכולת הזו אין די כדי לעצור את הגרעין האיראני. ישראל בתרחיש האופטימי ביותר יכולה כנראה רק לעכב אותו, אם תדע לפגוע בצווארי הבקבוק של שרשרת הפצצה.

בשונה מעיראק ב-1981 וסוריה ב-2007 – שם פרויקט הגרעין היה מרוכז בכור פלוטוגני הבולט מעל הקרקע, עם ליבה מרכזית לייצור פלוטוניום – הפרויקט האיראני הוא במסלול שונה, של העשרת אורניום בצנטריפוגות.

חיל האוויר הישראלי הוא היחיד באזור שמחזיק בצי חמקנים מבצעי, אשר על פי פרסומים זרים כבר פעל בזירות רחוקות ורחוקות מאד. אבל ביכולת הזו אין די כדי לעצור את הגרעין האיראני.

הרכיב הזה של הפרויקט מפוזר כרגע בין שני מתקנים מבוטנים היטב: נתנז בעומק מרבי של כ-40 מטר ופורדו בעומק של 70 מטר. לא מן הנמנע שיש מתקן נוסף שנעלם מעיני ישראל והמערב, אולי אפילו עמוק יותר באדמה. עד היום כל הבכירים הישראלים שנשאלו על כך, לא נתנו תשובה מפורשת לחיוב או לשלילה.

כדי לפגוע במתקנים הללו, ישראל תצטרך רצף תקיפות מאסיבי עם עשרות ואולי מאות טונות חומר נפץ, כולל החימוש המתקדם ביותר של ארצות הברית לחדירת בונקרים, שכלל לא ברור אם הממשל נעתר כבר לספק לישראל.