האם הקיבוץ שינה את "טבע האדם" הקיבוצי?

הסופר עמוס עוז ז"ל ב-2015 (צילום: AP Photo/Dan Balilty)
AP Photo/Dan Balilty
הסופר עמוס עוז ז"ל ב-2015

בימים הקרובים, ב-28 בדצמבר, ימלאו שלוש שנים למותו של עמוס עוז. הוא עזב אותנו על סף גיל שמונים ומאז קולו חסר כאן מאוד.

עוז כתב על מלאכת הכתיבה (המפרכת): "אין זה אלא חיזור מריר וקודח אחרי המילים". וגם שמעתי אותו אומר זאת בצעירותו, במפגש עם קהל סוער ונרגש של אנשי קיבוצים שהתקיים בדצמבר 1966 בסמינר גבעת חביבה של תנועת הקיבוץ הארצי. רוב הנוכחים בקהל היו משתתפי החוג הבין-קיבוצי לספרות וכן הלומדים בקורס לרכזי תרבות מקומיים שהתקיים אף הוא בגבעת חביבה.

הייתי אז כתבת מתחילה ועולת ימים בביטאון התנועה "השבוע בקיבוץ הארצי" וכך זכיתי לסקר את המפגש ההוא. עוז, אז מורה לספרות מקיבוץ חולדה, בן 27 או 28 בלבד, התפרסם כבר אז בעקבות שני ספריו הראשונים שיצאו לאור באמצע שנות השישים של המאה הקודמות: ספר הסיפורים "ארצות התן" ואחריו הרומן "מקום אחר" שהדיון עליו עמד במרכזו של האירוע המדובר.

המפגש התקיים לפני שהיו פה שידורי טלוויזיה ישראלית. קהל השומעים, ברובו, עדיין לא ראה קודם מעולם את עמוס עוז. דמותו, הופעתו, כוחו המילולי המכשף היו באמת מהממים.

המפגש התקיים לפני שהיו פה שידורי טלוויזיה ישראלית. קהל השומעים, ברובו, עדיין לא ראה קודם מעולם את עמוס עוז. דמותו, הופעתו, כוחו המילולי המכשף היו מהממים

דמויות של אנשי קיבוץ ממלאות את שני ספרי הביכורים של עוז. גיבוריו מוקפים קולות תנים מטאפוריים הנוסכים אווירת אימה. מרמזים על אופל נסתר, על יצריות חייתית בעומק נפשותיהם של אידיאולוגים מובהקים, שרופים, ממייסדי הקיבוץ. ויש באותם ספרים גם גילויי סולידריות וחמלה שהקולקטיב הקיבוצי מציע לחבריו במצוקתם.

התגובות בקיבוצים על ספריו של עמוס עוז היו נסערות ובחלקן זועמות. רבים מהמברכים על הכישרון המפתיע, המקורי, המסעיר, המדהים, חזרו, כצפוי, באופן כמעט פבלובי, על שאלות שהוצבו כבר בעבר בפני סופרים קיבוציים.

באותו מפגש סוער בגבעת חביבה הוטחו בסופר שאלות כמו: "האם העולם המתואר, האפל, באמת אופייני לקיבוץ?", "היכן האהבות הבריאות והנורמליות?", "מה לנו ולהשתכשכות הזאת בכיעור?" אמת המידה העיקרית אשר על פיה נבחנו אז ספרים שבמרכזם הקיבוץ הייתה השאלה: האם הספר המדובר אוהד או עוין? טוב או רע לקיבוץ?

באותם ימים רחוקים, הספרות נתפסה על ידי אנשי קיבוץ כאמצעי חינוכי, דידקטי, "מכשיר להקניית ערכים חיוביים וקונסטרוקטיביים". התואר "ספרות מגויסת" לא נתפס אז כשלילי. מנהיגי התנועה הקיבוצית מדור המייסדים (ובייחוד המנהיגים של השומר הצעיר) הרשו לעצמם לרומם, לתקן, ואף לפסול ולחרוץ את גורלם של ספרים ומחבריהם בהתאם למסרים שבוטאו בספרים.

התואר "ספרות מגויסת" לא נתפס אז כשלילי. מנהיגי התנועה הקיבוצית מדור המייסדים הרשו לעצמם לרומם, לתקן, ואף לפסול ולחרוץ את גורלם של ספרים ומחבריהם בהתאם למסרים שבוטאו בספרים

בסערת הוויכוחים שקידמו את ספרי הביכורים של עוז ניכרו מאמצי השווא של ותיקי הקיבוץ להשתחרר מאינדוקטרינציה. וכך, יעקב חזן ממשמר העמק, ממנהיגי מפלגת מפ"ם וקיבוצי השומר הצעיר, הציג את גישתו כליברלית אבל למעשה הציע לסופר הצעיר חיבוק דוב. הוא תבע גם מסופרים להתייחס אל הקיבוץ כאל  י ח י ד ת   ח י י ם  ל ו ח מ ת.

