בטור הקודם ניתחתי בקצרה את ההיסטוריה של מדיניות ישראל בנושא הגרעין האיראני, וכמה מכשלי החשיבה והעשייה שאפיינו ומאפיינים אותה.
עכשיו הזמן לעשות סדר בחלופות האסטרטגיות העומדות כיום בפני ישראל. בשיח הציבורי השטחי התקבעו קלישאות מסוג "הברירה הישראלית היא בין פצצה להפצצה", או "בין הסכם רע להסכם טוב". אבל בחיים המדיניים-אסטרטגיים יש תמיד מנעד רחב של חלופות.
בשיח הציבורי השטחי התקבעו קלישאות מסוג "הברירה הישראלית היא בין פצצה להפצצה", או "בין הסכם רע להסכם טוב". אבל בחיים המדיניים-אסטרטגיים יש מנעד חלופות רחב
בעניין המדיניות מול הגרעין האיראני ניתן לחשוב על ארבע קבוצות של חלופות, וכפי שיודע כל אסטרטג מתחיל, בדיונים על חלופות מגיעים פעמים רבות לחלופות משולבות, קרי כאלה המשלבות מרכיבים מכמה חלופות שונות לכדי חלופה חדשה, שפעמים רבות היא זו שנבחרת:
- "עוד מאותו דבר"
- השלמה, הכלה והרתעה
- הסכמים מדיניים
- מהלכים צבאיים
1
החלופה הקלה ביותר לכאורה, שסבירותה גבוהה למדי, היא המשך המצב הקיים. עבור מקבלי ההחלטות תמיד נוח יותר להמשיך בנתיב קיים מאשר לשנות כיוון. בהנחה שהמשא ומתן עם איראן ידשדש, ישראל יכולה להמשיך לנסות לחבל במשא ומתן באמצעים מגוונים, מדיניים, מודיעיניים, צבאיים, חשאיים וגלויים. מבצעים אלה מעכבים את קצב ההתקדמות האיראנית בטווח בקצר, אך פרדוקסלית יתכן שמאיצים אותו בראייה ארוכת טווח. לדוגמה, איראן התקינה צנטריפוגות מתקדמות יותר במקום אלה שפוצצו על ידי גורמים עלומים, והן מעשירות אורניום בקצב גבוה יותר מקודמותיהן.
אין לדעת כמה זמן ניתן יהיה להמשיך ב"מצב הביניים" הזה, אבל ישראל תוכל להמשיך לספר לעצמה שהיא "חולקת מודיעין", "בונה יכולות", וגם ש"יותר ויותר גורמים משתכנעים שאנחנו צודקים".
החסרון הבולט של חלופה מעין זו הוא כמובן הזמן החולף, והיכולות שאיראן תלך ותצבור ככל שיחלוף. חיסרון נוסף הוא התעייפות השחקנים המרכזיים, ובסופו של דבר חלופה זו עלולה לגלוש למשפחת ההשלמה וההכלה.
המבצעים מעכבים את קצב ההתקדמות האיראנית בטווח בקצר, אך פרדוקסלית יתכן שמאיצים אותו בטווח הארוך. לדוגמה, איראן התקינה צנטריפוגות מתקדמות יותר במקום אלה שפוצצו, והן מעשירות אורניום מהר יותר
סיכון מהותי נוסף הוא החלטה איראנית לדרוש ריסון של ישראל במסגרת המשא ומתן. סימנים לכך ניתן לראות כבר עתה. כלומר, כתוצאה מהמשך הפעלת הכוח הישראלית, ישראל עלולה למצוא את עצמה עולה על שולחן הדיונים בווינה, בהיעדרה, באופן שיסבך אותה מדינית ובטחונית.
לפי פרסומים שונים, ארה"ב דורשת כבר כיום מישראל ריסון בפעולותיה מול איראן. אם חלילה תגיע ארה"ב למסקנה שפעולות ישראל פוגעות מהותית ביכולת להגיע להסכם, היא עלולה להחריף מאוד את הלחצים עד כדי משבר, שיפעל לטובתה של איראן.
