השבוע נחשפנו להצעת החוק שעברה בקריאה ראשונה, בדבר ביטול סמכות רשמי ההוצאה לפועל להטיל הגבלה על החזקת רישיון נהיגה על-ידי חייבים. לא יכולתי להיפטר מהתחושה כי המחוקק אוחז במחשבה מוטעית, לפיה כל הזוכים בהוצאה לפועל הם גופים מסחריים גדולים, עשירים ושבעים, אשר יכולים לספוג פגיעות כלכליות פעם אחר פעם.

השבוע עברה בקריאה ראשונה הצעת חוק לביטול סמכות ההוצל"פ להגביל החזקת רישיון נהיגה בידי חייבים. לתחושתי, המחוקק טועה לחשוב שכל זוכי ההוצל"פ הם גופים מסחריים שיכולים לספוג פגיעות כלכליות חוזרות

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

ניכר כי המחוקק מתעלם ממגזר גדול מאד של עצמאים ובעלי עסקים קטנים ובינוניים, שסיפקו שירות או מוצר מבלי שקיבלו כל תמורה בעדו. ואולי אין זו התעלמות, אלא בחירה מודעת של המחוקק לעודד צריכת אשראי מוגברת ולא אחראית, על חשבון נותני השירותים ומבלי להתחשב במחיר הכבד שכולנו נשלם בשל פגיעה נמשכת במוסר התשלומים במשק.

פרסמתי עתה תזכיר חוק לביטול הסמכות לשלילת רשיון נהיגה לחייבים בהוצאה לפועל. למגבלה כזאת אין בהכרח זיקה ליכולת לגבות את החוב (לפעמים גם להיפך). מגבלה כזאת, בשל חוב כספי, לא קיימת כמעט בשום מדינה מערבית. אמשיך להאבק למען החרויות והזכויות של אזרחי ישראל.

— Gideon Sa'ar | גדעון סער (@gidonsaar) October 28, 2021

בשל אותה תפיסה לקויה ואולי מתוך שיקולים ציניים של עידוד אשראי במשק, נראה שהמחוקק נותן רוח גבית לנורמה שחובות לא צריך לשלם. ביטול הסמכות להטיל הגבלות על חייבים פוגע באופן ישיר בזוכים, אשר זכאים לקבל את כספם, ומונע מהם לפעול באמצעי אפקטיבי, כמעט היחיד, העומד לרשותם לגביית החוב.

אין ספק שלחייבים קל יותר לקבל אמפתיה ציבורית מאשר לזוכה בתיק ההוצאה לפועל. זה אפילו מצטלם טוב יותר, בפרט כאשר באופן קבוע מוצג נושה חזק וגדול, כמו בנק, אל מול חייב דל אמצעים וקשה יום.

אך כאשר הרגולטור מקדם חקיקה פופוליסטית אשר מסייעת לחייבים להמשיך ולהתחמק מחובות שצברו, הוא מביא את עולם המסחר והמשפט בישראל לכדי גן עדן לחייבים, ואינו מרחם במאומה על נותני השירותים ובעלי העסקים השונים שפעמים רבות נותרים בפני שוקת שבורה.

המחוקק בוחר להעניק מתנה לחייבים בדרך של ביטול אמצעי גבייה, ללא כל מחשבה מי מצוי בצדו השני של המתרס ומה הנזק שעלול להיגרם לו ולמשק כולו כתוצאה מכך.

כשהרגולטור מקדם חקיקה פופוליסטית, המסייעת לחייבים להמשיך לחמוק מחובות שצברו, הוא הופך את עולם המסחר והמשפט לגן עדן לחייבים, ואינו מרחם במאומה על נותני השירותים ובעלי העסקים

בעלי עסקים וחברות רבים נאנקים תחת החובות שעסקיהם צברו, לא בשל התנהלות כלכלית לא נכונה, לא חלילה כי בזבזו את כספי העסק, בלא מחשבה תחילה. כאשר החייבים מתחמקים לשלם בגין המוצרים והשירותים שקיבלו, בעלי העסקים, בלית ברירה, הופכים בעצמם לחייבים כלפי הספק או היצרן ממנו רכשו את המוצר לצורך אספקתו לחייב. אין בידיהם "רזרבות" או אפשרות להביא כסף מהבית כדי לשלם לספקים או לעובדים, בגין שירות או מוצר שסיפקו ובגינו לא קיבלו תשלום.

על מנת שלא יינקטו כנגדם הליכי גביה, ובכדי למנוע פגיעה בפעילות הסדירה של העסק, נאלצים הזוכים ליטול הלוואות בכדי לעמוד בהתחייבויותיהם, תוך תשלום הוצאות ריבית גבוהות. זוהי תגובת שרשרת עסקית, אשר יכולה להכניס עסקים נוספים לחדלות פירעון.

נכון הוא, שעם כניסתה של הקורונה לחיינו המשק נכנס לסחרחרה, ונקבעו מספר הקלות בהליכי גביית חובות והוצאה לפועל עד יעבור זעם. אך המשק חזר זה מכבר לשגרה. הפעילות רציפה, ללא סגרים או מגבלות מיוחדות. אין כל מקום, לדעתי, למתן הקלות נוספות, דוגמת הצעת החוק שתמנע מהזוכים להגביל את רישיון הנהיגה של החייבים.

אין בידי הזוכים כלים רבים לצורך גביית החובות. חופש התנועה הינו זכות חשובה, אך היא אינה נפגעת עם הטלת מגבלה על רישיון הנהיגה, אלא רק הנוחות שבנהיגה על פני שימוש בתחבורה ציבורית. לא נכון ולא ראוי, שהנושים ימשיכו להתנהל באופן חופשי ללא כל מגבלות שיהוו תמריץ לתשלום חובות.

בעלי עסקים נאנקים תחת החובות שצברו, לא בשל התנהלות כלכלית כושלת או כי בזבזו חלילה את כספי העסק. כשהחייבים מתחמקים מתשלום – בעלי העסקים הופכים בעצמם חייבים לספק או ליצרן

ההגנה אותה מבקש המחוקק לקדם אינה צריכה לבוא על חשבון הזוכים. היא מאיינת את "מאזן האימה" שבין החייב שקיבל השירות או המוצר בגינם לא שילם, לבין הזוכה שנותר בחסרון כיס, וללא כל הגנה המצד המחוקק.

עו"ד שי הולנדר גרוס הוא בעלים של חברת עורכי הדין ש. גרוס מזה 21 שנה. המשרד הוקם בשנת 1968, על ידי עו"ד יוסף גרוס, מייסד המשרד, החוגג השנה את יום הולדתו ה-80. הולנדר גרוס חבר בוועדות חקיקה בתחום ההוצל"פ וחדל"פ בלשכת עורכי הדין ומשמש נאמן בתיקי חדלות פירעון מטעם כונס הנכסים הרשמי.