וכך קבע המנהיג במכתב פטרוני לעמוס עוז:

"…עד היום אין הקיבוץ מציאות בלתי מעורערת. הוא אינו בית יציב וקיים, כי אם יחידת חיים לוחמת. הקיבוץ לא זכה עד היום לספרות אשר לה הוא ראוי…היה זמן שהייתי מאוד לא סבלני. תבעתי מהר, הרבה, עמוק וטוב. כעת העמיקה סבלנותי. אך האמת היא שאני רואה את הספרות לא רק ככוח מתאר וחותר להבנת המציאות, אלא גם ככוח יוצר מציאות".

ניסו לשמור על חירותם הפנימית

ד"ר שולה קשת מקיבוץ גבעת ברנר ייחדה את עבודת הדוקטורט שלה לספרות שצמחה בקיבוצים עד לסוף שנות החמישים של המאה הקודמת. ממצאי מחקרה כלולים בספר "המחתרת הנפשית" שיצא לאור ב-1995.

קשת קובעת שסופרים אנשי קיבוץ אשר ניסו לשמור על חירותם הפנימית ולא להתבטל בפני האידיאולוגיה השלטת לא העזו לעשות זאת בגלוי. הם נקטו אמצעים סמויים של מבע מחתרתי.

את זאת מדגים הספר "מעגלות" מאת דוד מלץ מקיבוץ עין חרוד שהופיע בשנת 1945. גיבורו, מנחמק'ה, הוא עובד אדמה תמים שאינו מתייסר בשאלות קיומיות. הביקורת החברתית מובעת בעיקר באמצעות התנגשות של הגיבור עם חוקים חברתיים שהוא מתקשה להבין. והוא חוזר ושואל: "למה כל זה ובשביל מה זה נחוץ?"

קשת קבעה בספרה שמלץ ביקש לפנות אל קבוצת מיעוט של קוראים קיבוצניקים שאינה משתיקה ומדחיקה את השאלות הקשות, וכך ליצור ברית מחתרתית עם אותו מיעוט. קשת בדקה עשרות מכתבי תגובה על "מעגלות" ומצאה שכ-10% בלבד מהמגיבים הקיבוצניקים גילו יכולת קריאה משוחררת ממניפולציות אידיאולוגיות והשכילו לזהות את האמצעים הרטוריים אשר אפשרו למחבר הספר מבע מחתרתי.

קשת בדקה עשרות מכתבי תגובה על "מעגלות" ומצאה שכ-10% בלבד מהמגיבים הקיבוצניקים גילו יכולת קריאה משוחררת ממניפולציות אידיאולוגיות והשכילו לזהות את האמצעים הרטוריים

הסיפורת המוקדמת שצמחה בקיבוצים, לרבות הספר "מעגלות", הכשירה את הקרקע, לדעת קשת, לספרות הקיבוץ של שנות השישים והשבעים. בשיחה עם קשת היא אמרה לי שעמוס עוז ראה את דוד מלץ כמעין אב רוחני, האיש שסלל את דרכו לכתיבה משוחררת שכבר אינה נזקקת למבע מחתרתי ולאמצעים סמויים.

הקיבוץ כנושא לכתיבה ספרותית

באותו מפגש עם קוראים שהתקיים בגבעת חביבה, עוז הצעיר הדף ניסיונות של ראשי התנועה להכפיף את כתיבתו לתכתיבים. דברים שאמר במפגש (וגם ברשימות שפרסם באותה תקופה) נשמעים היום כהתפרצות לדלת פתוחה. אז הם היו אמיצים ונועזים למדי.

הוא ערער על תפיסת הקיבוץ כנושא לכתיבה ספרותית:

"הקיבוץ הוא ניסוי חברתי חדש, אתגר חדש בתולדות האדם. אבל בשום פנים אין הוא בית יצור לטיפוס אדם חדש…לגבי הסוציולוג, הכלכלן, המדינאי – הקיבוץ הוא בעיה חדשה.

"אבל ספרות אינה מתמודדת עם בעיות במישרין. היא מציבה אנשים מורכבים בתוך מצבים מורכבים… מרכיבי הקיבוץ אינם חדשים: מלחמת היחיד באנוכיותו, בעדריותו, מקבלת בקיבוץ צביון חדש…כתיבתי לא מכוונת אל 'בעיית הקיבוץ', משום שהבעיה בעירומה עשויה לפרנס רק כתיבה מגמתית-דידקטית-מגויסת".