נאום נסראללה מרמז כי איראן החלה לנקום באמצעות שלושה מעגלי עימות: המעגל הראשון – הצבאי שראינו בתקיפת הטילים כנגד בסיסי צבא ארה"ב בעיראק. המעגל השני – הפעלת זרועות התמנון של איראן במזה"ת קרי יוזמות טרור כנגד יעדים אמריקאיים במזה"ת. המעגל השלישי – פיגועי טרור כנגד יעדים ברחבי העולם https://t.co/5A48vrYXfr
— אינטלי טיימס – Intelli Times (@IntelliTimes) January 12, 2020
איראן בחוכמתה כבר פועלת בכיוון זה. היא בוחרת לבצע פעולות תגמול על תקיפות המיוחסות לישראל – כלפי יעדים אמריקאיים. בכך היא קולעת את ארה"ב לדילמה, מחלישה את כוח ההרתעה שלה, מאלצת אותה ללחוץ על ישראל להתרסן, ומחריפה את המתיחות בין ישראל לארה"ב.
אם חלילה תגיע ארה"ב למסקנה שפעולות ישראל פוגעות מהותית ביכולת להגיע להסכם, היא עלולה להחריף מאוד את הלחצים עד כדי משבר, שיפעל לטובתה של איראן. איראן בחוכמתה כבר פועלת בכיוון זה
2
השלמה עם איראן גרעינית היתה תמיד חלופה על שולחנן של המעצמות. למודות נסיון מן התיק הצפון קוריאני, ולפניו הפקיסטני, ואחריו ההודי, כל מעצמה כבר היתה בסרט הזה, של מדינה הרוכשת יכולת גרעינית צבאית מתחת לאפו של העולם, מכריזה על כך, ויוצאת ללא פגע.
אין להתרשם מן הרטוריקה, גם לא האמריקאית, המבטיחה כי "לאיראן לא יהיה לעולם נשק גרעיני". אם, חלילה, יגיע רגע צפון-קוריאני שכזה, שבו איראן תכריז כי הגיעה ליכולת גרעינית צבאית, לכל נשיא אמריקאי תהיה דילמה קשה ביותר כיצד לפעול.
ביידן לריבלין: לאיראן לא יהיה נשק גרעיני במשמרת שלי.
ריבלין: God Bless You pic.twitter.com/hLcb6KwMJW— יונה לייבזון yuna leibzon (@YunaLeibzon) June 28, 2021
נשיאי סין ורוסיה לא ישלימו עם מהלך צבאי אמריקאי, וכמובן לא ינקטו מהלך צבאי בעצמם. האם, ברגע היסטורי שכזה, תוכל ישראל לפעול צבאית? או שתאלץ גם היא להשלים עם המציאות החדשה?
השלמה עם איראן גרעינית היא חלופה אצל המעצמות. למודות נסיון מהתיק הצפון קוריאני, הפקיסטני וההודי, כל מעצמה היתה בסרט של מדינה הרוכשת יכולת גרעינית צבאית מתחת לאף העולם ויוצאת ללא פגע
למרבה המזל, דור מייסדי המדינה לא לקה בדחיינות וברפיון שכל כך מאפיין את ממשלות ישראל בעשורים האחרונים בבואן לטפל בסוגיות אסטרטגיות. הם הקדימו תרופה אסטרטגית למכה – שבשעתם נראתה כאפשרות דמיונית, הרבה מעבר להרי החושך – ולפי פרסומים זרים ביצעו מאמצים הרואיים ויצרו לישראל אופציה מעשית להרתעה גרעינית של כל אויב פוטנציאלי.
כלומר במצב שבו איראן תחצה את הסף, תוכל ישראל להוציא לאוויר העולם את מה שהעולם ממילא מייחס לה, ולעבור למצב של השלמה, הכלה והרתעה מול איראן גרעינית.
במצב זה תתכן בהחלט גם כניסה לדיון אסטרטגי חדש הן עם ארה"ב והן עם כמה ממדינות האזור באשר לחגורות הרתעה גרעינית נוספות, מצד ארה"ב, או במסגרת ארכיטקטורה אזורית חדשה.
כמובן, יהיו מדינות שיראו במצב החדש הזדמנות או כורח ליצור לעצמן יכולת גרעינית צבאית. טורקיה, מצרים וסעודיה מוזכרות תדיר בהקשרים אלה. מה שמכונה בשפה המקצועית "מזרח תיכון רב-גרעיני" הוא סיוט לכל מתכנן אסטרטגי ולכל מנהיג ישראלי עתידי, אבל יתכן שזו תהיה המציאות, ויש להיערך גם אליה.
במסגרת חלופות אלה יש לדון מחדש גם ברעיון ברית ההגנה עם ארה"ב, רעיון שנדון מספר פעמים בעבר הן בהקשר של הסדר קבע ישראלי-פלסטיני והן בהקשר האיראני, בין אם תוך יצירת זיקה בין שתי הסוגיות או בנפרד.
בתמצית, מדובר בהסכם שיקבע חובה חוקית אמריקאית לפעול נגד אויבי ישראל במידה שיתקפו אותה. כלומר התקפה על ישראל תחשב כהתקפה על ארה"ב. זהו הרעיון בבסיסה של ברית נאט"ו (סעיף 5 לאמנת הברית). כמובן שהוא מגלם שינוי עמוק בתפיסת הביטחון הישראלית, שמאז ימי בן גוריון קובעת אמנם כי יש ליצור ברית אסטרטגית עם מעצמה זרה אחת לפחות, אבל גם ש"על ישראל להיות מסוגלת לבלום בכוחות עצמה מתקפה מצד כל אויב או קואליציה של אויבים".
למרבה המזל, דור מייסדי המדינה לא לקה בדחיינות וברפיון שמאפיין את ממשלות ישראל בעשורים האחרונים בבואן לטפל בסוגיות אסטרטגיות. הם הקדימו תרופה אסטרטגית למכה – שבשעתם נראתה כאפשרות דמיונית
מסורתית התנגדו צה"ל ומערכת הביטחון לברית הגנה שכזו, בעיקר על בסיס טיעון "כבילת הידיים". מנגד ניתן לטעון, בוודאי בהקשר הגרעין האיראני, כי ידיה של ישראל כבולות ממילא, וכי ברית הגנה פורמלית עם ארה"ב תחזק לאין שיעור את ההרתעה הישראלית מול איראן ומול כל אויב או קואליציה של אויבים.
3
משפחת ההסכמים המדיניים כוללת הרבה יותר מאשר חזרה להסכם הגרעין המקורי, שישראל כמובן אינה צד לו. ראשית, ישראל יכולה לשנות מדיניות ולעודד את ארה"ב והמעצמות להגיע להסכם, מתוך הכרה בכך שזוהי חלופה גרועה פחות מכל האחרות.
הסכם שכזה עשוי להיות הסכם הגרעין המקורי בשינויים קלים, או הסכם ביניים מרודד וחלקי, שמטרתו העיקרית היא עצירת השעון הגרעיני וקניית זמן נוסף למשא ומתן. בניגוד לשיח הרשמי הישראלי הפוסל על הסף כל הסכם חלקי שכזה, זוהי בהחלט חלופה ריאלית שיש לשקול.
ברור לגמרי ששינוי גישה ישראלי בנושא זה יכול להביא לישראל תמורות מדיניות ואף ביטחוניות מארה"ב ואולי גם מחלק משאר השותפות למשא ומתן, הרואות בישראל "ספוילר" ותהיינה שמחות לטפוח על שכמה ואף להעניק לה תמורות מסוימות – מוגבלות כמובן – אם תבחר להצטרף לגישתן.
אבל ישראל יכולה גם ליזום עצמאית הסכמים מדיניים מסוגים שונים, שיאתגרו את איראן הן בהיבט הגרעיני והן בהיבטים אזוריים נרחבים יותר. יצחק רבין המנוח חתר בכל כוחו להסכמי שלום עם שכנותינו מתוך ראייה אסטרטגית של מניעת התגרענות והגמוניה אזורית איראנית. בלשונו המדויקת אמר הן פומבית והן בחדרים סגורים:
"עלינו לסגור את מעגל השלום לפני שאיראן תסגור את מעגל הדלק הגרעיני".