התמודדות מחודשת עם יצרי רכושנות

לפני שנים אחדות שמעתי את עוז מדבר בהרצאה על האשליה המופרכת של החלוצים מייסדי הקיבוצים כאילו אפשר לגדל ולהצמיח בקיבוצים "אדם חדש", לשנות ולהיטיב בהקדם את טבע האדם הקיבוצי, להיפטר מתכונות נפסדות ומושפעות מהחברה הקפיטליסטית כמו דורסנות, רוע, קנאה, רכושנות, חמדנות.

ברבות השנים, קיבוצניקים בגרו, הבשילו, התפכחו ונגמלו מאשליות שווא. בספר המסות של עוז "באור התכלת העזה" שהופיע ב-1979 כלולה המסה החכמה, הנהדרת "מחשבה על קיבוץ". עוז תיאר במסתו את הניסיון המבורך של אנשי הקיבוץ לצאת להתמודדות מחודשת עם יצרי רכושנות וחמדנות שהתפרצו בעוצמה גדולה לאחר שנות ריסון וסגידה לפוריטניות.

עוז תיאר במסתו את הניסיון המבורך של אנשי הקיבוץ לצאת להתמודדות מחודשת עם יצרי רכושנות וחמדנות שהתפרצו בעוצמה גדולה לאחר שנות ריסון וסגידה לפוריטניות

חפצים כמו קומקום חשמלי, מעיל, כורסא, תנור, החלו לגעת באנשים מגבם ולגרום למריבות נזעמות "כאשר ידעו לריב רק אלו שנשבעו לחיות ביניהם בשלום ובאחווה…זו נקמתה העתיקה של נפש האדם בכל המנסים לתקן אותה…החיים פרצו את הגדרות על-ידי מורכבותם האינסופית המפצחת את השנונות, המקיפות והמעוגלות שבאידיאולוגיות".

אבל הפעם, כדברי עוז, אנשי קיבוץ יצאו להתמודד עם אותה התפרצות יצרים בלי להתכחש לטבע האדם הנצחי ובלי לנסות להתעלם ממה שעוז כינה "איתני הנפש העתיקים".

מורכבותה האינסופית של הנפש האנושית

בחודש פברואר האחרון שבתי וחזרתי אל אותו ביטוי עמוס-עוזי בעקבות הפצצה שהטילה גליה עוז, בתו האמצעית של הסופר המהולל. היא פרסמה, כזכור, את הספרון "דבר שמתחפש לאהבה" ובו גילויים מטלטלים שהציפו את התקשורת ובעיקר את הרשתות החברתיות בתגובות של הזדהות עם הבת וגם כעס גדול עליה וערעור על אמינותה.

הסופר שהיה בעינינו מגדלור ומצפן מוסרי תואר על-ידי בתו כאב מתעלל. הואשם בהתעמרות מתמשכת, באלימות, בהשפלות "אבהיות". כמובן שאני לא אוכל לדעת או לשפוט האם טענותיה של גליה מבוססות על עובדות או על תחושות ופרשנות אישית סובייקטיבית ומוטעית, אולי אפילו על פנטזיות.

כמובן שאני לא אוכל לדעת או לשפוט האם טענותיה של גליה מבוססות על עובדות או על תחושות ופרשנות אישית סובייקטיבית ומוטעית, אולי אפילו על פנטזיות

בכל אופן, אין ספק שמצוקתה של הבת קשה. כתיבתה של גליה עוז עוצמתית ורהוטה. אבל אני מצאתי בספרה טענות וטיעונים שנראים לי כמערערים את אמינותה. לא כאן המקום להיכנס לפרטים. הם נידונו ונטחנו עד זרא בתקשורת המודפסת והווירטואלית.

לפני שקראתי את ספרה של גליה עוז כתבתי בפוסט שהעליתי לפייסבוק: "אני חושבת בבהלה מסוימת על מורכבותה האינסופית של הנפש האנושית. על חשיפות חוזרות ונשנות של צדדים אפלים באישיותם של מי שנחשבו לאנשי מופת.

"עמוס עוז הרבה לדבר בכתביו, בהרצאות ובראיונות, על ניגודים תהומיים שמתקיימים בנפשם המורכבת של אנשים. הניגודים הללו, כדבריו, ריתקו אותו במיוחד. הוא נהג לומר שמשפחות הן יסוד העולם והן, בעצם, הנשוא המרכזי של ספריו. אילו רק יכולתי, אמר, להיות זבוב על הקיר בבתיהן של משפחות…"

הגילויים הקשים שחשפה גליה עוז מחוללים טלטלה גדולה. גורמים גם לי תחושות שבר, צער, בהלה, מבוכה. נראה שבנפשו של עוז המורכבת, הנפתלת, רבת הרבדים והעומקים, התגוששו האהבה והחושך.

אני נזכרת בביטוי העמוס-עוזי "איתני הנפש העתיקים"… ואולי הגילויים והאופל שחושפת בתו הם בגדר התפרצות של אותם "איתני הנפש".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
עוד 1,305 מילים
סגירה