רבין חתר בכל כוחו להסכמי שלום עם שכנותינו מתוך ראייה אסטרטגית של מניעת התגרענות והגמוניה אזורית איראנית. בלשונו המדויקת אמר: "עלינו לסגור את מעגל השלום לפני שאיראן תסגור את מעגל הדלק הגרעיני"
המחבל היהודי-ישראלי יגאל עמיר גדע את כהונתו של רבין והכניס את ישראל לעידן הוורטיגו הנתניהואי, עידן שבו התמקד ראש הממשלה בחיסול האופציה להסכם עם הפלסטינים, ובניתוק ה"לינקג'" בין הסוגיה הפלסטינית לאיראנית, קישור שממשלים אמריקאים שונים ראו בו, כפי שראה רבין, הזדמנות ולא איום.
ניתן לראות במהלכי נתניהו לכינון הסכמי אברהם סוג של פראפרזה מאוחרת ומעוקרת על האסטרטגיה הרבינית, נסיון ליצור קואליציה אזורית מול איראן, אך מבלי לשלם במטבע ישראלי-פלסטיני. כמו במקרים רבים אצל נתניהו, האסטרטגיה היתה לקבל את התמורות מבלי לשלם את המחירים.
אולם הנסיון הזה ככל הנראה לא יצלח, ודי להתבונן במסעותיהם המדיניים של ראשי איחוד האמירויות מוושינגטון לטהראן ומשם לאיסטנבול ולקהיר, כדי להבין שהם בוחרים, כמנהגם בקודש, באסטרטגיה של גידור סיכונים, ולא יסכימו להניח את כל הז'יטונים האסטרטגיים שלהם בצד האמריקאי-ישראלי. ככלל, מדינות המפרץ כבר הבינו שאין הן יכולות להסתמך בלעדית על ארה"ב או על ישראל, ופנו לדיאלוג ישיר עם איראן מתוך אסטרטגיה הלוקחת בחשבון גם חלופה של השלמה, הכלה והרתעה.
או מחמשת מליציות וארגוני טרור במפרץ, כפי שאיראן עושה בסוריה, בלבנון, בעיראק ובתימן.
מדינות המפרץ חוששות מאיומי איראן ולא רק שאינן ממהרות לאפשר לישראל לפרוס מערכות בשטחן, אפילו לא בתחומים הגנתיים כמו הגנה מטילים, הן גם חותרות להגיע עם טהראן להסדרי ביטחון ולגדר מולה סיכונים.
>> pic.twitter.com/GWE5jvJakY— Udi Evental (@UEvental) October 9, 2021
ישראל יכולה ליזום מול איראן גם הסכמים שטרם נראה במחוזותינו – הסכמים או "הבנות" ישירות, בתיווך צד שלישי. בקווים גסים, הסכמים או הבנות שכאלה יעסקו בהגבלת העימות בין שני הצדדים, באופן שמשרת את האינטרסים שלהם. דוגמה פשוטה היא הפסקה הדדית של התקפות סייבר על מטרות אזרחיות.
יגאל עמיר הכניס את ישראל לעידן הוורטיגו הנתניהואי, בו התמקד רה"מ בחיסול האופציה להסכם עם הפלסטינים ובניתוק ה"לינקג'" בין הסוגיה הפלסטינית לאיראנית, שממשלים אמריקאים ראו בו הזדמנות ולא איום
דוגמה מרחיקת לכת ומורכבת הרבה יותר היא הוצאת מתקנים גרעיניים מכל עימות עתידי, תחת התניות מסוימות. למי שרעיונות אלו נשמעים מופרכים, נזכיר כי ישראל כבר הגיעה בעבר הבנות שכאלה הן עם חיזבאללה (הבנות "ענבי זעם") והן עם חמאס בעזה, וחלקן מיושמות גם בימים אלה ממש. לא ניכנס כאן לניתוח המלא של יתרונות וחסרונות כל הסכם שכזה, אולם צריך להיות ברור שאלו מסוג הרעיונות שיש לשקול ברצינות.
למרבה הצער, מנסיוני רב השנים במערכות קבלת ההחלטות הישראליות, הן נוטות לשמרנות, לשבי ב"קונספציות", ונמנעות מעיסוק בחלופות מדיניות יצירתיות. היצירתיות, הנועזות, המשאבים האדירים והנכונות לנטילת סיכונים דמיוניים – כל אלה נשמרים בלעדית למבצעים צבאיים וחשאיים דוגמת ההתנקשות בראש תוכנית הגרעין פחריזאדה, או הבאת הארכיון הגרעיני לישראל.
4
מהלכים צבאיים משמעותיים מול הגרעין האיראני נדונים במערכת הישראלית כבר שני עשורים לפחות. הרבה לפני הנחייתו ה"רועשת" הטרייה של שר הבטחון גנץ לרמטכ"ל "להיערך לתקיפה באיראן", נדרשו המתכננים הצבאיים לגבש ולהציג חלופות בפני הדרג המדיני.
במגבלות הדיון הפומבי בחלופות אלה ניתן להצביע על האתגרים הבאים:
מה יהיה היעד של מהלך צבאי שכזה –
בהנחה – המקובלת על כלל המומחים לדבר – שחיסול מוחלט של פרוייקט הגרעין האיראני על ידי צה"ל לבדו איננו אפשרי, ולמעשה הוא אינו אפשרי אפילו עבור צבא ארה"ב, ודי אם נזכיר כי הכור הגרעיני האזרחי בבושהר נבנה ומתופעל על ידי רוסיה,
בהנחה שכל מהלך צבאי מאז'ורי שכזה יביא בוודאות כמעט מוחלטת להצתת מלחמה אזורית נרחבת שתיארך שנים ותגבה מישראל מחירים שמעולם לא שילמה, ובכללם שיתוק מוחלט של עריה הגדולות, של כלכלתה ושל חייה הלאומיים לפרקי זמן ארוכים מאוד,
בהנחה שלצורך ניהול המלחמה תהיה ישראל תלויה בחסדיה הבטחוניים והמדיניים של ארה"ב בכדי למלא את מחסני החימושים והחלפים מזה, ולמנוע סנקציות הרסניות במועצת הביטחון של האו"ם מזה,
בהנחה שמתקפה שכזו תהווה מבחינת איראן – "המדינה המותקפת" – צידוק חדש ומשמעותי ביותר לבניית יכולת גרעינית צבאית,
ובהנחה שרוסיה מזה וסין מזה לא תשבנה בחיבוק ידיים מול מזרח תיכון בוער ומחירי נפט הנוסקים אל על –
עולה בבירור שבניגוד לשיח התקשורתי הפשטני והמתלהם לעתים, הנושא איננו "בניית היכולות של צה"ל למתקפה באיראן". הנושא הוא עצם היתכנותו הבסיסית של נצחון במלחמה אזורית כוללת, וספציפית ההישג הריאלי מול פרוייקט הגרעין הצבאי האיראני, על עשרות אתריו, ואלפי מדעניו וטכנאיו.
בניגוד לשיח התקשורתי הפשטני והמתלהם לעתים, הנושא איננו "בניית היכולות של צה"ל למתקפה באיראן", אלא עצם היתכנותו הבסיסית של ניצחון במלחמה אזורית כוללת
על פניו נראה כי ניצחון לא יושג וכי הפרוייקט הגרעיני האיראני לא יימחק אלא ייפגע זמנית בלבד ויעוכב לפרק זמן בלתי ידוע. יתירה מכך, הנסיון מראה שהאיראנים מצליחים להשתקם מפגיעות מהר יותר מכפי שמנבאות הערכות המודיעין. לעומת זה, בצד המחירים שישראל תשלם, נראה כי הנזקים החומריים, המדיניים והבטחוניים שישראל תספוג עלולים להיות קשים ביותר הן בטווח הקצר והן בארוך, בסדרי גודל חסרי תקדים.
עם זאת, יש חלופות צבאיות שנכון לשקול, והכוונה בעיקר לפעולה משולבת ישראלית-אמריקאית, ויתכן אף במעורבות מדינות נוספות. מדובר במהלך שכמותו לא ביצעה ישראל מאז מלחמת קדש ב-1956. הוא מותנה ביצירת מה שמכונה Zero daylight, אפס הבדלי-גישות וחילוקי דעות בין ישראל לארה"ב בסוגיית הגרעין האיראני, והגעה לאסטרטגיה מתואמת באופן מוחלט.
ברור שהמצב כיום רחוק מכך מאוד, וכי האתוס הישראלי של "חופש פעולה צבאי" מכתיב עדיין את החשיבה הישראלית ומונע הלכה למעשה את תנאי היסוד לגיבוש חלופה שכזו. נכון לדון בה, לנתח אותה לעומק ולשקול את היתרונות והחסרונות שביציאה למערכה אסטרטגית שכזו, שתשפיע בכל מקרה על המזרח התיכון ואף על הזירה הבינלאומית כולה לשנים רבות.
לסיכום – דיון אסטרטגי עמוק על החלופות העומדות בפני ישראל למול איום הגרעין האיראני, והאיום האיראני בכללותו, חייב לכלול הרבה יותר מאשר דיון צבאי צר על יכולות ותקציב צה"ל או על "מתקפה" חד פעמית דמיונית באיראן.
מאמר זה אינו מתיימר להתחיל למצות את החלופות או את הדיון ביתרונותיהן ובחסרונותיהן. נדרשים עשרות דיונים ועשרות אלפי שעות של תכנון, מחשבה ודיון בכדי לעשות זאת. אבל ככל הידוע בוחרת גם הממשלה הנוכחית, כמו קודמותיה, להישאב לנתיב הרמוס, הצר ופוטנציאלית הרה-האסון של דיון שטחי ב"פצצה או הפצצה". הדיון הזה כבר מביא להקצאות של מליארדי שקלים שכלל לא ברורה תוחלתן, מבלי שנשקלות חלופות לא מן הצד המדיני, לא מן הצד הצבאי ולא מן הצד התקציבי.
דיון אסטרטגי עמוק על החלופות העומדות בפני ישראל למול איום הגרעין האיראני, והאיום האיראני בכללותו, חייב לכלול הרבה יותר מאשר דיון צבאי צר על יכולות ותקציב צה"ל או על "מתקפה" חד פעמית דמיונית באיראן
נבחרי הציבור, המומחים ובעלי התפקידים בעבר ובהווה חייבים לדרוש במפגיע התייחסות רחבה ועמוקה בהרבה לנושא הגורלי הזה. מתחייב דיון פנימי עמוק בתוך המערכות, וגם דיון ציבורי פתוח – עם כל מגבלותיו, כשמדובר בנושא מורכב ורגיש שכזה – דיון שיאפשר לציבור הישראלי להבין את תמונת המצב, את החלופות הריאליות, את מחיריהן ואת יתרונותיהן.
ערן עציון הוא יזם מדיני ופוליטי, דיפלומט בכיר לשעבר, כיהן כסגן ראש המועצה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה, וכראש התכנון המדיני במשרד החוץ. המוטו שלו הוא: Speak Truth to Power. מאמין שהמפתח לעתיד ישראל, והעולם החופשי, הוא מהפיכה בשיטה הדמוקרטית
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אכן מחשבה תחילה לדעתי באם הליך צבאי, צריך להיות הרבה יותר גדול מרק ישראל ארהב וצריך לשלב גם את אירופה ומדינות המפרץ, לא מן הנמנע שהרכב כזה וההסכמה כולל ההגבלות תהווה תמריץ להסכמים טובים יותר והכי טוב לשלב ולהגיע להסכמות גם עם רוסיה וסין, אם אפשר זה הפתרון הטוב יותר.
אם אפשרי כמובן